הרי בשמים שנ

וכיון שכן אף שהוא פלוגתא דקמאי ז"ל אי מהני חזקה לחודא באתרא דכתבי שטרא כדהובא בהה"מ פ"א מה' מכירה ה"כ והאריך בזה בתשו' מהרשד"ם חאה"ע סי' קס"ד ע"ש ועשעה"מ פ"ו ממכירה הי"ד. בכ"ז הלא רבו הפוסקים דמהני חזקה לחודא במקום שכותבין שטר כמ"ש בתוס' כתובות צ"ג. ד"ה עד ובקידושין כ"ז: ד"ה בד"א והכי איפסקא הלכתא ברמ"א סוסי' קצ"ב. וצל"ע בתוס' כתובות צ"ד. ד"ה לימא: איברא די"ל דהרי הא דכח חזקה אלים משום שעושה מעשה בגוף הקרקע עסמ"ע שם אבל בנעילה ופתיחה איפשר דלא עדיף משאר קנין אכן מסתימת דברי התוס' נראה דגם בחזקה דנעילה ופתיחה לחוד ג"כ מהני דהא כתבו בע"ז דף הנ"ל לענין להקנות בהמה כדי לפוטרה מבכורה דאם אין לו רשות לנכרי מקנה לו הישראל חזרו וקונה אותו בנעילה ופתיחה ולא נזכר שצריך שיכתוב לו שטר באתרא דכתבי שטרא וא"כ מכ"ש גבי חמץ בודאי מועיל בכה"ג דבחמץ בלא"ה סגי בקנין כל דהו כמ"ש בתוס' ב"מ פ"א ובכ"ד דבקנין כ"ד לא מיקרי מצוי בידך ומהני ע"ש. ולבר מן כל דין יש לצדד בזה דהרי ידוע מ"ש המ"ב הובא במג"א סי' תמ"ח דבמכירת חמץ בדיעבד יש לסמוך אם קנה בכסף לחוד משום דרוה"פ ס"ל כרש"י ואפי' אי הוא ס' פלוגתא השקול אי כרש"י או כר"ת בכ"ז בחמץ שעעה"פ הו"ל סד"ר ולקולא ואע"ג דהוי סד"א וע"י גלגול נעשה דרבנן דבתוך הפסח הי' איסור דאוריי' וכמו שבאמת פקפק בזה הפמ"ג בסי' תמ"ח בכ"ז כשלא נודע הספק עד אחר הפסח בכה"ג מקילין הפוסקים ביו"ד סי' ק"י כשלא נודע עד שנעשה דרבנן. אמנם בנ"ד הלא נודע הספק בתוך ימי הפסח בשעה שהי' דאוריי' ואין להקל מה"ט. עתשו' בית אפרים חא"ח סי' מ"א שמיקל גם בנודע הספק בשעה שהי' דאוריי' ע"ש שהעלה להתיר בעבר על ספק ב"י ועעה"פ] אפס שיש להקל מטעם האחר שכ' המ"ב שם דכיון דחמץ אינו ברשותו אלא שהתורה אוקמ' ברשותי' ומהני בכסף בלחוד ע"ש. והנה אף דבטל קנין השכירות של החנות משום דל"ה שטר בכ"ז לא בטל הקנין של החמץ אפי' לדיעה הראשונה שבח"מ סוסי' ר"ג ברמ"א כיון דבאמת מד"ת מועיל הקנין גם על שכירות החנות רק מחמת אלמות דעכו"ם תקנו דלא ליקני אלא בשטר וכבר הוכחתי במישור בתשו' במק"א דבכה"ג אין קנין א' מבטל לחבירו לכ"ע ועסמ"ע שם. ועוד דלהלכה נקיטנא באמת כסתימת הרמ"א בסי' ר"ט דמהני הקנין לדבר שנתפס בו בלחוד ואף דאי ליכא קנין הבית הא גם אי נקנה החמץ להעכו"ם הלא איכא איסור משום קבלת אחריות דהעכו"ם לא ישלם אי יגנב או יאבד החמץ כמבואר במק"ח סי' ת"מ ותמ"ח. בכ"ז הרי באמת כ' בח"י סי' ת"מ סק"ד דלאחה"פ שרי' בקיבל עליו אחריות ובפרט דבנ"ד הא נהי דלא קנה הנכרי הקרקע מ"מ יש לסמוך לענין איסור חמץ על שי' ר"ת דס"ל דביחד לו בית הוי ביתו של עכו"ם ושרי אף בקיבל עליו אחריות עב"י סי' ת"מ. ואף דבמג"א שם כ' דלא קיי"ל כר"ת בהא אבל לענין איסור חמץ שעעה"פ דרבנן בודאי יש לנו לסמוך ע"ד ר"ת כיון דבח"י הנ"ל הלא כ' בשם הירושלמי דבקע"א אפי' בבית ישראל שרי לאחה"פ. גם יש לצרף דעת הנ"ש שהובא בח"י סי' תמ"ח ס"ק י"ד שכ' דמסירת מפתח בהדי כסף מהני כמו שטר וכ"ש בנידן שאלתינו בקמח שעעה"פ דהוא רק ספק לתיתה אין כל ספק דשרי לאחה"פ עפמ"ג בא"א סי' תנ"ג סוסק"ט. ועוד יש לצרף בזה מה שנודע שבהדאמפפמיהלען אין לותתין החטים ואף שנמצאים קצת שלותתין ואפי' יהיו הם הרוב