הרי בשמים שנא

משגחינין בי'. והב'. הוא דאיכא צד זכות וצד חובה בכה"ג אם נתרצה כששמע זכה למפרע ואם לא נתרצה כששמע לא זכה. והג'. היכי דאיכא חוב גמור אפי' נתרצה כששמע אינו מועיל ע"ש וא"כ בגירושין כיון דעפ"י הרוב חוב הוא לה להתגרש הלכך אפי' אירע לפעמים דאיכא צד זכות כגון במקום יבם זימנין דסניא לי' וכן במקום קטטה למנוע הקטטה בכ"ז בכה"ג אפי' אם כשנודע לה אמרה דניחא לה אפ"ה אין זכין לה למפרע והכי מפורש באמת בנימוק"י ס"פ האשה שהלכה בשם הריטב"א ע"ד הירושלמי הנ"ל ע"ש ובב"י אה"ע סי' ק"מ מביא דיעות חלוקות בזה וכ"כ בסמ"ע סי' קכ"ג ס"ק י"א לענין דא"י לעשות מורשה שלא בפניו דכ' הר"י בר קלונימוס במרדכי פרק מרובה דאפי' בכה"ג דאיכא מצוה להציל עשוק מיד עושקו ל"מ וכ' הטעם כיון דאף דהשתא מצוה קעביד מ"מ על הרוב אין אדם מתרצה להיות מורשה להכניס ראשו בריב לא לו ולפעמים קורין עליו ואשר לא טוב עשה בעמיו מש"ה ס"ל דאף אם נתרצה אח"כ ל"א איגלאי מילתא למפרע כיון דעפ"י הרוב אין דרך העולם להתרצות בזה ואין לנו אלא מהריצוי ואילך לא למפרע ע"ש משא"כ היכי דלעולם איכא צד זכות וצד חובה כגון במכר שפיר אמרינן דכשנתרצה מועיל הקנין למפרע והכי אשכחן בקידושין מ"ד: גבי קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דס"ל לרש"י ותוס' והרא"ש דכי נתרצה האב כששמע הוי קידושין למפרע וכ' בר"ן שם הטעם לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה דרמיא עלי' הוא וגם איכא צד חובה שהרי היא יוצאת מרשותו לכמה דברים ומש"ה כשנתרצה גלי אדעתי' דזכות הוא לו ומהני משעה ראשונה ע"ש ואף לשי' הרשב"א והריטב"א שם והרמ"ה הובא בטור אה"ע סי' ל"ז שכ' דאפי' נתרצה כששמע הוי קידושין רק משעת הריצוי ולא למפרע ע"ש הלא כבר ביאר הענין בס' אב"מ שם ס"ק י"א דרק התם דלא מזכין לאב מידי רק דתליא בניחותא דהאב שיהי' מתורת שליחות דהאב א"כ הרי בשליחות אמרי' אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם ולכן ל"מ למפרע כיון שהי' שלא מדעת אבל היכי שמזכין איזה דבר לאחר דקיי"ל זכין לאדם שלא בפניו אפס שלא ידענו אם הוא אצלו זכות בכה"ג כששמע ואמר דניחא לי' כ"ע מודו דזכין למפרע ע"ש שהוכיח כן מד' התוס' והרשב"א בנדרים ל"ו. וכ"ה בקצוה"ח סי' רמ"ג. והרי חזינין בקידושין ס"ג. במשנה בע"מ שירצה אבא דאם רצה האב מקודשת למפרע והיינו משום דהתם אין אנו צריכין לבא מדין שליחות חלין שפיר הקידושין למפרע וה"ה במקח אמרינן שפיר דכי נתרצה הלוקח חל הקנין למפרע. ובפרט היכי דגילה דעתו מקודם כבנ"ד דהנכרי גילה דעתו מקודם להישראל שחפץ בקניית החמץ בודאי אמרינין דמהני הקנין למפרע מטעם דזכין לאדם שלב"פ כדמצינו בש"ע אה"ע סי' ל"ה ס"ד והוא מדברי הרא"ש פ"ק דקידושין לענין קידושין דאפי' לא מינהו שליח בהדיא אלא שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פ' וא"ל לשדכה לו והלך השדכן וקידשה לו בלי מינוי שליחות ה"ז מקודשת ומבואר בתה"ד סי' קפ"ח ובסי' רל"ז בשם א"ז בשם רבינו שמחה דאפי' אינש דעלמא נמי ע"ש ועקצוה"ח סי' שפ"ב סק"ב וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דמקודם גילה הנכרי הא' לישראל דעתו שחפץ לקנות החמץ ממנו והלך הנכרי האחר וקנה עבורו ונתן אדרויף בשבילו לכך כשקיבל נכרי זה השט"מ מאת הנכרי הב' בתוך ימי הפסח ונתרצה בהמקח מהני הקנין למפרע מטעם זכין לאדם שלב"פ וע' במח"א שם שיישב פסקן של הש"ע הנ"ל דסתרי אהדדי דהרמ"א בסי' קצ"ה מיירי שלא גילה הלוקח דעתו שרוצה באותו מקח ולכך במקח שאיפשר שאינו חפץ הלוקח אין כאן זיכוי כלל ובסי' רל"ה מיירי במקח שגילה הלוקח דעתו שרוצה באותו מקח בזה קא' דזכין לו שלא מדעתו ע"ש וא"כ בנ"ד שהי' גילוי דעת מהנכרי שרוצה לקנות החמץ בודאי מהני הריצוי אח"כ ובפרט שי"ל דבמכירת חמץ כיון שיודע הנכרי שהישראל יחזור ויקנה ממנו אחר הפסח ויכפול לו ערבינו ה"ז דומה ממש למ"ש בקצה"ח בסי' קצ"ה דבסחורה בזול הוי זכות גמור ולכ"ע מהני הקנין שלב"פ הקונה מטעם דזכין לאדם שלב"פ ע"ש ולהסביר הענין נראה דהרי אף להפוסקים דס"ל דל"מ שיחול הזכיי' למפרע מכח הג"ד דלבסוף והיינו ע"כ משום דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת ל"ה יאוש וא"כ כיון שלא ידע הזוכה אז אף שמגילוי דעתו שלאח"כ מוכח דאי הי' יודע הוי מרוצה גם אז בכ"ז הא סוף סוף ל"ה ידע והוי כיאוש שלמ"ד דל"מ וזהו רק היכי דאיכא צד חובה דלא ידעינין ניחותא דילי' רק מגילוי דעתו שלאח"כ אבל היכי דהוי זכות גמור וליכא צד חובה ה"ז דומה לזוטו של ים גבי יאוש דמהני. ומצאתי בשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' ק"א שהעלה ג"כ הכי וכ' שם דמדברי הרמב"ם המובא בסי' רל"ה הנ"ל דבמכר שלב"פ הקונה יד הלוקח על העליונה ע"כ הוא כדעת העיטור שהובא בחי' הרשב"א קידושין מ"ה. [ובטור אה"ע סי' כ"ט וסוסי' ל"ו] גבי חיישינן שמא נתרצה הבן דהריצוי מועיל דליהוי קידושין למפרע וצריך להבין הרי בעינין שלוחכם לדעתכם וא"כ מה מועיל מה שנתרצה לבסוף הרי כיון דבשעת קידושין ל"ה ידע האיך הי' יכול להעשות שליח ושע"כ כ' דע"כ ס"ל דזכיי' משום יד אתרבאי והכי ס"ל להרמב"ם ג"כ ומה"ט ס"ל דמועיל הזכיי' במקח למפרע ע"ש: והנה אף דבט"ז י"ד סי' של"א האריך דל"א דע"י