הרי בשמים שמח

דברי הפמ"ג שם צדקו מאד במ"ש דהכלל שכ' הרמב"ם דכל שאין מברכין עליו בהמ"ז א"י י"ח קאי דוקא לענין מצה של איסור אבל מצה כשירה אף אי נעשה באופן שאין מברכין עליו בהמ"ז יוצאין בה י"ח בפסח: ומה שהקשה במג"א שם מהא דקיי"ל בסי' קפ"ח דבשבת אם שכח רצה וביו"ט יעלה ויבא צריך לחזור ושאני ר"ח דא"ב לא אכיל פת משא"כ שויו"ט הא לא סגי דלא אכיל פת והרי א"ב אכיל פת שנילוש במ"פ דא"צ בהמ"ז ובפמ"ג הוסיף דגם לפי תירוצו של המג"א שכתב דרק בלא עירב מים כלל הו"ל פת כיסנין ג"כ קשה דהרי כ' המג"א בסי' ר"פ דאכלו בשבת חולין בטהרה לחם שלא הוכשר אלמא דיוצאין בשבת בלחם שנילוש במ"פ לבד וא"כ אמאי חוזר כשלא הזכיר שבת בבהמ"ז הרי איפשר בכזית פת כזה ולענ"ד לולא דברי קדשם הי' נראה דליכא בזה עפמ"ש בר"ן פ"ב דסוכה דשיעור חיובא דפת בשויו"ט הוא כביצה ע' טור א"ח סי' רצ"א ומבואר בפוסקים דלהכי בעינין כביצה ולא סגי בכזית כמו אכילת מצה כיון דסעודת שבת ויו"ט הוא משום עונג ושמחה ולכך בעינין כביצה שהוא אכילה שי"ב שביעה כדא"ר יהוד' דמזמנין עד כביצה. משום דכתיב ואכלת ושבעת אכילה שי"ב שביעה זהו כביצה. ולפי"ז נראה דאף דלענין כיסנין קיי"ל דל"ה קבע רק בשיעור שאחרים קובעין עליו סעודה דלא כהראב"ד שכ' דתליא בקביעות שלו מ"מ זהו דוקא בחול משא"כ בשויו"ט נהי דל"א דהמצוה עושה קבע כמ"ש הגו"ר הנ"ל בכ"ז כשרוצה לקיים סעודת שויו"ט בפת כיסנין הלא קובע סעודתו עליו ונהי דקביעתו ל"מ כשאחרים אין קובעין סעודה עליו מ"מ כיון דשיעור כביצה הוי אכילה שי"ב שביעה לענין חיובא דסעודת שויו"ט חשיב נמי אכילה שי"ב שביעה לענין חיוב ברכת המוציא וג' ברכות כהא דמצינו בסוכה ד"ז. מגו דהוי דופן כו' וז"ב בעיני: עכ"פ אף שהמג"א שם בישוב קושייתו חוכך לומר דלענין פת כיסנין בעינין שיהי' בלי תערובת מים כלל בכ"ז לדינא מסכים להרמ"א דאפי' איכא תערובת מים הו"ל פת כיסנין אמנם בעינין שיהיו המ"פ הרוב עכ"פ. וא"כ בנ"ד בעינין ג"כ שיהי' באורז רוב כנגד המים כשמבשלין אותן ואז אמרי' שנכנס טעם האורז בהמים וי"ב רוב נגד המים ואז שפיר י"ל דהוי עלי' דין כיסנין: איברא דיש מקום לומר דהא דכ' הט"ז דבעינין רוב מ"פ נגד המים הוא דוקא בתערובת בעלמא מ"פ עם מים בלי בישול אבל כשבישלן ביחד נתהפך כל המים למ"פ כמ"ש במהרי"ט ח"ב סי' ב' בשם המבי"ט ביין צמוקים שדינו כיין ענבים לענין דחשיב מ"פ שאין מחמיצין ומייתי לה מהא דא' ב"ב צ"ו: דיין צמוקים לנסכים לא יביא ואם הביא כשר ויין מזוג אף אם הביא פסול הרי דיין צמוקים ל"ח מזוג במים וע"כ משום דע"י התסיסה נתהפך כולו ליין ע"ש אמנם ראיתי בבכור שור בחי' לב"ב שם כ' ליישב מה שפקפק חכם א' על שמקדשין על יין צימוקים שנותנים מים הרבה על הצמוקים עד שהצמוקים הם א' מששה במים וא"כ היין בטל במים כמ"ש בסי' ר"ד. ומיישב התבו"ש עפ"מ דא' במנחות נ"ה. דלכ"ע בגרוגרות הואיל ויכול לשלקן ולהחזירן לכמות שהיו משתערין לכמות שהיו קודם שנתייבש וא"כ ה"ה לצמוקין שרואין שאחר השליקה מתגדלים בכפל או יותר הלכך