הרי בשמים שמז

ראיתי להשיב לו בחפזון נמרץ לפי מסת הפנאי והי' שלום מאד"ה דברי ידידו דור"ש באהבה: סי' כה בעזה"י יום ה' כ"ז שבט תרנ"ה לפ"ק סטרי. שפעת שלום וברכה לכבוד ידידי ש"ב הרב הגדול החריף המופלג בתורה י"ד אוצרו כש"מ מנחם מענדיל ראבין נ"י אבד"ק באליגראד יצ"ו: מכתבו הגיעני והנני לתשובתו עד"ש בענין עיסה שנילושה במי אורז היינו שמבשלין האורז במים ואח"כ מסננין האורז ולשין הקמח במימיו אם יש לו דין פת הבאה בכיסנין לאוכלו בלי נט"י ולברך עליו במ"מ עכ"ש: הנה הלכה רווחת היא בידינו בש"ס ברכות ל"ט. מיא דסלקא כסלקא מיא דלפתא כלפתא ומיא דכולהי שלקי ככולהי שלקי ובתוס' שם כ' דיש לחלק בהא דמברכין עליהן בפה"א כמו על הירקות עצמן ובין הא דא' לעיל דמ"פ זיעה בעלמא הוא וביאר הרא"ש שם החילוק דכשנשרה בלי בישול הו"ל זיעה בעלמא משא"כ ע"י בישול נכנס הטעם של גוף הפרי במים וא"כ בנ"ד במי אורז הא הא לענין הברכה הי' לנו לחושבו כגוף האורז ולפמ"ש במג"א סי' ר"ח סק"ט דסוגין דעלמא דאורז הוא רייז ומדינא הי"ל לברך על אורז במ"מ ורק כיון דאיכא פלוגתא בפוסקי' איזה נקרא אורז ואיזה דוחן מברכינין מספק שהכל על שניהם אבל מדינא הוי ברכתו במ"מ וממילא דגם על מימיו שנתבשל בתוכו מדינא הו"ל לברוכי עלייהו במ"מ דחשיב כאורז עצמן וא"כ לכאורה הו"ל הפת שנילוש בתוכו פת כיסנין. אמנם הרי באמת הקשה בט"ז סי' ר"ב סק"ט דאמאי מברכין על המי שלקות כמו על הפרי עצמו הרי קיי"ל בכ"ד דבברכות אזלינן במה שהוא הרוב הוא העיקר לגבי ברכה והרי המים הם הרוב ותי' דמים בעלמא אין לנו חשיבות נגד טעם הפרי ע"ש ולפי"ז כיון דבמי שלקות הוי המים הרוב א"כ הרי מבואר בט"ז סי' קס"ח סק"ז לענין הא דקיי"ל דעיסה שעירב בה דבש או שמן וכי"ב הוי פת כיסנין דבעינן דוקא שיהיו המ"פ הרוב ומיעוט מים אבל כשהמים הם הרוב אין לו דין כיסנין ע"ש וא"כ בנ"ד במי אורז כשהמים הם הרוב ל"ה עלי' דין כיסנין: והנה עפי"ד הטו"ז האלה אמינא לבאר דברי הברייתא דבש"ס ברכות ל"ז: הי' עומד ומקריב מנחות בירושלים כו' נטלן לאכלן מברך המוציא לחם מן הארץ. ולכאורה קשה לפמ"ש בתוס' פסחים ל"ז: ד"ה דכ"ע לדייק מדקפסיק ותני סתם מנחות משמע כל המנחות והרי גם במנחת מאפה תנור הי' מתן שמן בכלי קודם לעשייתה ורק יציקת שמן ל"ה צריכה כמבואר במשנה מנחות ע"ד: וכיון שכן האיך מברך המוציא על שירי מנחות הרי כיון דהיו נילושת בשמן הו"ל פת כיסנין דמברך עלי' בורא מיני מזונות. והנה לכאורה הי' נראה ליישב לפמ"ש בס' תניא ה' סוכה ובשבולי לקט סי' קי"א דהא דקיי"ל דאוכלין ארעי חוץ לסוכה לאו ביו"ט אמרו דסעודת שבת ויו"ט קובע כיון דחייב לאכול פת מצוה זו עושהו קבע גם לארעי. וכ"כ בצל"ח ברכות מ"ט: להעמיס כן בדעת התוס' שם ועשעה"מ פ"ו מסוכה ובטעה"מ שם. ומצאתי בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' ע"א שחולק על דין זה לענין סוכה דהתם בעינין תשבו כעין תדורו אבל לענין פת הב"כ כ' שם דסעודת שבת עושה קבע כיון דרמי עלי' חיובא לאכול פת בשויו"ט ע"ש ולפי"ז י"ל דהה"נ כיון דמ"ע הוא לאכול שירי מנחות המצוה עושהו קבע וע"כ מברך המוציא. אמנם מלבד שבס' ברכי יוסף א"ח סי' קס"ח מביא בשם גינת ורדים שכ' בפשיטות שלענין פת כיסנין