גילוי דעת שלבסוף יהי' חל למפרע רק במקום דאיכא מצוה בכ"ז הרי בש"ך ח"מ סי' שנ"ח סק"א כ' דבנ"ד מהני ג"ד שלאח"כ אף למפרע ע"ש שכ' להשיג על מה שנראה מהג"א והגמ"ר דאם אדם נותן לחבירו לאכול מדבר שאינו שלו אלא של חבירו אעפ"י שיודע שחבירו יתרצה אסור לאוכלו דהלכה כאביי דיאוש שלמ"ד ל"ה יאוש ואע"ג דהשתא ניחא לי' מעיקרא ל"ה ניחא לי' והש"ך ז"ל כ' שמותר ויאוש שלמ"ד שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שא"י היכן הוא ובע"כ הוא מתייאש א"כ אמרי' דמעיקרא באיסורא אתא לידי' דבמה יקנה אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש ואילו הי' יודע שהוא אצלו לא הי' מתייאש משא"כ הכא כיון שיודע שיתרצה א"כ השתא נמי בהיתרא אתא לידי' דמסתמא אינו מקפיד ע"ז ואע"ג דבב"מ כ"ב. מדמה תרומה וטומאה ליאוש שלמ"ד טעמא אחרינא איכא התם דלענין תרומה וטומאה ידיעה ממש בעינין ע"ש. ובמק"א פלפלתי בזה דהיכי דאמרי' אגמ"ל ליכא איסורא כלל מהא דקידושין מ"ה: נתקדשה לדעת אבי' והלך אבי' למדה"י ועמדה ונשאת דס"ל לרב אוכלת בתרומה ופירש"י שם הואיל וקידושי' לדעתו חופה נמי ניחא לי'] עד שיבא אבי' וימחה אבל כשאכלה ושמע אבי' ולא מחה ל"ע איסורא למפרע ועתוס' ב"מ כ'. ד"ה שובר שכ' דבג"ש אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו ומכי מטא שטרא לידי' משוחרר למפרע. ואם בינתים בא על בת ישראל לא פסלה והעירותי מש"ס ב"ב קכ"ה. ההוא דא"ל נכסי לסבתא ובתרה לירתאי כו' אמר רבה מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנה זבינא זביני ופי' המפורשים דא"א לומר דליהוי למפרע דבת כמי שאמר נכסי לסבתא ובתרה לבתי משום שהיתה יכולה הסבתא למוכרן א"כ א"א לומר שיחול דיבורו למפרע שיהי' של הבת ע"ש וא"כ הרי הרא"ש פ"ק דב"מ סי' מ"ט הביא בשם הרי"ף דאף דעדיו בחתומיו זכין לו מ"מ אם בין החתימה למסירת השטר הקנה לאחר נתבטלה זיכוי החתימה וא"כ הא בכה"ג ל"א דחל למפרע ואמאי נימא דאם העבד בא בינתים על בת ישראל דלא פסלה אמנם באמת מלבד שיש לחלק הענינים לק"מ דהתוס' לשי' אזלו דס"ל בב"מ י"ט: ד"ה ברייתא דאי עבחז"ל ל"מ כי הקנה לאחר בין החתימה למסירת השטר ע"ש וע' בפסחים ל"א. לענין נכרי שהלוה לישראל ע"ח דאי גבאו נכרי לבסוף אמרי' למפרע הוא גובה ול"ע הישראל למפרע בב"י וע' מק"ח סי' תמ"ג סק"ה. ויש להעיר ג"כ מש"ס בכורות ל"ט. אכל ולא איתסי למפרע הוי מומא למאי נ"מ למימעל בפדיוני' כו' ולכאורה אמאי ל"א נ"מ בפשיטות אי פדאו קודם ונהנה ממנו דאי אמרי' למפרע הוי מומא והי' חולין לא עביד איסורא משא"כ אי מכאן ולהבא הוי מומא הא הי' עד