הרי בשמים שכח

שכ' שם לענין היכי שמעורב יין בתבשיל כיון דאין היין ניכר בעין לכך אין בו משום נסך אבל היכי שמשימין יין בדבר גוש כגון בשומין או בחרדל יש לחוש למגע נכרי לפי שהיין ניכר בעין ע"ש אפס היכי דהאוכל הוא העיקר ורק שניתן בו מעט משקה בתבשיל בזה הלחלוחית הפורש ממנו יש עליו תורת אוכל כמבואר בפירש"י ברכות נ"ב: ד"ה אין כלי כו' וא"ת פעמים שיש משקים תבשיל טופח על הידים אין תורת משקין עליו אלא תורת אוכל עכ"ל ועתוס' זבחים ק"ט. ד"ה עולה ואימורין כו' וז"ל והא דחלב ויין מצטרפין אע"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית הנ"מ בשתיי' אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו בכזית עכ"ל. אמנם היכי שהאוכל והמשקה שניהם שוים ואין אחד טפל לחבירו כפירות המטוגנין בדבש שגם הדבש הוי עיקר במרקחת שפיר יש עליו דין משקה: ובענין מה שתמה מעלתו ע"ד הט"ז שם שכתב דרק גבי כלים שייך לומר דעולין מידי טומאתן בשינוי מעשה ולא באוכלין ומשקין דבהו ל"מ מעשה כ"א כשנפסל מאכילת כלב וכ' לתמוה ע"ז מד' התוס' ב"ב י"ט: ד"ה ותיפוק שכתבו דגם באוכלין אמרינן דעולין מידי טומאתן בשינוי מעשה. הנה מד' התוס' הללו ליכא קושיא על הט"ז דעד כאן לא כ' התוס' התם דמהני שינוי מעשה גבי אוכלין אלא היכי שביטל האוכל לגבי הכותל או לגבי הקרקע ועתוס' סוכה י"ג: ד"ה אם אבל שיועיל ביטול לבטלו מתורת אוכל ע"י שינוי מעשה בלחוד בלאו ביטול לגבי הכותל או הקרקע זה לא מצינו והחילוק קל להבין. איברא דלכאורה איכא לעיוני מד' הש"ס נדה נ"א: דקא' התם סתם שבת לכמך עשוי' ומקבל טומאת אוכלין ומשנתנה טעם בקדירה בטל שם אוכל מינה ושוב אין מטמא ט"א ע"ש הרי דאף דירד עליו תורת ט"א מ"מ ע"י שינוי מעשה שניתן להקדירה נפקע מינה דין ט"א אמנם ג"ז ל"ק די"ל דמשנתנה לקדירה הוברר דמעיקרא להטעים עמדה ומעולם לא נחית עלה תורת ט"א דומיא דמצינו בחולין י"ד: בהמה בחיי' לגדל עומדת נשחטה הובררה דלאכילה עומדת ע"ש ואדרבא מהתם יש להביא ראיה לד' הט"ז דלכאורה קשה איך מדייק התם דשבת סתמא לכמך עשוי' דאי סתמא לקדירה כי לא נתנה נמי סתמא לקדירה ולכאורה מאי פירכא היא זו דילמא אשמעינין היכי דחשיב עלה בפירוש לכמך אפ"ה כי נתנה לקדירה פקעה מינה טומאתה בשינוי מעשה. אע"כ דבאוכל כיון שירד עליו פ"א תורת ט"א ע"י מחשבה בפירוש תו אינו עולה מידי טומאתו אף בשינוי מעשה ורק כשהיה עלה תורת ט"א מטעם סתמא לכמך אז שפיר עולה מטומאתה בשנתנה טעם בקדירה וכה"ג כ' במל"מ פ"ב מה' כלים דאף דאין כלי עולה מידי טומאתו אלא בשינוי מעשה זהו דוקא היכי שירד לידי טומאה ע"י מחשבה בפירוש אבל היכי של"ה עליו תורת טומאה מכח מחשבה רק דסתמא עומד לכך מהני מחשבה גרידא בלא שינוי מעשה והוכיח זה מבגד שחישב עליו לצורה בזבחים צ"ד: ע"ש וכמו כן י"ל לענין אוכלין דאף דהיכי דירד עליו תורת טומאה ע"י מחשבה בפירוש ל"מ גם שינוי מעשה להעלותו מטומאתו אבל היכי דנחית עליו תורת טומאה ע"י שסתמא עומד לכך עולה מידי טומאתו ע"י שינוי מעשה עכ"פ. ואף דבידות האוכלין פליגי בסוכה י"ד. ר"א ור"י דח"א דמחשבה נעשה ובמחשבה סלקא ול"ב שינוי מעשה כלל היינו משום דאינם לא כלי ולא אוכל ולא חשיבי אבל אוכל גופי' אפי' ל"ה