אין חילוק בין שבת לחול והסכים עמו וכ' שכן עמא דבר. לבר מן דין אפי' אינימא דסעודת שויו"ט עושה קבע כיון דרמי עלי' חיובא לאכול פת בשויו"ט היינו כיון דא"א לפטור א"ע מחיוב זה לכך שפיר הוי קבע משא"כ במצות אכילת שירי מנחות אפי' אי נימא דלענין לאכול חוץ לסוכה ג"ז הוי קבע אבל לענין פת כיסנין הרי קיי"ל בש"ע סי' קס"ח ס"ו דא"ח אלא כל שאחרים רגילין לקבוע עליו אבל מה שהוא בעצמו קובע ל"מ וא"כ הא תינח להך תירוצא שבתוס' יבמות מ'. ד"ה רצה דמצות אכילת שירי מנחה רמיא דוקא על הכהן המקריב א"כ הכהן המקריב א"א לו להפטר הימנה ושפיר י"ל דקובע כמו אכילת שויו"ט משא"כ לאידך תי' שם שהמצוה הוא על כל הכהנים של אותו משמר או בית אב כדכתיב לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו וא"כ כל כהן שאוכל השירי מנחה הוא מעצמו ומרצונו החפשי הוא אוכלם שהרי אפשר לו להפטר הימנה שיאכלם כהן אחר שבמשמר א"כ הו"ל כמו שהוא בעצמו קובע ול"מ שיהי' קבע לענין פת כיסנין. שעל כן נלפענ"ד ליישב עד"ז דהנה באמת הקשו הפוסקים ז"ל לד' הרא"ש והטור וסייעתייהו דס"ל דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה וגם ס"ל כר"י דחמץ נוקשה ל"ה רק דרבנן א"כ קשה קרא דכתיב במנחות כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ היכי משכחת לה הרי הו"ל מ"פ עם מים דנילושות בשמן ול"ה רק חמץ נוקשה ט' נובי"ק סי' כ"ב. והנה למאי דקיי"ל דעשרון מקדש א"כ שפיר משכחת שנתחמץ לאחר שנמדד בעשרון קודם שנתנו בביסא דאז ל"ה בו עדיין שמן אמנם עדיין קשה לר"ע דס"ל במנחות דנ"ז: וד"צ. דמדת יבש לא נתקדשה ולא נמשחה כל עיקר א"כ קשה לדידי' האיך משכחת מחמץ במנחה לאחר שניתנה בביסא הלא שמן הי' בביסא קודם נתינת הסולת כמבואר במשנה מנחות הנ"ל ובפירש"י שם שבתחלה הי' נותן השמן בכלי קודם נתינת הסולת ואח"כ נותן עליו את הסולת וחוזר ונותן השמן לבלול ע"ש והעשרון הא לא נתקדש לדידי' וא"כ הוי מ"פ עם מים ול"ה רק חמץ נוקשה דהוא דרבנן ועכצ"ל כמ"ש בשעה"מ פ"ו מחו"מ ובמק"ח סי' תס"ב דהא דמ"פ עם מים ל"ה רק חמץ נוקשה הוא דוקא כשהרוב מ"פ ומיעוט מים אבל היכי שהמים הם הרוב בתר רובא אזלינן ומחמיצין חמץ חמור והלכך במנחות ששמנן מועט לוג שמן לעשרון והמים הם הרוב הזהירה התורה שפיר שלא תעשה חמץ כיון שי"ב רוב מים. ולפי"ז כיון דלר"ע הי' במנחות ע"כ רוב מים נוד השמן מתיישבא שפיר קושייתינו הנ"ל דהנה בחי' הרשב"א ברכות הקשה בברייתא דילן דקתני אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אדם יוצא בה י"ח בפסח איך יוצא בה י"ח מצה הרי אינה נאכלת בכל מושבות ותי' הפנ"י דאתיא כר"ע דפליג בפסחים ל"ו. ול"ב מצה הנאכלת בכל מושבות ובצל"ח הוסיף דאף דמסקינין התם דהדר בי' ר"ע ברייתא זו שנאה ר"ע מקמי דהדר בי' ע"ש ולפי"ז כיון דההיא ברייתא ע"כ ר"ע שנאה ולר"ע לשיטתי' ע"כ הי' במנחה רוב מים נגד השמן כנ"ל ולפיכך שפיר קאמר דמברכין עליהן המוציא כד' הטו"ז הנ"ל ודו"ק: והנה במג"א סי' קס"ח ס"ק ט"ז רוצה לומר דאפי' אם יש בו רק מעט מים לה' עלי' דין פת כיסנין ומוכיח לה מדפוסק הרמב"ם פ"ו מחו"מ דמצה שנילושה במ"פ יוצא בה י"ח בפסח והרי כ' שם דכל שאין מברכין עלי' ברהמ"ז א"י בו י"ח מצה