הרי בשמים שמד

מהן נ"מ הא לא יהי' להבעל כלום וא"כ בידה להפקיע העבדי צ"ב מבעלה מכל וכל והדרק"ל דאמאי אוכלן בתרומה כנ"ל וע"כ דרש"י ז"ל אינו סובר כהבעל העיטור ולק"מ וא"כ לפי"ז הרי הרמב"ם בפכ"ד מה' אישות ה"ד פוסק כרש"י הנ"ל דהנושא א' מחייבי לאוין אין להבעל פירות ועכצ"ל דגם הרמב"ם חולק אבעל העיטור וס"ל דנצ"ב לא ניתנו לגבות מחיים דאל"ה יקשה ע"ד הרמב"ם כנ"ל ודו"ק: נחזור לדברינו דבנידן שאלתינו כיון דמעיקרא הי' הנכרי שותף בהבהמה וכיון שאף לאחר המכירה יש לו בה צד זכיי' בודאי הו"ל בכה"ג יד עכו"ם באמצע ופטור מן הבכורה. ומה שחושש כבוד מעלתו מכח ד' הט"ז בח"מ סי' קפ"ט שכ' בשם הרשב"ם דנקרא חצרו של המפקיד היכי דנתן לו רשות להניח שם. הנה כבר דחה ד"ז המהרי"ט ח"א סי' ס"ה מהלכה ועי' בנתה"מ סוף הפתיחה לסי' ר'. ובפרט בנ"ד שהישראל נ"ח לו עוד חמשה ר"כ הא לא השאיל לו רשותו רק שתופס הפרה אצלו עבור מותר הדמים שנשאר הישראל חייב לו. ועכ"פ יש להתיר בזה לגרום לו מום ע"י נכרי כאשר המציאו האחרונים ז"ל עפמ"ש רש"י ותוס' בע"ז י"ג: ובכורות ל"ג: דהטלת מום בזה"ז אינו רק איסור דרבנן דאף דכ' הרא"ש בב"מ ד"צ דאפי' בזה"ז דהטלת מום אינו רק מדרבנן אין להתיר להטיל מום ע"י נכרי משום חומרא דקדשים דכ"ז בס' בכור יש להתיר ובפרט שהרי בתשו' רמ"א סי' פ"ז כ' דרוב הפוסקים הסכימו לשי' ר"ת דבנכרי דוקא במשיכה ולא בכסף והנה אף דדעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מאיסורי מזבח דהטלת מום בקדשים בזה"ז הוי איסור דאוריי' הלא הרמב"ם ס"ל דבנכרי בתרתי בכסף או במשיכה כמ"ש בב"י. ובפרט דהרי להרמב"ם בכור בח"ל אינו אלא מדרבנן דפוסק כר"ע בתמורה כ"א: דבכור הבא מח"ל אינו קרב נהי די"ל דמיקדש קדיש מה"ת כדא' בבכורות נ"ג. לענין מעשר בהמה אליבא דר"ע בכ"ז י"ל דאפי' להרמב"ם דאסור להטיל מום בזה"ז מה"ת הוא דוקא בקדשי מזבח כיון דאילו הי' בהמ"ק קיים הי' קרב וגם הרי קיי"ל מקריבין אע"פ שאין בית אבל בכור בח"ל הלא אף בפני הבית ל"ה קרב א"כ הו"ל כקדשי בדה"ב ולא קאי עליו האזהרה דכל מום לא יהי' בו כיון שא"ר להקרבה כמ"ש בתוס' ע"ז י"ג: ובכ"ד והלכך לכ"ע אינו אסור בו מטיל מום רק מדרבנן וליתר שאת יוכל לצוות לנכרי שיאמר לנכרי אחר שיעשה בו מום ועתשו' חות יאיר סי' רמ"ט. הנלפענ"ד כתבתי: סי' כב וע"ד שאלתו על הקאפפע הגדילה בגינה בשרביטין כמו עדשים אם יש לאוסרם בפסח כמו קטניות הנה כל הטעמים שהובאו בב"י סי' תנ"ג