מחשבה רק מכח דסתמו עומד לכך בעינין שינוי מעשה להעלותו מטומאתו והיכי דירד עליו תורת ט"א ע"י מחשבה בפירוש ל"מ גם שינוי מעשה להעלותו מטומאתו כד' הט"ז ודוק. זה עלה במצודת עיוני בעזרה"י בהלכה זו וד' יצילני משגיאות ויראני נפלאות מתורתו הקדושה כנפש ידידו דור"ש באהבה: סי' יב לק"ק ליסקא בעזה"י יום ב' דר"ח אדר"ש תרמ"ו לפ"ק סטרי יצו ה' את הברכה על ראש כבוד ש"ב ידידי הרבני המופלג בתורה וביראת ד' טהורה. מוה' דוד אפטייקער ני': מכתבו הגיעני והנני להשיב לו על אתר כמבוקשו ע"ד שאלתו אם צריכין לברך על מרקחת אתרוג שהחיינו מאחר שכבר בירך שהחיינו בחג הסוכות בשעת נטילתו לצאת י"ח ד' מינין: הנה מקודם חל עלינו לחקור באתרוגים שלנו שאנו יוצאין בהם י"ח הרי לא נגמרו ולא נתבשלו כל צרכן ומבואר בתשו' הרשב"א הובא בסי' רכ"ה ברמ"א ס"ג והמחבר ס"ז דאין מברכין שהחיינו על הבוסר ומשמע מתשו' הרשב"א שם שאם בירך שהחיינו על הבוסר חוזר ומברך על הענבים וכן מפורש בכלבו הובא בב"י שם משום דעיקר ברכת שהחיינו על פרי המתחדש הוא דוקא בתשלום ברייתו שהכל הולך אחר בישול הפרי וגמרו והכי מוכח באמת מד' הירושלמי פ' ערבי פסחים דקא' מי שראה תאנה בכורה שמא אינו צריך לברך ומשמע דתליא בזמן הביכור והבישול וא"כ כמו דקיי"ל בסי' ר"ב ס"ב לענין ענבים דכיון שלא נודע לנו שיעור פול הלבן לעולם דינו כבוסר ומברכין בפה"א עד שיהי' גדול ביותר ע"ש א"כ ה"ה לענין ברכת שהחיינו לכאורה אין לברך עד שיצא בודאי מתורת בוסר. אמנם באמת כיון דקיי"ל בסוכה ל"ו. דאתרוג הבוסר כשר א"כ באתרוג הא בעינין פרי כדכתיב פרי עץ הדר הרי חזינין דהוי עלי' שם פרי בעודו בוסר ועתוס' שם ל"א: ד"ה שיעור שמובא ירושלמי אתרוג הבוסר רע"א פרי וחכ"א אינו פרי וע' ריא"ז שם ובב"י סוסי' תרמ"ח במ"ש בכונת התוס' שכ' דאתרוג הבוסר חשיב פירא טפי. א"כ ממילא נמי דמש"ה מברכין עליו ג"כ בפה"ע ומברכין עליו שהחיינו ועתשו' ח"צ סי' קס"ה ובלא"ה מוכח דמברכין עליו בפה"ע גם בעודו בוסר לפ"מ דמבואר בפ"א דמעשרות מ"ד התפוחין והאתרוגים חייבים גדולים וקטנים וע"כ דחזיין לאכילה בעינייהו דהרי קיי"ל התם בשקדים המרים כמ"ד בעירובין כ"ח: זה וזה לפטור ול"מ הא דראויין למתקן ע"י האור שמהאי טעמא אמרי לה זו"ז לחיוב כמבואר התם וע"כ דבעינן דחזי למיכל בעיני' ואפ"ה פוסק הרמב"ם פ"ב מה' מעשר הלכה ה' התפוחים והאתרוגים משיתעגלו מפני שהן ראויין לאכילה כשהן קטנים וע"כ דחזיין למיכל בעינייהו עמ"ל שם והכי מבואר בפיהמ"ש שם. וא"כ מה"ט מברכין שפיר על אתרוג שנרקח מעשה רוקח בפה"ע אפי' בקוטנו והרי במג"א סי' ר"ב ס"ק י"ז פוסק לברך על קליפת מראנצין שמרקחין אותן בפה"ע מכ"ש על מרקחת אתרוג שדינו לברך בפה"ע וכ"פ בט"ז סי' ר"ה סק"ג ובתשו' פמ"א ח"א סי' ס"ה דעל אתרוג המטוגן בדבש מברכין בפה"ע וממילא דחייבין ג"כ לברך שהחינו עליו כיון דהוי פרי וחזי לאכילה ומכ"ש לפמ"ש בתשו' הרדב"ז סי' רצ"ז דהא דאין מברכין שהחיינו על הבוסר הוא משום דעיקר נטיעתו לענבים ועמ"ש בחלק ד' סי' מ"ג א"כ אתרוג הלא עיקר נטיעתו למצוה שנמכר בדמים יקרים ורובם ככולם תולשין אותן קודם שנגמר פריין א"כ בודאי חייב לברך עליו שהחיינו ועתשו' הרשב"א סי' תכ"ח אפס בזאת יש