וכיון שנילושה במ"פ הא הו"ל פת כיסנין ומכח זה כ' דהתם מיירי כשיש גם מעט מים ופת כיסנין ל"ה רק בשאין בו מים כלל. והנה לכאורה הי' מקום לתרץ קושיא זו עפי"ד התוס' ביצה ט"ז: שכ' לענין נילוש שרוצים לומר שם די"ב משום בישול עכו"ם דל"ה עלי' תורת פת כיון דאין מברכין עליו המוציא ומביאים בשם רבינו יחיאל לדחות זה דכיון דאי קבע סעודתי' עלי' מברכין עליו המוציא הוי עלי' דין פת ע"ש ואיפסק להלכה כר"י בב"י יו"ד סי' קי"ג ובד"מ שם וא"כ י"ל דהוי עלי' נמי מה"ט דין לחם לצאת בו י"ח מצה כיון דאי קבע סעודתי' עלי' מברכין עליו המוציא אמנם אכתי יש לעיין דהנה כבר ראיתי למי שהתעורר דהלא המצות שלנו שהם דקים הו"ל כמו כעבים יבשים שמבואר בש"ע ס"ז דיעה השלישית דאפי' אינם מתובלין יש להם דין פת כיסנין והאיך מברכין עליהן המוציא ובהמ"ז ויוצאין בהם י"ח מצה אמנם באמת ליכא קושיא בזה דהרי אי קבע סעודתי' עלייהו מברכין המוציא ואי שבע מהני כעבים יבשים חייב בבהמ"ז מה"ת כמ"ש בפמ"ג במש"ז שם סק"ו דכיון שכעבים הם באמת פת גמור רק שרגילין לאכלן לקינוח ולא לשבעה לכך כשאכל מהם כדי שביעה חייב מה"ת בבהמ"ז ולכך שפיר יוצאין בהם י"ח ומברכין עליהן המוציא ובהמ"ז משא"כ בעיסה שנילושה במ"פ הלא כ' בפמ"ג שם דכיון דמה"ת לאו לחם הוא לכך אפי' באכל כדי שבועה א"ח בבהמ"ז רק מדרבנן וא"כ איך יוצאין בו י"ח מצה מה"ת אמנם באמת מסתפק שם בפמ"ג בזה ויהי' מזה ראי' דבאכל כדי שבועה גם בעיסה במ"פ הוי מה"ת ומבואר הכי בספר האשכול ה' סעודה סי' י"ח שכ' שם דכל פת כיסנין מה"ת חייב בבהמ"ז דלחם גמור הוא רק דרבנן לא החמירו כל שלא שבע ממנו וא"כ בשבע ממנו חייב מה"ת לברך בהמ"ז וה"ה דע"י קביעות חייב מה"ת לברך המוציא אי הוי דאוריי' וכן מצאתי בב"י שכ' דהחילוק בין טרוקנין לטריתא בברכות ל"ז: ל"ח דלהכי בטרוקנין אדם יוצא בו י"ח מצה אף דבלא קבע עלי' אין מברך המוציא וג' ברכות משום דאי קבע סעודתי' עלי' מברכין עליו המוציא שם לחם עליו [וצ"ע בפמ"ג שם בא"א סק"מ שכ' בשם הלבוש דטרוקנין מה"ת ל"ה לחם והקביעות עושהו לחם רק מדרבנן] אבל טריתא כיון דאפילו קבע סעודתי' עלי' אינו מברך עליו המוציא להכי א"י בו י"ח בפסח ע"ש וא"כ ל"ק קושי' המג"א הנ"ל. ובאמת בלעדי זה תם אני ולא אדע דהרי בב"י מבואר הטעם של פת כיסנין דאין מברכין עליו המוציא וג' ברכות משום דלא נעשה לקביעות רק לקינוח סעודה להכי לא נתנו לו חשיבות פת לקבוע ברכה לעצמו וא"כ במצה שיוצאין בה י"ח כיון דצריכה שימור משעת לישה עכ"פ לשם חובת מצה ע' פסחים מ'. הרי נעשה מתחלתה לקביעות ואיך שייך לתת עלה תורת פת כיסנין ושפיר יוצאין בה י"ח אף בנילושה במ"פ. ויש להביא ג"כ ראי' לזה מהברייתא שהובאה במנחות כ"ג: תיבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה היא אלא שנקראת מצה מתובלת וקס"ד התם דאפיש לה תבלין טפי ממצה ע"ש והרי בזה שפיר קשה אפי' למ"ש הרמ"א דעירב בה תבלין ל"ה פת כיסנין עד שי"ב תבלין הרבה שכמעט התבלין הם העיקר הרי לס"ד מיירי דאפיש לה תבלין טפי ממצה א"כ הו"ל פת כיסנין ובלא"ה א"י י"ח מצה כיון שאין מברכין עליו ברהמ"ז א"ו דבמצה כיון שע"כ מתחלתה שמרה לשם מצה מעשי' מוכיחין עלה דלא ליהוי עלה דין כיסנין. ובלא"ה