הרי קיי"ל אם יש מחבואה א' מצלת על הכהנות כולן ועש"ע יו"ד סי' קי"ד ס"י ברמ"א לענין כבשים שהדרך שלפעמים נותנים בהם יין שאם ידוע עכו"ם א' בעיר שאינו מערב בו יין אעפ"י ששאר עכו"ם דרכן לערב בו יין מותר ליקח מכולן וכן כל כי"ב באיסור דרבנן ע"ש וה"ה בנ"ד בחמץ שעעה"פ דרבנן כיון שידוע שיש ריחיים שאין לותתין החטים יש להתיר מכח הסברא הנ"ל וע"כ מכל הלין טעמי הקמח שרי והוראתו עלתה כהוגן והי' זה שלום מאד"ה דברי ידידו הדור"ש באהבה: סי' כח בעזה"י יום ג' י"ג למב"י שנת תרנ"ב לפ"ק סטרי. חיים ברכה ושלום לכבוד ידידי הרב הגדול חריף ובקי חכם ושלם כש"מ חיים דוב שטראך נ"י אבד"ק ניימארקט יצ"ו. מכתבו הגיעני והנני לתשובתו עד"ש באיש א' מחזיק ברייאהויז משכר שביום י"א ניסן דיבר עם ערל א' שבע"פ ימכור לו את החמוצים שלו וכן נגמר ביניהם וכתב שט"מ כדת וכהלכה ע"ש הנכרי הזה ובע"פ בזמן מכירת חמץ לא בא הנכרי הלז ובא נכרי אחר ומכר לו את הברייאהויז עם החמוצים ומסר לו השט"מ הזה ולא כ' שט"מ ע"ש הנכרי השני רק שהערל הלוקח נתן לו מעותיו אדרויף בשביל הנכרי הזה הנזכר בהשטר ובתוך ימי הפסח בא הנכרי המוזכר בהשטר ומסר לו הנכרי השני את השט"מ ועתה בעל הברייאהויז בא בשאלה לפני כת"ר אם יש לסמוך על המכירה הלזו עפ"י דתוה"ק להתיר החמץ אחה"פ: הנה אראה ראשית לי לדון אם מועיל מה שהנכרי השני נתן אדרויף בע"פ בשביל הנכרי הראשון והישראל מסר לו השט"מ עבורו והנה בש"ע ח"מ סי' רל"ה סכ"ג כ' המחבר המוכר שמכר קרקע או מטלטלין. וזכה בהם ללוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה אם רצה ליקח אין המוכר יכול לחזור בו ואם לא רצה תחזור לבעלי' וא"כ בנ"ד לכאורה י"ל דכיון דאין המוכח יכול לחזור בו משמסרו להנכרי הב' עבור הנכרי הא' א"כ מכי נתרצה הראשון בתוך הפסח חלה המכירה למפרע והוי למפרע של הנכרי הא'. אמנם לכאורה יש לדמות זה למתנה ע"מ להחזיר בחמץ דקיי"ל בסי' תמ"ח דל"מ וכ' במג"א סק"ה בשם הרדב"ז משום דכ"ז שהתנאי תלוי הוי כפיקדון ואם נתקיים התנאי אעפ"י שנמצא שלמפרע הי' החמץ של עכו"ם מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר עלי' הישראל ואינו מועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר וא"כ הה"נ כיון דעד שנתרצה הלוקח עבר הישראל בב"י ל"מ הריצוי של הלוקח בתוך הפסח לתקן הלאו שכבר עבר. אולם הלא באמת המג"א שם דחה דברי הרדב"ז דל"ד להיכי דאיכא למימר הואיל דעובר בב"י משום דהתם ביד הישראל לאיתשולי משא"כ במתנה ע"מ להחזיר הרי התנאי דחזרה אינו ביד הישראל. וגם גוף הסברא דכ"ז שהתנאי תלוי הוי כפקדון דוחה המג"א שם וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שאין קיום וביטול המכירה תלוי ביד המוכר רק ביד הלוקח ליכא למימר הואיל ול"ע הישראל בב"י. וראיתי לש"ב הגאון מטרנאפאל בספר יהושע חא"ח סי' ד' שתיקן דברי הרדב"ז עפ"מ דקיי"ל בח"מ סי' רמ"א ובסי' מ"ו ובש"ך שם דבתנאי דקום ועשה על המקיים לה"ר שקיים תנאי והטעם דמסתמא אמרינן כדקאי קאי ולכך שפיר כ' הרדב"ז דבחמץ בתנאי ע"מ להחזיר הרי כ"ז שלא נתקיים התנאי הוא עובר וא"כ אמרינן אוקמי' אחזקה כמו שהוא עכשיו שלא יחזור ע"ש וא"כ בנ"ד ל"ש לאוקמי' אחזקה שלא יתרצה בהמקח דהרי מתחלה גילה דעתו שרוצה