הרי בשמים שכד

הרי דלענין דחיית שבת אצל חולה צריך למעט במלאכה באיפשר והיינו משום דדחוי' היא ולא הותרה] ולפיכך כל שהעיקר מלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ואסור מדאוריי' אבל יו"ט אוכל נפש הותר בה דהרי שאוכל נפש גופי' אפילו איפשר מעיו"ט שרי להכי כל שהוא מרבה על העיקר ובלבד דלא מפיש בטירחא תוספתו כמוהו ע"ש וכ"כ ברא"ש יומא פ' סי' י"ד בשם מהר"ם מרוטנבורק דכיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט הוי לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול ע"ש וכיון דהיתרא הוא ולא דחוי' שפיר אמרינן דכשם שהותר סופו משום אוכל נפש הותר גם תחלתו היינו קודם השחיטה וכי"ב אמרינן ביומא מ"ו: לרב חסדא לענין הקרבת התמיד כיון דהותרה בשבת מבמועדו להכי גם אברי תמיד של ע"ש שניתותרו מעלן בשבת משא"כ בטומאה ל"א הכי וקא' טעמא דמילתא משום דשבת הותרה היא בצבור לכך סופו נמי דחי משא"כ טומאה דדחוי' היא בצבור תחלתו דעיקר כפרה דחי סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי ע"ש [וי"ל עפי"ז דלכך לא נראה להם להתוס' להתיר מכח טעם זה תלישת הנוצות קודם שחיטה דהתוס' לשיטתייהו אזלי שנראה מדבריהם בפסחים פ"ד. ד"ה ולא כו' דאוכל נפש ביו"ט דחוי' היא ולא היתרא ע"ש ולכך סופו דחי ולא תחלתו]: והנה בהא דכ' הרא"ש על הטעם הב' של הרמב"ן משום מלאכה שאצל"ג דאין ללמוד מלאכה שאצל"ג מכלאחר יד וכ"כ בתוס' שם לכאורה איפכא שמענו מסוגיא דביצה הנ"ל דפריך על הא דאר"י א"ר והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י והא קעביד כתישה ומוקי בעפר תיחוח ופריך והא קעביד גומא ומשני כדר"א דאר"א החופר גומא בשבת וא"צ אלא לעפרה פטור עלי' והק' התוס' הנ"ל דא"כ פטור אבל אסור ותי' דמשום שמחת יו"ט מותר אפי' לכתחלה ולפי"ד התוס' הנ"ל דמוחלפת השיטה היינו ההיא דהשוחט ע"כ ב"ה מתירין משאצל"ג לכתחלה משום שמחת יו"ט. ועל הא דפריך והא קעביד כתישה לכאורה קשה אמאי לא קא' ראוי' לכותשו כלאחר יד כדא' בפסחים מ"ז: וע"כ משום דבכלאחר יד אכתי איסור דרבנן איכא וא"כ חזינן דאיסור דרבנן דכלאחר יד אינו מותר משום שמחת יו"ט ומשאצל"ג הותר משום שמחת יו"ט אמנם באמת לק"מ דהרי בהא דפריך והא קעביד גומא ופירש"י ואיכא משום בונה מבואר בפנ"י בחי' שם דל"ש בזה חיוב דאוריי' דהוי בנין כלאחר יד שאין דרך בנין בעפר תיחוח שאינו מתקיים וע"כ הפירכא הוא דבנין כלאח"י עכ"פ מדרבנן אסור וע"ז משני דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה הוי ג"כ משאצל"ג ומבואר בשבת ע"ג: דר"א קא' לה אפי' לר"י דמחייב במשאצל"ג מודה במקלקל וא"כ בצירוף כל הני שפיר מותר משום שמחת יו"ט אפי' לכתחלה משא"כ במשאצ"ג באיסור דאוריי' אינו מותר משום שמחת יו"ט והא דכ' בתוס' ביצה ג' ד"ה גזירה וז"ל וי"א דלכך אין צדין שמא יצוד דגים טמאים שאינם צורך ולא נהירא דא"כ הו"ל מלאכה שאצל"ג דמותרת י"ל דכונתם כיון דאף אי יצוד דגים טמאים הא לא יהי' רק איסור דרבנן דהו"ל משאצל"ג וכיון שכן אין לנו להחמיר מספיקא ועתוס' ביצה כ"ד. ד"ה ותניא משא"כ כלאחר יד הא קיל משאר שבות דרבנן כדפירש"י בפסחים ס"ו: גבי מחמר כלאחר יד דשבות דידי' לא חמיר כשאר שבות דכל כלאחר יד לא שכיחא ע"ש ולכך הקילו בבכורות שם לתלוש צמר שבמקום שחיטה ביו"ט דהוי תולש כלאחר יד משום שמחת יו"ט. והרי מצינו ביבמות קי"ד. בהא דקא' אבא שאול נוהגין היינו שיונקין מבהמה טהורה ביו"ט ומוקי לה בדאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' רבנן וכ' בתוס' שם לפרש מצטער מחמת רעב דבמצטער מחמת חולה אפי' בשבת שרי ע"ש וא"כ חזינן דאפי' במקום צער רעב התירו מלאכה כלאחר יד ביו"ט מכ"ש בשביל אכילת בשר דיש בו משום שמחת יו"ט בודאי שרי והא דאצטריך לשנויי על הפירכא והא קעביד כתישה בעפר תיחוח ולא מוקי בכתישה כלאחר יד שא"ה דאינו עושה המלאכה באוכל נפש גופי' ואיכא ג"כ חשש אימלוכי משא"כ היכי שעושה מעשה באוכל נפש גופי' כגון תלישת הצמר של מקום שחיטה בבהמה ושוחט מיד בודאי שרי משום שמחת יו"ט אבל משאצל"ג באיסור דאוריי' לא הותר משום שמחת יו"ט כנ"ל וא"ש דברי התוס' והרא"ש הנ"ל וגם הרמב"ן לא סמך עצמו על טעם זה דמשאצל"ג כ"א בצירוף הטעם הראשון משום שסופה של מלאכה זו לידחות בעוף זה אחר שחיטה שעל כן דברי החכם האוסר תלישת הנוצות באופן שצריך להם אינם אלא תימה דהרי אפי' לפי סברתו שהרמב"ן נשען על טעם זה לחוד הוא רק בתלישת הנוצות שקודם השחיטה משום דחשיב לי' מכשירי אוכל נפש והי' איפשר לעשותו מעיו"ט אבל תלישת הנוצות שלאחר השחיטה הא בודאי הוי באוכל נפש גופי' ואיך יעלה על הדעת שיהי' מותר רדקא באופן שאצל"ג והרי כבר הבאתי דברי הר"ן ומהר"ם מרוטנבורק דאוכל נפש ביו"ט כחול שוי' רחמנא ולמה לן לאהדורי שיהי' נעשה באופן היותר קל. וגדולה מזו נראה דבשעת עשיית מלאכת א"נ ביו"ט אינו מחויב גם להקפיד למעט במלאכות כשאיפשר ומוכח הכי מהא דתנן ביצה ל"ג: ואין גורפין תנור וכיריים ופירש"י דאתיא כרבנן דאסרי מכשירי אוכל נפש וקא' עלה בגמ' ואם א"א לאפות אא"כ גורפו מותר והרי א' התם דף כ"ח: דגריפת תנור וכירים באנו למחלוקת ר"י ורבנן וא"כ ע"כ פליגי באיפשר לאפות בלא גריפה דבא"א בלא גריפה גם רבנן מודו דשרי ואפי' בזה מתיר ר"י ואנן קיי"ל כר"י דמתיר וע"כ כיון דהאפיי' התירה התורה לצורך א"נ אין להקפיד גם באופה ע"י גריפה אף דאיפשר בלעדה כיון דא"נ הותרה ולא דחוי'. וזהו ג"כ טעמו של הפמ"ג שהובא בדברי כ"ת והוא בא"א סי' תצ"ח ס"ק כ"ג דלכך אנו נוהגין היתר במריטה לאח"ש אף שאיפשר במליגה בכ"ש דזה אינו אסור משא"כ תלישה היא מלאכה גמורה בעוף דאורחי' אפ"ה כיון דא"נ הותרה אין אנו צריכין לאהדורי אהיתרא ע"ש [אמנם בהא איכא לעיוני דאיך מתירין מריטת הנוצות שקודם שחיטה לפמ"ש קצת אחרונים דבנוצות ע"ג הסכין ליכא משום חלדה מדינא ואינו רק חומרא מדרבנן לכתחלה א"כ איך מתירין המריטה ביו"ט דהוא מלאכה דאוריי' כיון דאיפשר בלעדה בשלמא מה שנתקשה בפמ"ג יו"ד סי' כ"ד בשפ"ד סק"ח דאיך הותר צער ב"ח דאוריי' בשביל חומרא דרבנן לפענ"ד ל"ק כיון דכל שהוא לצורך האדם ליכא בי' משום צעב"ח כמ"ש בזה בפסקי מהרא"י סי' ק"ה והובא באה"ע סוסי' ה' ברמ"א ע"ש אבל הא קשיא דאיך מתירין מלאכה דאוריי' ביו"ט כיון דאפשר בלא"ה וקודם שחיטה הא ל"ה רק מכשירי א"נ ול"ש לומר הותרה. והנה לכאורה הי' עולה על הדעת לאסור בנידן שלנו עפמ"ש ביש"ש ר"פ אין צדין ליישב מה דקשה למה יהא אסור לטחון חטין מה"ת ויהא מותר לדוך כל הנידוכין כדרכן שהרי שחיקה ודאי תולדה דטוחן הוא ותי' דהא דאסור מדאוריי' מלאכות הגדולות כגון קצירה תלישה וטחינה משום דלא שריא רחמנא אוכל נפש אלא אלו מלאכות שעומדות מיד לאכילה כגון שחיטה וכן מלישה ואילך שעומד לאכילה תיכף אבל המלאכות הנ"ל עושין לימים רבים לעשות מהן גדיש או לעשות בביתו אוצר להסתפק ממנו או למכור ממנו כגון תלישת פירות וקצירת תבואה ואף טחינה דרך לטחון הרבה מדות לעשות ממנו קמח הרבה ולעשות