לספק בברכת שהחיינו על מרקחת האתרוג מפאת שכבר בירך שהחיינו בשעת נטילה למצוה ועיקר ברכת שהחיינו על פרי המתחדש הלא הוא על ראיית הפרי כמ"ש המחבר ס"ג הרואה פרי חדש כו' אלא שהרא"ש כ' בפ"ג דעירובין שנהגו העולם לקבוע הברכה אשעת אכילה כמו שהחיינו דעשיית סוכה ולולב שקובעין בשעת המצוה ע"ש וכיון דכתב ברמ"א שם דבדיעבד אם בירך בשעת ראיי' לא הפסיד א"כ יצא כבר בברכת שהחיינו שבירך בשעת נטילה: והנה לכאורה הי' מקום להסתפק ולומר דהרי עיקר ברכת שהחיינו בראיית פרי חדש הוא ששמח לבו שיוכל לאוכלו שמזה הטעם כ' באמת הרדב"ז בסי' הנ"ל שעיקר הברכה הוא בשעת הנייתו דאז יש לו שמחה יתירה ולא בשעת ראיי' ועתוס' ברכות נ"ט: וא"כ לכאורה י"ל דהא דיוצאין בברכת שהחיינו בשעת ראיי' הוא דוקא בפרי שנאכל כמו שהוא חי משא"כ אתרוג הא א"י לאוכלו כשהוא חי רק ע"י טיגון ולא יתכן לברך עליו שהחיינו בשעת ראיי' אולם באמת ז"א דהרי מצינו בעירובין מ': אמר רב יהוד' אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן ופירש"י וז"ל כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא זמן וע"כ דלכך נקט קרא דוקא לאשמעינן דאף דקרא אינו נאכל כמות שהוא חי אפ"ה מברך עליו שהחיינו בשעת ראיי שנהנה בראייתו שיוכל לאוכלו אחר התיקון שיתקנו לאכילה א"כ ה"ה באתרוג אמנם עדיין יש להסתפק אי מצי פטר נפשי' בברכת שהחיינו דמצוה מלברך על גוף הפרי המתחדש כיון דשניין וחלוקין הן זמ"ז דברכת שהחיינו על פרי חדש הוא על שמחתו שיהנה מהפרי ושהחיינו דמצוה הוא הודאה להש"י על שהאריך ימי חייו שיוכל לזכות בהמצוה וכמ"ש בתשו' הרשב"א סי' קכ"ו בשופר ולולב שבאים לרצות ולהזכיר ישראל לפני אביהם שבשמים ע"ש א"כ אינם לתכלית אחד ואין פוטרין זא"ז והוי כהא דמצינו בנזיר ס': שהשיב ר"ש לתלמידיו בנזיר טהור ומצורע שא"י לגלח תגלחת א' שיעלה לו לכאן ולכאן משום דזה להעביר וזה לגדל ופי' התוס' שם וז"ל והואיל וחלוקות זו מזו לא יפטרו זו את זו ע"ש והה"נ לא מצי פטרי זא"ז הואיל וחולקים זמ"ז ושעפי"ז נלפענ"ד לבאר דברי הג"א פ"ג דעירובין שכ' דזמן דר"ה שהוא דרבנן אינו פוטר הזמן דשופר שהוא מדאוריי' ע"ש והיינו דזמן דר"ה ל"ה רק דרבנן כיון שבא רק על שמחת הזמן החדש והוי כמו זמן דפרי חדש משא"כ זמן דמצוה הוא מדאוריי' ומשמע הכי להדיא מדברי הש"ס בעירובין שם דמייתי דמברכין זמן בר"ה וי"כ מהא דמברכין נמי אקרא חדתא ולא קפשיט מהא דמברכין זמן אמצות סוכה ולולב וע"כ דחלוקין זמ"ז ולכך זמן דרגלים אינו רק כמו זמן דפרי חדש ול"ה רק דרבנן משא"כ זמן דמצות שופר הוא דאוריי' ולכך אין פוטרין זא"ז דחיוב דרבנן לא מפיק חיוב דאוריי' עתוס' ברכות מ"ח. ד"ה עד וע' ב"מ נ"ג. דאוריי' ודרבנן לא מצטרפי ולכך שפיר כ' בהג"א הנ"ל דזמן דר"ה אינו פוטר הזמן דשופר עמג"א סי' תרס"ב בשם מנהגים ופמ"ג שם. ואפי' אי נימא דזמן דרגלים ודמצות שוין כנראה באמת מדברי השלטי גבורים בעירובין שם ובב"י ה' חנוכה סי' תרעו. בכ"ז הלא בזמן דפרי חדש דעת כמה מהראשונים ז"ל דאינו אלא רשות ומתבאר מד' הרא"ש הובא בטא"ח סי' רכ"ג דתלוי בדעת האדם אם שמח בו ובדבר שאינו חשוב לעשיר רק לזה שהוא עני חשוב הוא אצלו ושמח בו מברך שהחיינו כיון דשמחה הוא לו