ליתנהו בקאפפע כיון דאין מערבין אותן במיני דגן לעולם וגם משום איחלופי בדייסא ל"ש אחרי שהקאפפ"ע אין עושין ממנו פת לעולם וגם אין הקאפפע מין קדירה לאכילה רק מיוחד למשקה ואפי' להמחמירין בסי' תס"ד בחרדל ל"ש להחמיר בקאפפ"ע ובפרט אם חורכין הקאפפ"ע קודם פסח כמנהגינו הרי כבר כ' בתשו' שבו"י ח"ב סי' ה' דאפי' אם הי' מקום להחמיר בכ"ז בחרכו קודם זמנו אין שום מקום להחמיר בזה ע"ש ובפרט שהרי לד' הרמב"ם פ"ה מחו"מ הלא מותר לבשל קמח קלוי שאינו בא לידי חימוץ ובמק"א הבאתי עפי"ז סמוכין לד' המג"א בסי' תנ"ד שכ' לענין לצאת י"ח מצה ל"ב רק ממין הבא לידי חימוץ אף שכמו שהוא כעת אינו בא לידי חימוץ והוא מהירושלמי שהובא בתוס' קידושין ל"ח. שהקשה על ר' ירמי' דקא' דלא אכלו ישראל בשעת כיבוש מצה בלילי פסח משום חדש יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש ולכאורה הרי לפ"ד הר"ת שהובא בתוס' שם ל"ז: דמפרש ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות היינו מן הישן וקלוי שהוא חדש לא אכלו עד עצם היום הזה וכ' בריטב"א שם להך פירושא ממחרת הפסח היינו בליל ט"ו שהוא ממחרת שחיטת הפסח וע"כ שאף שגם חטין שבעלי' נאסרו והי' אסור גם חטין דאשתקד משום חדש כמבואר בתוס' ר"ה י"ג. ובר"ש פ"ב דחלה אפ"ה אכלו בליל פסח לצאת י"ח מצה משום דעשה דוחה ל"ת דחדש וע"כ דהקושיא הוא אמאי לא אכלו מהקלוי עד עצם היום הזה שהקריבו העומר הרי היו יכולין לצאת י"ח מצה גם בקלוי משום עדול"ת דחדש והרי לפי שי' הירושלמי שהובא בתוס' ביצה ג'. ד"ה גזירה קאי ושמרתם את המצות משעת לישה וא"כ בחטים קלויים הא אינו בא לידי חימוץ וליכא שימור בשלמא לשי' תלמודן בפסחים מ'. דשימור דלישה לאו שימור הוא ושמרתם הוא משעת קצירה א"כ שפיר הי' שימור בשעת קצירה קודם שנקלה אבל לשי' הירושלמי קשה וע"כ דל"ב רק ממין הבא לידי חימוץ כ"ד המג"א הנ"ל והוא ע"ד החידוד בעלמא ולרוב טרדותי הן במילי דשמיא הן במילי דמתא דברי לעו ומעטים והי' שלום דברי ידידו דור"ש באהבה: סי' כג בעזה"י יום ה' מ"ב למב"י תרנ"א לפ"ק סטרי. יטה ד' כנהר שלום לכבוד ידידי הרב וכו' כש"מ מוה' אלכסנדר סענדר יעקב נ"י אבד"ק קאסניטין חדש יצו בארץ רוסיא מכתבו הגיעני ואבא היום אל העיון בדבר שאלתו בעסק מחזיקי הכפרים במדינת רוסיא שעד עתה הי' רשות לבני ישראל לשכור כיסעפסל והוי עושין עם הא"י מ שטר להפקיע איסור שמת ככב כחה כין המלך צו לבל יהי' לאיש ישראל שום אחוזת קרקע