הרי בשמים שכו

קצור אינו קוצר כ' וז"ל תימה מאי קא פריך היא גופה נילף מינה מה עומר אעפ"י שמצא קצור קוצר אף ב' הלחם אם מצא קצור קוצר כו' א"נ י"ל דהא לא מצי למימר נילף קצירה דמהיכא נפקא לן קצירת העומר דדחי' שבת מדכתיב בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה וגלי רחמנא דליכא למילף אלא לגבי העומר דכתיב בי' נמי קציר ולא לגבי ב' הלחם דלא כתיב בהו קציר וכ' במהרש"א בכונת דבריהם משום דהך לישנא דקא' בחריש ובקציר תשבות גו' יצא קציר העומר שהוא מצוה יש לו ב' משמעות לכאורה דמשמע שהוא קציר של מצוה שהבאת העומר מצוה וע"כ צריך לקוצרו ואם מצא קצור אינו קוצר ומשמע נמי דהקצירה גופה מצוה היא וע"כ מדנקט התם טפי עומר משהל"ח ע"כ אית לן למימר דלא נילף אלא לגבי עומר דאל"כ לא לכתוב כלל קצירה גבי עומר ואנן שמעינן לי' שפיר בין בעומר בין בשהל"ח מהאי קרא דבחריש ובקציר תשבות דמשמע יצא קציר של מצוה בין בעומר בין בשהל"ח דהקצירה מצוה היא אע"כ מדכתיב קציר בעומר גלי לן קרא דלא נימא יצא קציר שהוא מצוה דהיינו שהקצירה גופה מצוה היא אלא בעומר עכ"ל וע"כ כונתו מדלא אתי קרא רק למעט עומר דכתיב בי' קציר מזה מוכח דאם מצא קצור קוצר דאילו משום דל"ה דומיא דחרישה כדא' בש"ס מכות הנ"ל הו"א דלא ממעט רק קציר של מצוה היינו לצורך מצוה דאפי' אם הי' אמרינן דאם מצא קצור אינו קוצר ג"כ ל"ה דומיא דחרישה דאין עלה שם מצוה כלל כמ"ש בחי' הריטב"א מ"ק ג' ואלו בקצירת העומר עכ"פ הוא לשם הבאת העומר דומיא דכ' בכ"מ פ"ג מה' ציצית ה"ב לענין תליית הציצית ע"ש ולפי"ז מתיישב ע"נ מה דא"ר יוחנן דראב"ש ע"כ קאי בשיטת ר' ישמעאל דהרי לכאורה צריך להבין כיון דלר' יוחנן קצירה ביו"ט אסור מה"ת כנ"ל א"כ אפי' אי נקצר ביום כשר ג"כ לא איפשר מע"ש דהרי במנחות ס"ו. ילפינן דהקצירה צריך להיות סמוך לספירה והוי' הקצירה ליל ט"ז וא"כ איך איפשר מע"ש היינו יום ט"ו הרי אז הוא יו"ט ראשון של פסח ולר' יוחנן הא גם ביו"ט קצירה אסור מדאוריי' כנ"ל ואי דתהי' הקצירה מעיו"ט הא ל"ה סמוך לספירה. אמנם הדבר נכון דהרי אפי' אי קצירה אסורה ביו"ט מדאוריי' והיינו ממיעוטא דאך כנ"ל בכ"ז הוי דומיא דלגבוה דממעטינן מלכם ולא לגבוה וכ' בתוס' ביצה י"ב. דכיון דכ"ר ההיתר של א"נ בפירוש ל"א אהדרי' לא"ק ואינו רק לאו הבא מכ"ע ע"ש וא"כ הה"נ עכ"פ ל"ה הקצירה ביו"ט רק לאו הבא מכלל עשה ושפיר העשה דקצירת העומר דחי לה כמ"ש בח' הרשב"א כתובות פא"נ דלאו הבא מכ"ע לא עדיף מלאו גרידא ונדחה מפני עשה וא"כ לפי"ז הרי הא דקצירת העומר הוי מ"ע בפ"ע הא לא ידעינן לה רק מדרשא דר' ישמעאל דממעטינן קציר העומר שהוא מצוה כנ"ל וא"כ שפיר קאמר דע"כ ראב"ש בשיטת ר' ישמעאל אמרה דבלא"ה הא ל"ה ידעינן דקצירת העומר מ"ע בפ"ע היא וה"א דהוא רק הכשר מצוה ול"ה איפשר מע"ש כיון דאז הוא יו"ט כנ"ל ודו"ק. גם בזה צודק כ"ת דגם לפי סברת החכם האוסר אין כאן הוספת איסור כלל דהרי כ' בתשו' הריב"ש סי' שצ"ד דבמלאכת גזיזה גם בא"צ לדבר הנגזז חייב ואין זה משאצל"ג כיון דבמשכן היו גוזזים עורות תחשים ול"ה צריכין להצמר רק להעורות ובתשו' ח"צ סי' פ"ב החזיק על ידו וכ' שאין זה ספק שכן הוא דעת כל הפוסקים חוץ מתוס' וקבע מסמרות בסברא זו להלכה ובס' אלי' רבה א"ח סי' ש"מ כ' שזה הוא ג"כ דעת רש"י בשבת צ"ד: שפי' הא דקא' התם מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי משום דס"ד דאין כאן משום גוזז דל"ש אלא בצמר בהמה דלא כפי' התוס' שם משום דס"ל כר"ש דמשאצל"ג פטור והיינו דס"ל כשי' הריב"ש דזה הוי מלאכה הצל"ג ע"ש ובאמת נראה להדיא הכי מדברי רש"י ז"ל בעירובין ק"ג. במשנה חותכין יבלת במקדש כו' ואם בכלי כאן וכאן אסור ופרש"י דמלאכה דאוריי' הוא דהוי תולדה דגוזז את הצמר והנה הא דלא פי' משום עוקר דבר מגידולו דבחותך מבע"ח הוי עוקר ד"מ אפילו אי נימא דרש"י ג"כ ס"ל כהרמב"ם הנ"ל דבע"ח נמי ג"ק הוא י"ל משום דעוקר ד"מ תולדה דקוצר הוא ובעינין שיהי' צריך לדבר הנקצר כנ"ל והכא הא א"צ להיבלת ואפ"ה משום גוזז חייב כיון דכך הי' הגזיזה במשכן וכשי' הריב"ש הנ"ל והנה לכאורה הרי חתיכת יבלת הוי כמחתך בבשר וגזיזה הא ל"ה רק בדבר שחוץ לגופו כמ"ש למעלה י"ל לפמ"ש בתוס' בכורות ל"ח: ד"ה וסימניך דהכא ע"כ מיירי ביבלת שבעין ע"ש ויבלת שע"ג העין הוי שפיר כדבר שחוצה לו כצפורן ושיער ואית בי' שפיר משום גוזז. וי"ל שזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ט מה' שבת ה"ח וכן החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי פטור וכ' הה"מ שם שהוא נגד סוגיית הגמ' דבכלי חייב ולהאמור י"ל דבגמ' מיירי ביבלת שבעין דאיכא בי' חיוב גזיזה בחותך בכלי משא"כ הרמב"ם הלא כתב דיני' ביבלת שבגופו דל"ש בי' גוזז דהוי כמחתך בבשר וכנ"ל: ומה שהביא החכם האוסר מש"ע סי' תצ"ח ס"ז אם שחט בהמה בשדה לא יביאנה במוט או במוטה כדרך שעושה בחול אלא יביאנה בידו אברים אברים הרי דיש קפידא גם בא"נ גופי' שיעשנו בענין שיהי' שינוי הנה במח"כ לא שמי' מתיא דהתם הטעם הוא דמיחזי כעובדין דחול כדמצינו במלאכות שדרך לעשותן לימים הרבה צריך לעשותן ביו"ט אפי' בא"נ גופי' ע"י שינוי כמבואר בש"ע סי' תק"י ועתוס' ביצה ר"פ המביא ובר"ן ספ"ק דביצה וכן אפי' מלאכה שאין דרך לעשותה לימים רבים אין לעשותה בענין דמיחזי כעובדין דחול כמו טחינת פלפלים בריחיים שלהם שכ' בתוס' ביצה י"ד. ובש"ע סי' תק"ד הטעם דמיחזי כעובדין דחול והוא כיון דשם ריחיים הוא לטחינת תבואות שאינה מותרת ביו"ט להכי אין חילוק בין גדולה לקטנה וצריך לדוכן במדוכה וכאלה רבות וגם לענין שבת מצינו כמה דברים שאסרום חכמים שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול והיינו היכי דאיכא השתנות באיכות הפעולה בעצמה או טירחא יתירתא ע' שבת קכ"ח. קנ"ח. ק"מ. קמ"ג. משא"כ תלישת הנוצות ביו"ט אחרי דהותרה ביו"ט בשביל א"נ מה לנו אם הבעה"ב מורטו בביתו או השו"ב לאחר השחיטה שנופלין הנוצות למקום המשומר: וגם אין לאסור בזה משום שכר יו"ט דמלבד די"ל דבמלאכת או"נ ביו"ט כיון דהתירה התורה המלאכה שרי גם לקבל שכר עבירה כמ"ש א"ז הגאון מסטאניסלאב זצ"ל בס' בר ליואי חא"ח סי' כ"ו אמנם אם נרצה לפקפק ע"ז עש"ע א"ח סי' תקכ"ו בט"ז סק"ג ומג"א ס"ק י"ב הרי לצורכי מצוה שרי לקבל שכר שבת כמ"ש בא"ח סי' ש"ו ס"ה לענין החזנים וה"נ הוי לצורך מצות שמחת יו"ט עט"ז א"ח סי' תקפ"ה סק"ז ולבר מן דין הרי השו"ב מושכרים לקהל על כל השנה והם לוקחים השכר הנוצות מכל מן א"כ אף שאם יקרה להם שחיטת עופות ביו"ט ג"כ הם שוחטים ולוקחים השכר הזה הו"ל שכר יו"ט בהבלעה דשרי ועתוס' ע"ז כ"ב ד"ה לא יאמר כו' מיהו היכי שלקחו הישראל במשכון נראה שא"צ להתנות כלום