הרי בשמים שכה

ואף שא"צ לדבר הנקצר דהיינו הולד מ"מ הא התם קאי לרב יוסף ואיהו הא ס"ל דקוצר חייב גם בשא"צ להנקצר כנ"ל אמנם הרמב"ם לשי' שפוסק דבעינן שצריך לדבר הנקצר וא"כ ל"ה אפשר למיחייבי' בזה משום עוקר ד"מ ולהכי כתב שפיר דחייב משום נטילת נשמה. אמנם בעיקר ד' התוס' הנ"ל יל"ע דהרי כ' בתוס' שבועות מ"ג. דבענבים העומדות ליבצר לענין שבת לכ"ע לאו כבצורות דמיין והוי מחובר אפי' לא צריכי לארעא וא"כ אמאי לא יתחייב משום עוקר ד"מ גם בעובר שכלו חדשיו אע"ג דפסקו גידולו ול"צ ליניקת האם ויש מקום לחלק ולפלפל בזה אכ"מ: והנה באס"ז כתובות ה': יצא לדון בדבר החדש דבמילה בשבת אית משום תולש ובודאי אין הכונה שיתחייב משום גוזז דא"כ היכי קא' בשבת קל"ו: קל"ז. דבספק מהלינן לי' ממ"נ אם ח' הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר הוא דהרי אי איכא משום גוזז אף במתה איכא משום גזיזה כמבואר ברמב"ם פ"ט מה' שבת ה"ז והוא מהירושלמי פ' כלל גדול ותוספתא רפ"ט דשבת וע"כ דאין בזה משום גוזז דל"ש איסור גוזז אלא בדבר שחוץ לגופו כגון צמר ונוצות או שיער וצפרנים שמפרידן מן הבשר אבל כשחותך מהבשר חלק מחלקיו אין עלה שם גזיזה והו"ל מחתך בבשר בעלמא [ועט"ז א"ח סוסי' של"ו שכ' וז"ל ועוד יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במק"א דהוי כמחובר לקרקע דכ"מ מריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע ולכאורה ל"ל למיתי עלה משום דאדם הוי כקרקע הרי בלא"ה איכא חיובא משום גוזז וע"כ משום דהעור הוי כבשר וליכא בי' חיובא דגוזז אמנם באמת מבואר בסי' שכ"ח סל"א ובמג"א ס"ק ל"ה דבעור האצבע איכא משום גוזז] וע"כ דכונתו דכל שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר ול"ש רק בחי ושפיר קא' דמלין ממ"נ וע"כ דהאס"ז קאמר לה להנך דפליגי אר"כ וס"ל דלמ"ד משאצל"ג חייב גם בקוצר חייב אפי' כשא"צ להנקצר. ואזדא בזה מה שהקשה בס' ישיע"ק. א"ח סי' שכ"א ע"ד האס"ז מהא דקאר"ש בשבת ק"ו דמקלקל בחבורה חייב מדאצטריך קרא למשרי מילה דילמא מקב"ח פטור רק בתולש חייב מקלקל. ולהאמור י"ל דר"ש ס"ל דבקצירה בעינין צריך לעצים דוקא וא"כ במילה הא א"צ לדבר הנקצר דהיינו הערלה וליכא חיובא דתולש שהוא עוקר ד"מ. וע"ד פלפול קצת י"ל דהנה בש"ך יו"ד סי' רס"ב הקשה לשי' הרא"ש דמל תוך ח' יצא א"כ אמאי מילה דוחה שבת הא איפשר לעשות מע"ש וא"ד את השבת והוכיח מכח זה דצריך להטיף דם ברית בשמיני ולפי"ז מיושב שפיר הקושיא הנ"ל דקמדייק מדא"ר ביום אפי' בשבת דמילה דוחה שבת מוכח ע"כ דמקב"ח חייב