פשפונהו שט כפי שכירות או חכירות וכל העובר ענוש יענש משרי נימוסי המדינה ומוכרחים עתה היהודים להחזיק הפאסעסיא מאת השר בחשאי בדברים בעלמא לבל יודע לאיש ונפשו בשאלתו כדת מה לעשות עתה להנצל מאיסור שבת כי א"א לעשות שטר עם העכו"ם על שכירות הפאסעסיא פן יבולע למלך ותקח אזנו שמץ מנהו אזי יגדל עונו מנשוא עפ"י חוקי המדינה זת"ש: הנה לפענ"ד הדרך הנכון הוא שימסור הישראל הפעכטער להנכרי בע"פ כל הזכות ויפוי כח מהשכירות שיש לו מהשר בקנין כסף שיטול ממנו דבמקום שאין כותבין שטר הא בודאי נקנה שכירות קרקע בכסף ע' סמ"ע סי' קצ"ד ובטו"ז שם וכיון שא"י לכתוב שטר מחמת חוקי הממשלה הלא הוי מקום שאין כותבין שטר ועוד דממ"נ אי כסף אינו קונה הא גם הישראל לא קנה מהנכרי עט"ז א"ח סי' ת"נ לענין האורנדי"ש ועמג"א סי' רמ"ו סק"ח לענין שביתת בהמתו דאם שכרה מעכו"ם וחוזר ומשכירה לעכו"ם שרי ממ"נ ע"ש והה"נ איכא ממ"נ זה וליתר שאת יעשה ע"י ק"ס עם הנכרי דלד' כמה מרבוותא ז"ל וביחוד בתוס' קידושין ג'. מהני ק"ס בנכרי. ועקצוה"ח סי' קכ"ג שדוחה השגות הש"ך שם ע"ד התוס'. ויעשה עוד שטר עם הנכרי שמוכר לו הבהמות והכלים בכו"כ ושמחייב א"ע להשגיח על העסק כל ימי החול לטובת הנכרי לקנות על חשבונו כל מה שיוצרך להפאסעסיא. הן בהמות הן שאר דברים בלי דעתו ורשותו ויהי' לו נאמנות בדיבורו הקל על מה שיוציא שיתחייב הנכרי לשלם לו ובעד טרחתו ונתינת המעות עבורו מחויב הא"י ליתן לו שכר קצוב כו"כ לשבוע. גם יתנה בפירוש בתוך השטר שבמה שיתן הישראל מעות להמוכר בעד הנקנה על חשבון הא"י יהי' הדבר הנקנה קנוי להא"י בכסף לחוד דאז כשקונה הישראל בהמות אח"כ לצורך הפאסעסיא נקנים תיכף להא"י דהרי אנן לא קיי"ל כבני מערבא בב"ק ק"ב: שאמרו וכי מי הודיע לבעל החטין שיקנה חטין לבעל המעות. ואף דברא"ש שם מבואר דזהו דוקא כשקנה במעות המשלח אבל היכי דליכא מעות אלא שהשליח קנאו במעותיו ודעתו לזכות לו בעינין הודעה למוכר ע"ש ועקצוה"ח סי' קפ"ג. אמנם בנ"ד מאחר שבפירוש הותנה ביניהם שיקנה הישראל הבהמות עבור הנכרי א"כ תיכף כשנותן הישראל המעות להמו ר מתחייב לו הנכרי המעות שהוציא על פיו והוי הנכרי בעל המעות והמוכר הא מתכוין להקנות לבעל המעות עש"ך סי' קפ"ג סק"ב ובנתה"מ שם (ועמח"א ה' שלוחין סי' י"ב דבלוקח בהקפה באמת ל"מ) אמנם לכאורה כיון דקיי"ל דאין שליחות לנכרי הא לא קנה הנכרי הבהמות ובתוס' ב"ק שם ד"ה מי הודיעו נסתפקו היכי שהמשלח לא קנה אם קנה