לימים רבים משא"כ טחינת פלפלין הא עומד לאכילה היום כי תבלין הנדונין מזמן רב מפיגין טעמן ואף שמלח אינו מפיג טעם מ"מ אין דרך לעשות ממנו אוצר אחר הדיכה אלא דכין מה שהוא לצורך יום או יומים לכך שרי ע"ש והכי מפורש במלחמות שם וכן בר"ן שם בשם הראב"ד ז"ל וע' מ"מ פ"א מה' יו"ט ולפי"ז לכאורה בתלישת נוצות אם עושין מהן אוצר אינו בכלל אוכל נפש דשריא רחמנא אמנם זה טעות דעד כאן ל"א הכי אלא במלאכה שעושין בשביל אוכל נפש כזה שעושין ממנו אוצר זה לא שרי' רחמנא אבל במריטת נוצות הא מורטין הנוצות בשביל אכילת העופות ואין הדבר הנתלש שהוא הנוצות האוכל נפש רק העופות והעופות הלא אוכלין ביו"ט גם כיון שבכל עוף ועוף שתולשין הנוצות ממנו הוא בהיתר לצורך א"נ מה לנו אם הנוצות נופלין בתיבה ומתכנסין נוצות מעופות הרבה ונעשה אוצר מהם. והרי גדולה מזו קיי"ל דבהמה חצי' של ישראל וחצי' ש"נ שרי לשוחטה ביו"ט משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ואף שעי"ז גם חלק הנכרי נשחט: והנה כ"ת הביא בשם החכם האוסר שכתב סעד לדבריו ע"ד פלפול מש"ס חגיגה י"ח דקאר"ל וחג הקציר איזה חג שאתה חוגג וקוצר בו זה עצרת אימת אילימא ביו"ט קצירה ביו"ט מי שרי ואי איתא דהותר תלישת נוצות גם באופן דהוי צריכה לגופה א"כ מ"פ בפשיטות כ"כ קצירה ביו"ט מי שרי הרי לפ"מ שהעלו האחרונים בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דבמריטת נוצות איכא איסור דעוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר והותר לצורך א"נ א"כ נימא מתוך שהותרה לצורך א"נ הותר נמי שלא לצורך וע"כ דלא הותר מריטת הנוצות רק באופן דהוי משאצל"ג וא"כ ל"ש מתוך עכ"ר הנה לכאורה עדיין לא הועיל בתירוצו כלום דהרי הרמב"ם גופי' פוסק בפ"א מה' שבת דמשאצל"ג חייב וא"כ אכתי קשה נימא מתוך. אמנם בזה יש לתקן דבריו עפמ"ש בתוס' שבת ע"ג: גבי הא דאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב ב' א' משום קוצר וא' משום נוטע וכ' התוס' דאפי' לר"י דמחייב במשאצל"ג בעינן צריך לעצים דלא מיקרי קוצר אלא בענין זה ע"ש וער"ן ספי"ר דשבת וי"ל דהא דהתוס' אתי עלה מכח משאצל"ג לענין מריטת הנוצות אף דא"צ להנוצות וליכא משום עוקר ד"מ דהוא תולדה דקוצר משום דאיפשר דסברא זו לא ס"ל רק לרב כהנא בשבת שם ואינך אמוראי אביי ורב יוסף התם פליגי עלי' בזה. וא"כ י"ל דהרמב"ם פוסק בהא כרב כהנא אפי' אי בעלמא משאצל"ג חייב מ"מ בקוצר בעינן שיהי' צריך לדבר הנקצר וכיון דא"צ להנוצות ליכא איסור דאוריי' ול"ש מתוך ושעפי"ז אמרתי לבאר דברי הרמב"ם פי"א מה' שבת ה"א שכ' דהושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב משום נטילת נשמה ואמאי לא כתב משום עוקר דבר מגידולו וכמ"ש באמת ברשב"א בחי' שבת ק"ז: בשם הירושלמי דהרי לפי האמור ס"ל להרמב"ם דגם בבע"ח שייך עוקר דבר מגידולו וע' בהה"מ פ"ח מה' שבת ה"ז שכ' ב"ד הרמב"ם דס"ל דבע"ח מיקרי גידולי קרקע ולהנ"ל יהי' נכון עפי"ד התוס' בע"ז כ"ו. שהקשו היכי ס"ד דרב יוסף להתיר ליילד נכרית בשבת משום איבה וכי משום איבה שרינן מילתא דאוריי' דהרי הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב ותי' דההוא בלא כלו לו חדשיו אבל בכלו חדשיו פסקו גידוליו ע"ש. וכיון דהך דהושיט ידו כו' ע"כ מיירי בלא כלו לו חדשיו א"כ הולד כלה והולך וא"צ לו רק להציל האם וי"ל דאפי' אי התוס' ס"ל דהחיוב הוא משום עוקר ד"מ ג"כ א"ש דמיירי בלא כלו חדשיו ואפ"ה חייב משום עוקר ד"מ דהוא תולדה דקוצר