משתערין כך אבל אם הצמוקים אחר שנתפחו הם א' מששה במים הוי ברכה לבטלה ע"ש ול"א דכיון שנתבשלו ביחד נתהפכו המים ליין. ובאמת בתשו' חכם צבי סי' ק"מ חולק על המבי"ט הנ"ל וא"כ בשאר מ"פ דשיעור ביטול דידהו במים הוא רוב דלא נאמר שיעור ו' חלקים רק לגבי יין עמג"א סי' ר"ד סק"ט א"כ כשהמים הם הרוב נגד המ"פ לא חשיב כיסנין. והנה שמעתי שהאופים נוהגים ללוש על שכר ולכאורה יש ללמד זכות עליהם דבאמת במג"א סי' תס"ב סק"ו החזיק בשי' המבי"ט ומהרי"ט דמאחר דנשתנו המים מברייתן נתבטלו מהיות מים ודין מ"פ עליהן ומובן הוא ביותר בסברא עפי"ד הט"ז א"ח סי' ר"ה סק"ה דמים כיון שאין לו טעם של עצמו מקבל כל הטעם מהדבר שנתבשל בתוכו ונתהפך להיות כמוהו ע"ש ואף דבעירובין כ"ט: אר"ז אמר שמואל דשכר פוסל את המקוה בג' לוגין וכ' בתוס' שם משום דכל עיקרו אינו אלא מים הרי דדין מים עליו לענין פסול שאובין במקוה הנה באמת בחי' הריטב"א שם נתקשה בזה דהרי משנה ערוכה היא בחולין כ"ה: דתמד משהחמיץ אינו פוסל את המקוה והא דמתרץ שם דהכונה הוא שאינו פוסל היכי דליכא במים עצמן שבתמד ג' לוגין כ"א בצירוף התמד אבל בתמד שי"ב שי"ב ג' לוגין מים פוסל את המקוה אפי' כשהחמיץ כ' בריטב"א גופי' שם שהוא דוחק ובאמת לית הלכתא כוותי' דשמואל בזה ומשהחמיץ אפי' איכא ג' לוגין מים אינו פוסל את המקוה אמנם צ"ע דברמב"ם פ"ז ממקואות ה"ד הובא בש"ך סי' ר"א ס"ק ס"א פוסק דשכר פוסל המקוה בג' לוגין וביותר צ"ע דמתני' הוא בפ"ז דמקואות מ"ב דמי שלקות פוסלין המקוה בג' לוגין הרי דחשיב מים לענין פסול שאובין ואמאי יהי' חשיב מ"פ לענין כיסנין אמנם י"ל עפי"ד הירושלמי הובא בר"ש שם דפריך אמתני' דתרומות ספ"י מי כבשים ומי שלקות של תרומה אסורין לזרים ממתני' דמקואות הנ"ל דחשיב מים לענין שאובין הכא את עביד לי' אוכל והכא את עביד לי' משקה ומשני דתרומה תליא בנתינת טעם דאסור באכילה אבל מש"ה לא נפקי מתורת מים לענין מקוה ע"ש ולפי"ז י"ל דלהכי לענין כיסנין חשיב מ"פ כיון דנשתנה טעמו אף דלענין פסול שאובין לא נפקי מתורת מים מ"מ לענין דברים דתלויין בטעמא אזלינין בתר השתא שנתהפכו המים בטעמן נתבטלו מהיות עוד שם מים עליהם וה"ז דומה לדינו של הרבינו יונה לענין מוסק שנעשה מדם דשרי דאזלינן בתר השתא שנתהפך ונשתנה לדבר המותר עמג"א סי' רי"ו. ובחק יעקב סי' תס"ז ס"ק ט"ז ובפמ"ג יו"ד בשפ"ד סוסי' ס"ו. וה"ה לענין פת כיסנין לא חשיב עוד שכר למים ומכ"ש מי שלקות דאשתנו בברכתם וכן לענין איסור תרומה וכי"ב הוי עלייהו דין השלקות כנ"ל בודאי חשיב הנילוש בהן לפת כיסנין דבאמת העיקר תלוי בזה שאין דרך לקבוע עליו כ"ד הב"י הנ"ל הני אין דרך לקבוע עליהן וה"ה דחשיב מי פירות לענין כיסנין. והדבר צ"ע ובנ"ד במי אורז לא מלאני לבי להקל כ"א כשהיו הרבה אורז במים בשעת הבישול עד שהמים נעשו עבים ביותר כמובא במג"א סי' ר"ד סק"ט בשם תשו' מהר"ם דבכה"ג בודאי יש לחשבו כמ"פ ואפי' בזה יר"ש יהי' נזהר מלאוכלם כ"א בתוך הסעודה: סי' כו וע"ד שאלתו בעובדא דאיקלע באתרי' שנפטר שמש הקהל