השליח כיון שהוא לא נתכוין לזכות ועתוס' ביצה ל"ט: ד"ה הכא וכ"כ באמת בתשו' הריב"ש סי' ת"א הובא ברמ"א א"ח סי' ת"נ ובמג"א שם סק"י דאסור לקנות חמץ לצורך הגוי במעותיו של גוי דכיון דאין שליחות לעכו"ם לא קנאו הגוי והרי הוא של ישראל ע"ש בכ"ז בנ"ד כיון שמעיקרא מתנה שיקנה הגוי בכסף לחוד הלא כ' במח"א ה' שלוחין סי' ט"ו דבקנין מעות כיון דהישראל לא קעביד רק מעשה קוף שנותן המעות עבור הנכרי וא"צ בזה שליחות וזכיי' בודאי מהני כמו דא' בקידושין ז'. הילך מנה והתקדשי לפ' מקודשת מדין עבד כנעני וקא' וכן לענין ממונא שאם אמר הילך מנה ותהא שדך קנוי לפ' קנה ע"ש שהביא ראיות לזה וכ"כ א"ז בנתה"מ סי' קפ"ב וכעין זה כ' ג"כ הקצוה"ח סי' קכ"ג וקצ"ה דל"ש בזה אשלד"ע ע"ש ולפי"ז בנ"ד מיד כשנותן הישראל להמוכר הכסף בעד הבהמות שקנה עבור הא"י תיכף נקנים להא"י מכח התנאי שהתנה שיקנה בכסף לחוד דמבואר ברמ"א ח"מ סי' קצ"ח ס"ה דמהני התנאי. וכן יתנה תנאי זה עם המוכר בשעת הקני' ודעתו הוא להקנות לבעל המעות כנ"ל ואף דבש"ך שם חולק דל"מ תנאי בזה בכ"ז האחרונים החזיקו בפסק הרמ"א עמח"א ה' קנין מעות סי' א' וערדב"ז חלק חמישי סי' שני אלפים צ"ז שהעלה בפירוש דמהני תנאי לקנות' מטלטלין בכסף לבד. ובפרט כעת אחר שנתחדש המנהג שמה שקונים בכסף לבד מפאת גזרת המלכות הרי קונה מדין סטימתא עתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' רכ"ה. והלא בנ"ד יש עוד סברא לומר דנהי דהמשלח הנכרי לא קנה הבהמות אבל גם הישראל לא קנאם כיון שלא נתכוין לקנות ואף דבד"א מקנה ל"ב כונה לקנות בכ"ז היכי דנתכוין בפירוש שלא לקנות בודאי ל"ק והישראל הא א"ר לקנות כדי שלא יעבור על איסור שביתת בהמתו ובפרט דהמוכר הלא דעתו להקנות לבעל המעות והבעל המעות הוא הנכרי כנ"ל והך דתשו' הריב"ש הנ"ל באמת אינו מטעם דקונה הישראל החמץ כמ"ש המג"א הנ"ל אפס לפי שהחמץ הוא באחריות הישראל עובר עליו בב"י כמו שהסביר א"ז בספר מק"ח שם: והנה יש עוד דרך היתר בנ"ד לשכור ראש הפועלים בקבלנות והוא ישכור לעצמו הפועלים שכירי יום דאף דקיי"ל דקבלנות דשדה אסור מפני מ"ע כ"א כשבאמת נותן לעכו"ם חלק בפירות עט"ז סי' רמ"ד סק"ד בכ"ז הרי מבואר ברמ"א סי' רמ"ג ס"ב דגם במרחץ ותנור אם אינם של ישראל רק שכרם מעכו"ם וחזר והשכירם לעכו"ם שרי דאין שם הישראל נקרא עליו. ושעפי"ז אמינא לבאר דברי הש"ס בע"ז כ"א: תניא רשבג"א לא ישכיר אדם מדחצו לנכרי כו' תניא רשב"א אומר לא אדם שדהו