לקנות החמץ ממנו וא"כ אדרבא מוקמינין אחזקה שבודאי יתרצה בפרט שי"ל מדנתן הנכרי השני כסף אדרויף עבורו בודאי יודע בברור שהוא מרוצה בקניית החמץ דלא שדי אינש זוזי בכדי דומיא דמצינו בכתובות נ"ג: דארוס לא זיין לארוסתו דכיון דלא קים לי' בגוה לא שדי זוזי בכדי ופירש"י דחייש שמא ימצא בה מום ויתבטל המקח ע"ש והרי חזינין דסמכינין על סברא זו להתיר ספק זונה לכהן דקיי"ל בכתובות ל"ו: הפודה את השבוי' ומעיד בה ישאנה לא שדי אינש זוזי בכדי מעיד בה כדי לא ישאנה שמא עיניו נתן בה ע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד י"ל מדנתן הנכרי הב' כסף האדרויף עבור הנכרי הא' בודאי נתברר לו שהוא רוצה בקניית החמץ דאילו הי' מסתפק שמא לא יגמר הקנין לא הוי שדי זוזי בכדי: אמנם אכתי יש לדון לכאורה בנ"ד דהרי כיון דיד הלוקח על העליונה ואם רצה חוזר א"כ בודאי הישראל חייב באחריותו וא"כ הא אפי' חמץ של נכרי שק"ע הישראל אחריות עובר בב"י ובשלמא במתנה ע"מ להחזיר הלא כ' הרא"ש בפ"ג דסוכה דאפי' אחריות אונסין הוי על המקבל א"כ ליכא על הישראל שום אחריות משא"כ בנ"ד נהי דנימא דמשנתרצה העכו"ם חל הקנין למפרע והוי למפרע חמצו של עכו"ם בכ"ז הא עד אותה שעה הי' האחריות על הישראל וע"ע בב"י. אמנם באמת ז"א דכיון דאמרי' דכשנתרצה חל הקנין למפרע א"כ גם הברייאהויז הי' של העכו"ם וא"כ ל"ה רק כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דאינו עובר עליו כמ"ש במג"א סי' ת"מ. אולם הרי באמת בח"מ סי' קצ"ה ס"ג הביא הרמ"א בשם תשו' מהרי"ו דבמכר ל"מ לזכות ללוקח שלא בפניו דשמא אינו חפץ לקנות והנה בנתה"מ שם הקשה דאמאי פסק התם הרמ"א דבמכר א"י לזכות ע"י אחר דמכר ל"ח זכות ושניהם יכולין לחזור וכ"ה בסי' ק"צ ואלו בסי' רל"ה הנ"ל מבואר דאפי' במכר אם זיכה ע"י אחר עבור הלוקח אין המוכר יכול לחזור בו אלמא דאפי' מכר הוי זכות כיון שע"י מה שמזכה ע"י אחר הברירה ביד הלוקח לקיים או לבטל המקח ולחזור בו חשיב זכות ותי' דבשלמא בסי' רל"ה שהמוכר זיכה ע"י אחר ואמר זכה לפ' דכיון דבלשון זכה הרי תלה הדבר במה שיהי' זכותו של הלוקח יכול לחזור בו משא"כ כשמקנה לו בתורת קנין ע"י אחר כיון שהלוקח ודאי דיכול לחזור בו משום שנעשה שלא בפניו גם המוכר יכול לחזור בו קודם שנתרצה הלוקח דמסתמא הי' דעת המוכר שבזמן שיהי' הקנין נגמר נגד הלוקח שלא יוכל לחזור בו באותו זמן יהי' ג"כ נגמר המקח גם נגד המוכר ולא מקודם כיון שאמר בלשון קנה ולא זכה ע"ש ולפי"ז י"ל דזהו דוקא בקנין דעלמא משא"כ במכירת חמץ אנן סהדי דכדי לאפקועי נפשי' מאיסור חמץ גומר בדעתו שיצא החמץ מרשותו אף קודם שידע שנתרצה כדי שלא יעבור בב"י וב"י עתוס' בכורות י"ח: ובע"ז דף ע"א כאלו אמר בלשון זכה: והנה בסמ"ע שם ס"ק י"א כ' ע"ד מהרי"ו הנ"ל דאף דידעינין דהי' ניחא לי' מקודם לכן וגם עתה כששמע הקנין שמא חזר בו ולבסוף נתרצה ע"ש ובאמת מצינו הכי בירושלמי רפ"ו דגיטין הובא בחי' הרשב"א ר"פ השולח הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש א"א שמא חזרה בה ע"ש אמנם כבר כ' הה"מ פ"ד מה' זכיי' ובס' מח"א ה' זכיי' סי' ו' ביאר הדברים באורך דג' חילוקים יש. הא' מידי דהוי זכות גמור וליכא שום צד חובה דבכה"ג אפי' כי איתא קמן וצווח לומר לא ניחא לי לא