דאי מקב"ח פטור ורק מקלקל במלאכת תולש חייב א"כ הדר"ק הש"ך לדוכתה אמאי מילה דוחה שבת הא איפשר למול מע"ש כיון דמל תוך ח' יצא ואי דצריך לחזור ולהטיף דם ברית ז"א דהרי בהטפת דם הא ליכא רק מלאכת חובל ומקב"ח הלא פטור ומלאכת תולש הא איפשר לעשותה מע"ש וא"ש ע"נ: ובגוף דברי החכם הנ"ל היטב אשר דבר בזה כ"ת דטעה בזה טעות גדול דמלבד דלהרמב"ן גופי' לית בי' משום עוקר ד"מ אף בתלישת נוצות שקודם השחיטה כיון דס"ל דא"ח משום קוצר אלא בג"ק ולא בבע"ח ואין בו רק משום תולש דהיינו גוזז [ובפרט למ"ש הרמב"ן במלחמות ר"פ אין צדין בטעמא דאמרה תורה קצירה ותולדותי' משום דלא התירה התורה אלא להכשיר אוכלין שברשותו אבל לא דבר שאינו ברשות אדם כגון צידת בע"ח או לעקור דבר מגידולו ע"ש וזה הא ל"ש במריטת נוצות כמובן] לבר מן דין הרי בתלישת הנוצות שלאחר שחיטה הא לכ"ע לית בי' משום עוקר דבר מגידולו דזה ל"ש רק מחיים כמבואר בירושלמי הנ"ל רבנן דקיסרין אמרין ההן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר אבל לא במתה וא"כ ממ"נ להרמב"ן המתיר מריטת הנוצות הא ליכא מתוך דלדידי' הרי לית בי' משום עוקר ד"מ ולהרמב"ם דס"ל דיש בו משום עוקר ד"מ הא איהו ס"ל בפ"ג מה' יו"ט דמריטת נוצות קודם שחיטה באמת אסור ביו"ט וכבודו האריך בזה בדברי חן ושכל טוב והדין עמו וי"ל ג"כ דבלא"ה ל"ש מתוך בכה"ג עפמ"ש הראשונים הנ"ל דעיקר מה דאסרה תורה קצירת התבואה הוא משום שעושין כן לימים הרבה וא"כ ל"ש מתוך כיון דבאופן זה שדרך לעשותו לימים רבים הא לא אשתרי מעולם וכ"כ בפנ"י בחי' ביצה י"ד לענין מה שהקשה בהא דפריך כתישה ביו"ט מי שרי נימא מתוך שהותרה מלאכת טחינה בפלפלין ותבלין לצורך א"נ הותרה נמי כתישה שלא לצורך עש"ה שכ' ג"כ סברא הנ"ל: ומה שתמה כ"ת על בעל מנחת חינוך דמסתפקא לי' אי שייך איסור דעוקר דבר מגידולו לאחר מיתה דהרי הוא מפורש יוצא מ"ד הרמב"ן הנ"ל דאי איתא דגם בלאח"מ שייך עוקר ד"מ א"כ ל"ל למימר דל"ש עוקר ד"מ רק בג"ק הרי אפי' אי הוי אמרי' דשייך בבע"ח איסור דעוקר ד"מ ג"כ שייך טעם זה כיון דסופה של מלאכה זו לידחות בתלישת הנוצות שלאחר שחיטה כיון דגם בלאח"מ איכא איסור דעוקר ד"מ לפענ"ד י"ל דליכא הוכחה מזה כלל עפמ"ש בפמ"ג א"ח סי' תצ"ח בא"א ס"ק כ"ד שמביא ד' התוס' ביצה ג' דתולש וקוצר מה"ת אסור בתבואה אבל תלישת הנוצות דלאחר שחיטה הוי כלישה ואילך וע"כ כונתו דקצירה ל"ש רק דומיא דתבואה שאינו מוכשר לאכילה כ"א אחר דישה ומירוח וטחינה אבל בדבר שאינו מחוסר רק הבישול ואפיי' הוי כמלאכת לישה ולפי"ז י"ל שפיר