עתה הקדש ומעל ועתוס' מנחות ק"ב. ד"ה ה"ג לא ראוי' לצאת כו' ומשני רב אשי במעילה כיון דפקעה קודם פסול כו' וב"כ טהרת הקודש שם ביאר דבריהם דכיון דעתה נתגלה דלאו כזרוק דמי א"א לומר שימעלו בה למפרע כו' ע"ש וע' ירושלמי פ"ג דנדרים גבי מתני' דהרי נטיעות האלו קרבן אם אינו נקצצות אמרי' התם דלמ"ד למפרע קדשו אם נהנה קודם קיום התנאי מעל ויש אתי אריכות דברים בזה לא עת האסף פה: איבר איברא דלכאורה יש לדון בנ"ד דהרי עכו"ם לית לי' זכיי' והאיך יוכל העכו"ם השני לזכות בשביל העכו"ם הראשון. אמנם הלא כ' בתשו' מ"ב סי' צ"ז הובא במג"א סי' תמ"ח דעכו"ם לעכו"ם עושה שליח ובש"ך ח"מ סי' רמ"ג סק"ה הביא דברי המ"ב להלכה וכן בב"ש אה"ע סוסי' ה' מובא פלוגתת הפוסקים בזה ובמש"ש בשם התה"ד שחולק ע"ז עקצוה"ח סי' קפ"ח שהוכיח מד' התה"ד איפכא דס"ל ג"כ דעכו"ם לעכו"ם יש שליחות ועמח"א ה' שלוחין סוסי' י"ד. ואף דבתוס' ב"מ ע"א: ד"ה בשלמא מבואר דהזוכה הוא שלוחו של בעל הממון שהוא המזכה וא"כ בנ"ד הלא א"א שיהי' שלוחו של המזכה שהוא ישראל ואין שליחות לעכו"ם אולם הרי כ' בתוס' שם דבהפקר מהני שליחות כיון דליכא בעל הממון וביאר דבריהם במח"א ה' זכיי' סי' ל"ג עפי"ד הירושלמי פ"ב דמ"ש וכי אדם עושה שליח לקבל ממון שאינו שלו ע"ש וענתה"מ סי' ק"ה סק"ב וקצוה"ח סי' קס"ג. וא"כ י"ל בנ"ד בחמץ כיון דמכי מטא עדן איסורא איאושי מייאש הישראל מיני' ונעשה הפקר וממילא זכה בו הנכרי השני בשביל הנכרי הראשון מתורת זכיי' גם הלא מתבאר מד' הש"ס ב"מ יוד. ובאס"ז שם דכל היכי דשייך מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' אף בלא שליחות בעל הממון ע"ש וכ"כ להדיא הגאון ט"ג בחי' לגיטין י"ג. בתוס' ד"ה במעמ"ש קנה ע"ש ובנ"ד הרי הנכרי הב' נתן האדרויף ושייך מגו דזכי לנפשי' כו'. ולבר מן דין י"ל כיון דהברייאהויז לא קנייתו בשטר ומכי חתם א"ע הישראל על השטר ממילא נקנה לו ואין עושה הנכרי השני רק מעשה קוף בעלמא ול"ש בזה שליחות עמח"א ה' שלוחין סי' ט"ו. א"כ מכי מטי השטר בתוך הפסח ליד הנכרי הראשון נקנה לו למפרע. וכבר מבואר אצלי במק"א דאף דקיי"ל בסי' קצ"א דשטרי דידן שטרי קנין הם בכ"ז לגבי הנכרי כיון דמן הדין ליכא קנין שטר גבי נכרי כמ"ש בתוס' קידושין ג' וב"ב נ"ד: הוי לכ"ע שטר ראי' ובשטרי ראי' קונה למפרע כמ"ש בב"י שם בשם הראשונים ז"ל וממילא קנה גם החמץ למפרע מתורת אגב או מדין חצר: ולבר מן כל דין נלפענ"ד דאף הסוברים דל"מ ג"ד שלאח"כ שיחול הקנין למפרע והיינו כיון דמה מועיל לנו הא דמוכיח סופו על תחלתו שגם מעיקרא הי' רוצה לקנות הרי בשעת הקנין לא ידע ואנן