כיון דשכר התנור הוא לישראל מרביתו שהנכרי נותן לו ולכאורה אם נוטל שכר התנור שאופה בשבת ויו"ט הא הו"ל שכר שבת וע"כ כיון דזוכה הישראל בשכר התנור בשביל הריבית על ההלואה בכל זמן שיאפה בו לכך רשאי ליטול גם השכר אפי' משבת ויו"ט דהו"ל שכר שבת בהבלעה וכי"ב כ' במג"א סי' רמ"ד ס"ק י"ח לענין אם ממנה לעכו"ם לגבות המכס בשבתות דל"ה שכר שבת כיון דהישראל לא קנה המכס של השבתות לבד אלא קנה המכס של כל השנה והשבתות נכללין בתוכו אין לו דין שכר שבת דבהבלעה זכה בו עם המכס של ימות החול וכשבא לכיסו של ישראל המכס משבת הו"ל שכר שבת בהבלעה ע"ש שכן עולה מדבריו לפי מה שביאר בהגהות יד אפרים שם. והה"נ בנ"ד להשו"ב נקנה להם הנוצות בשכר השחיטה מכל השנה ואף דלוקחין שכר זה גם ביו"ט הו"ל שכר יו"ט בהבלעה דשרי וז"ב. שעל כן אין אני רואה בזה שום נדנוד איסור ח"ו. ובזה הנני או"ש לו ידידו דור"ש באהבה: סי' יא לק"ק וויעליטשקא בעזה"י יום ג' ט"ו לחודש זיו שנת תרנ"ד לפ"ק סטרי ישאו הרים שלום לכבוד ידידי הרב החריף המפולפל מורג חרוץ בע"פ חכם וסופר כש"מ דוב בעריש וויינבערג נ"י מכתבו הגיעני והנני לתשובתו בדבר השאלה נידן מרקחת המטוגן בדבש אם צריך נטילה האוכלו משום טיבולו במשקה שנחלקו בזה הטו"ז והמג"א בא"ח סי' קנ"ח: הנה המג"א הביא דדבש קרוש הוי אוכל ולא משקה מדברי התוס' ב"ב פ'. בהא דקא' התם ר"כ דבש בכוורת אינו יוצא מידי מאכל לעולם והקשו בתוס' דהרי במס' מכשירין חשיב דבש בהדי ז' משקין ותי' דהיינו אחר שהופרש מן השעוה אבל בכוורתו שהוא עם השעוה יש עלי' תורת אוכל ולא תורת משקה ופי' בס' מחצית השקל דס"ל להמג"א דה"ט דעם השעוה מיקרי אוכל דשם הוא קרוש ומוכח מזה דכשהדבש קרוש הו"ל אוכל ע"ש ואנכי בעניי שמעתי ולא אבין דמאי ראי' היא זו דבשלמא בתחלה בעוד שהוא בכוורת אמרינן שפיר דלא נעשה משקה כל זמן שהוא קרוש אבל היכי שהי' כבר משקה לא פקע מיני' שם משקה במה שנקרש דומיא דמצינו בכריתות כ"א. ההוא לאסוקי טומאה מיני' כו' עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי לי' טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב כו' וכי"ב מצינו בתוס' נדה כ"ו: ד"ה תחלתו לענין תנור דתחלתו שיעורו ב"ד משום דבתחלה בעינין דבר חשוב ובסוף כשנפתח סגי ברובו אפי' בתנור ז' דל"ה רובו ד' משום דמעיקרא הי' כלי אע"ג דנתמעט כל זמן שראוי אינו מתבטל ע"ש וההנ"נ אם הי' כבר משקה אף שנקרש אין הקרישה מבטלת שם משקה מיני' ותדע לך שכן הוא דהרי הלבוש כ' והביאו בפמ"ג יו"ד סי' ע"ג בשפ"ד סק"ב דלהכי שריא רחמנא כבדא שמלאה דם כיון דדם הכבד קרוש ועומד הוא ואפ"ה אמרינן בחולין קך. הקפה הדם ואכלו חייב וע"כ אף דבתחלה כ"ז של"ה עליו תורת דם לא חל איסורא עליו מפני שהוא קרוש והוי כבשר אפ"ה אחרי שכבר הי' עליו תורת דם לא פקע איסורא מיני' ע"י הקרישה. והכי אשכחן בנדה נ"ד: לענין הא דתנינין התם דם הנדה מטמא לח ויבש וקא' בגמ' דף ל"ו. יהי' בהוייתו יהא ופריך ואימא הנ"מ בלח ונעשה יבש יבש מעיקרו מנלן כו' יהי' ריבויא הוא הרי דאפי' הוי ידעינין דלח ונעשה קרוש טמא מ"מ ל"ה ילפינן מיני' קרוש מעיקרו אי לאו ריבויא דקרא. ואדרבא מצינו בפירש"י שבת ע"ז. שפי' דיין קרוש לענין הוצאת שבת בכזית דבכזית קרוש איכא רביעית. הרי דגם כשהוא קרוש חשיב משקה ומשערינין לי' ברביעית כדין משקה.