דעוקר ד"מ שייך ג"כ אח"מ דאפ"ה ל"ש לומר דסוף מלאכה זו לידחות בתלישת הנוצות שלאחר השחיטה כיון דבתלישת הנוצות שקודם שחיטה איכא שפיר איסור דעוקר ד"מ דהוא תולדה דקוצר כיון שא"ר עדיין לאכילה משא"כ תלישת הנוצות שלאחר שחיטה הא ל"ה בכלל קוצר דהוי כלישה ואילך. אמנם באמת בחי' הרמב"ן שבת ע"ד. מבואר להדיא דאפי' אי נימא דבבע"ח שייך איסור דעוקר ד"מ הוא רק מחיים ולא לאח"ש ע"ש ומובן הדבר בפשיטות דלאחר שחיטה הלא כבר פסקה יניקת הנוצות מהבע"ח ובודאי ל"ש עוקר ד"מ דהרי אפי' בעובר שכלו: חדשיו מבואר בתוס' ע"ז הנ"ל דל"ש בי' עוקר ד"מ שכבר פסקו גידוליו ומכ"ש לאחר מיתה. והוא תלמוד ערוך בערכין ז'. אר"נ א"ש האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כריסה ומוציאין את הולד פשיטא מאי עביד מחתך בבשר הוא הרי דאף דבמחיים היכי שדלדל העובר שבמעי' איכא חיוב דעוקר ד"מ אפ"ה לאחר מיתה פשיטא לי' להש"ס דל"ה רק מחתך בבשר בעלמא ומובן בסברא דעוקר ד"מ הרי הוא תולדה דקוצר וקיי"ל בחולין קכ"ז: דאילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין לענין שבת והכי קיי"ל להלכה בא"ח סי' של"ו ס"ח בהג"ה וא"כ ה"ה בבע"ח לאחר מיתה הוי כיחור שנפשח מן האילן: והנה כ"ת כתב להקשות להאומרים דקצירה בי"ט אינו אסור מה"ת מ"פ על הקרא קצירה ביו"ט מ' שרי כיון דבאמת אינו אסור מדאוריי' וכבר נתקשה בזה בספר ט"א בחי' לחגיגה שם. וראיתי לכ"ת שכ' לתרץ עפ"מ דקא"ל התם ר' יוחנן לר"ל אלא מעתה חג האסיף איזהו חג שיש בו אסיפה הוי אומר זה חג הסוכות כו' אלא בחש"מ חש"מ מי שרי והקשו בתוס' דהא מלאכת חה"מ אינו רק דרבנן ותי' דכיון שחז"ל אסרו מלאכה בחש"מ ואסמכוהו אקרא אין לנו לאוקמי קרא בהכי שיתיר בפירוש המלאכה בחש"מ וכיון שכן הא באמת בירושלמי מייתי מקראי לאסור קצירה ביו"ט אפס דהסוברים דהוא רק דרבנן ס"ל דאינו אלא אסמכתא בעלמא וא"כ פריך הש"ס שפיר דאיך איפשר לאוקמי קרא בהני להתיר קצירה להדיא אחרי דאסרוהו חז"ל ואסמכוהו אקרא עכ"ד ויפה דיבר. אמנם כיון שבא לידי מדה זו דהני תרי פירכות קצירה ביו"ט מי שרי ואסיפה במועד מי שרי הם על קוטב אחד הי' יכול לתרץ הקושיא הנ"ל בפשיטות דהרי באמת הקשו בתוס' מ"ק י"ב: על הא דקא' אסיפה במועד מי שרי מה מלאכה יש באסיפה וכ' דמאי דטרח באסיפת הפירות לביתו כמו בחול אסור גם בלא מלאכה דהוי כמו מלאכה וא"כ י"ל ג"כ עד"ז מאי דקא' קצירה ביו"ט מי שרי דאפי' אי נימא דבקצירה ליכא איסור מלאכה דאוריי' בכ"ז פריך שפיר דאיך קורא אותו הקרא חג הקציר דהרי אם עושה הקצירה כמו בחול זהו