והחזיק חתנו בשמשות אחרי מותו ג' שנים ובן השמש לא ערער כלום ואח"כ התחיל הבן לערער שהחזקה שייך לו ותהי מריבה ביניהם וינצו שניהם על עסק השמשות עד שהביאו עצומותיהם לפני האיש הבינים ועשה האיש הלזה פשרה ביניהם שיהיו שותפים בזה שכל מה שיגיע להם מעסק השמשות יהי' לחתן השמש ב' חלקים ולהבן חלק א' והפשרן עשה ביניהם כתב באו"ש והם חתמו א"ע ע"ד וכעת רוצה חתן השמש לחזור מהפשר: הנה אם לא היו מתפשרים זע"ז בודאי ל"ה בערעור הבן של השמש כלום אחרי שגיסו שימש בחזקה ההיא ג' שנים ולא אמר כלום הרי מחל לו החזקה וכמ"ש בתשו' מים עמוקים למהראנ"ח ח"ב סי' ע' דכל דאיכא עידי חזקה ולא ערער הב' כלום אבד חזקתו דאחולי אחיל גבי' ושוב א"א לו לזכות עוד בהחזקה דאסוחי אסח דעתי' מינה ע"ש והובא להלכה במג"א סוסי' קנ"ז ובכנה"ג ח"מ סי' ק"מ כ' דטעם פלוגתתן של הפוסקים אי מהני מחילה בחזקה הוא משום שנצמח מכח קרקע הו"ל כקרקע כבסי' צ"ה ובקרקע ל"מ מחילה אבל בחזקה כזו שאינה מכח קרקע לכ"ע מהני מחילה וגדולה מזו כ' בתשו' רדב"ז ח"ג סי' תקל"ג דאפי' חזקת חנות שלא יוכל אחר להלוות בריבית אלא הוא כיון שאין הריוח נמשך מצד הקרקע רק מצד הלואת המעות חזקת מטלטלין הוא ולכן אם נתייאש ממנה זכה הב' ע"ש ומכ"ש בחזקת שמשות בודאי ליכא שום סברא דלא יועיל בה מחילה ומבואר בכנה"ג שם דהיכי דשתק ואין טעם לשתיקתו הו"ל מחילה וע' בתשו' צלעות הבית שבסוף ס' בית מאיר סי' ז'. אמנם מאחר שנתפשרו אם הי' בקבלת קנין א"י לחזור דכבר הסכימו האחרונים כדיעה הראשונה שבח"מ סי' י"ב ס"ז דגם בפשרה ביחיד מהני קנין. אבל אם ל"ה בקנין הרשות בידו לחזור. ומה שחתם א"ע על הכתב באו"ש כיון שלא קראו בפיו ולא כתב בעצמו אין זה כלום כמ"ש בנובי"ק חיו"ד סי' ס"ח דהיכי דל"ה כת"י הבע"ד רק כת"י הסופר אין לחוש כלל דכת"י הסופר בודאי לא חשיב לביטוי שפתים של הבע"ד אף למ"ד דשבועה בכתב מהני ע"ש ותו לא מידי דברי ידידו ש"ב דורש באהבה: סי' כז לק"ק בירטש בעזה"י יום ג' י"ג למב"י תרנ"ב לפ"ק סטרי שלום רב לכבוד ידידי הרב החריף ובקי בחדר"ת המפולפל כש"מ ישראל יוסף גלאט נ"י: מכתבו הגיעני והנני לתשובתו ע"ד השאלה באיש א' שמכר בע"פ קמח חטים שבחנותו בקנין כסף ובשט"מ כדת והשכיר להנכרי החנות המושכר לו שמונח בתוכו הק"ח רק ששכח לחתום א"ע על השטר מכירה ונזכר בחהמ"פ ובא בעל הקמח לפני כ"ת לשאול ממנו כדת מה לעשות עם הקמח חטים לאשר במקומו עפ"י הרוב רוחצים החטים קודם הטחינה והשיב לו מעלתו שיחתום א"ע בחוה"מ על השטר מכירה וכעת דורש כ"ת ממני להביע לו חו"ד אם הוראתו בדת קודש יסודתה להתיר הקמח הלז לאחר הפסח: הנה יפה הורה כ"מ להתיר הק"ח לאחה"פ דאף דהקנין כסף ל"מ לענין שכירת החנות משום ד"כ הט"ז בח"מ סי' קצ"ד דגם בשכירות קרקע אין העכו"ם קונה בכסף בלא שטר דלא כהסמ"ע שם בכ"ז הרי באמת כ' התוס' בקידושין י"ד: וב"ב נ"ד: דאין קנין שטר לנכרי אפס דכ' הה"מ פ"א מה' מכירה בטעמא דמילתא דאין קונה בלא שטר משום אלמותו דהעכו"ם דאי נימא דעכו"ם קונה בלא שטר יחזיק בכל פעם