גופי' הוי איסור אפי' אם ל"ה בו איסור מלאכה ובמאי דמפרש ר' יוחנן חג הבא בזמן קציר י"ל בלא"ה דהרי מאי דס"ל להפוסקים דקצירה רק מדרבנן אסור הוא מדפסקי כר' יהוד' דמתיר מכשירי א"נ ביו"ט ודרש הוא לבדו לאסור מכשירין שאפשר לתקנם מעיו"ט מכלל דבא"נ גופי' אפשר לעשותן מעיו"ט מותר ולכך שרי גם קצירה מדאוריי' משא"כ לרבנן דאסרי מכשירין לגמרי לדידהו שפיר י"ל דבא"נ גופי' הוי כמו לר"י במכשירין ובאפשר מעיו"ט אפי' בא"נ גופי' אסור ושפיר אסור לדידהו קצירה מהאוריי' וי"ל ג"כ דלדידהו אסור קצירה מדאוריי' מהך דממעט בירושלמי שהובא בתוס' ביצה ג' אך שלא לקצור דבשלמא לר' יהוד' ע"כ ל"ל הך דרשא דהרי בחי' הרשב"א מגילה ז': הקשה לר"י דדריש לכם להתיר מכשירין מנ"ל למעט נכרים דהא לכ"ע לצורך נכרים אסור משום לכם ולא לנכרים והביא בשם התורת כהנים דדריש אך מיעוטא הוא וממעט לצורך נכרים וכ"כ באמת ברש"י בחומש פ' בא. וא"כ א"א למעט לדידי' קצירה מאך כיון דצריך לי' למעט נכרים וע"כ לדידי' אינו אסור קצירה רק מדרבנן משא"כ לרבנן דר"י ממעטינן שפיר מאך שלא לקצור וא"כ הרי בש"ס מגילה שם מוקמינן סתם מתני' דהתם כרבנן דר' יהוד' ור' יוחנן הא ס"ל בכ"מ הלכה כסתם משנה וא"כ ס"ל לדידי' דקצירה אסור מדאוריי' ושפיר פריך קצירה ביו"ט מי שרי ומוכרח לפרושי חג הבא בזמן קציר [וכן ר"ל דקא' קצירה ביו"ט מי שרי י"ל דלשי' אזיל בפסחים נ"ו: גבי הא דאנשי יריחו פורצין פרצות בגנותיהן כו' שלא ברצון חכמים וקאר"ל דפליגי במכבדות דרבנן. סברי גזרינן שמא יעלה ויתלוש ופירש"י דחיישינן שמא יתלוש מן המחוברות דהוי אב מלאכה ע"ש וע"כ דס"ל דקצירה ביו"ט אסור מדאוריי']: ועפ"י האמור אמרתי לבאר דברי הש"ס מנחות ע"ב. ארבב"ח א"ר יוחנן ראב"ש בשי' ר"ע רבו של אביו אמרה דנקצר ביום פסול דתנן כלל אר"ע כל מלאכה שאפשר לו לעשות מע"ש א"ד את השבת וסבר לה כר' ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה דתנן ר"י אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ואיס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצרי' מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול והקשו המפורשים לפמ"ש בחי' הריטב"א מכות ח' דלר"ע מהללמ"מ ידעינן דקצירת העומר דחי שבת ער"ן שם א"כ ל"ל לאוקמי הא דראב"ש כר"ע בחדא וכר' ישמעאל בחדא הרי איכא לאוקמי דס"ל כלה כר"ע ושפיר שמעינן מדגמירי לן מהללמ"מ דקצירת העומר דחי שבת ע"כ דנקצר ביום פסול דאי כשר האיך דחי שבת נקצרי' מע"ש. והנלפענ"ד בזה דהנה בתוס' שבת קל"א. ד"ה תאמר בשהל"ח שאם מצא