הרי בשמים שכג

סי' י בעזה"י יום א' ז"ך סיון שנת תרנ"ג לפ"ק סטרי אלקים יענה את שלום כבוד ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי בחדר"ת חכם וסופר כש"מ אברהם הלוי נ"י אבד"ק ראזניטוב יצ"ו. הגיעני נועם מכתבו עד"ש בענין אשר חכם א' יצא לערער על מנהג השוחטים דק"ק בראדי אשר נהגו מקדם קדמתה למרוט הנוצות מהעופות והמה שייכים להקהלה רק שלהשו"ב נקבה להם שכרם מאת טובי העדה עבור התעסקם בזה לשכור מורטים ולהטמינם ולאשר רב הזביחה מהעופות גם ביו"ט ובפרט כשיזדמן יו"ט סמוך לשבת מורטים גם את הנוצות ע"י פועלים העוסקים בזה. ועתה קם חכם א' לערער בזה בקול סואן ברעש שהמריטה ביו"ט בבית המטבחיים הוא חילול יו"ט מה"ת ויען כי כמו זר נחשב לומר שיש איזה איסור בזה אחרי שהי' המנהג הזה עוד לפני הגאון מהרא"ז מרגליות זצ"ל וכל הגאונים אשר ישבו לכסאות למשפט שמה באין מפר ומכלים דבר ומדלא מיחו בזה חכמי הדורות שלפנינו בלי"ס ברצון חכמים היו עושים ואין איסור בזה שע"כ נפש כת"ר בשאלתו מאתי לחוות דעי בזה ולעשות רצונו הטוב חפצתי ואעבור בין בתרי דברי החכם האוסר כפי שהציעם כ"ת לפני ואענה חלקי אמרה נפשי בעזרה"י: הנה כתב החכם האוסר בזה"ל נלפע"ד שיש בזה שימרטו המורטים המיוחדים ביו"ט איסור תורה ממש ועוברים על ל"ת כל מלאכה וטעמא דידי משום דא' בבכורות כ"ה. גבי בכור כנגדו ביו"ט מותר ובתוס' שם ד"ה דהו"ל עוקר ד"מ כלאח"י דמריטת הנוצות ביו"ט הו"ל משאצל"ג שא"צ להנוצות רק לשחוט העוף וכ"כ הרמב"ן שם בה' בכורות להתיר למרוט הנוצות קודם שחיטה משום דהוי משאצל"ג וע' ברא"ש שם וא"כ זה שייך באם השפחה המבשלת מורטת הנוצות שכונתה אינו להנוצות רק שיהי' העוף ראוי לאכילה אבל אם ימרטו המורטים להתיבות שכוונתם רק להנוצות א"כ נעשה מזה מלאכה הצריכה לגופה ממש וזה לא הותר כלל וא"כ עובר על לאו דל"ת כל מלאכה ביו"ט עכ"ל. הנה לברר דין זה לאשורו ולהתחקות על שרשו נקדים לבאר דברי התוס' והרמב"ן והרא"ש הנ"ל וממילא רוחא שמעתתא להוציא לאור הלכה ברורה בעזה"י והנה הרמב"ן שם הביא בשם חד מרבוותא שהוא הרמב"ם פ"ג מה' יו"ט שכ' השוחט בהמה ביו"ט מותר לתלוש צמר למקום הסכין בידו ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך בשאר צמר הצואר אבל בעוף לא ימרוט מפני שהוא דרכו ונמצא תולש ביו"ט והשיג הרמב"ן ע"ז דעד כאן לא איבעיא להו כנגדו ביו"ט מהו אלא גבי בהמה משום דאי הי' שחיט לה בלא תלישת צמר לא אצטריך בתר שחיטה למיתלש מיני' ולא מידי הלכך כיון דאפשר למשחט בלא תלישה אי תליש הו"ל מלאכה שלא לצורך ולא הותר ביו"ט אלא צורך אוכל נפש ומש"ה ס"ד למיסרה ביו"ט אלא דשרינין אי משום דהוי דשא"מ או משום דתולש בכה"ג דלאו אורחי' לא מיחויב משום גוזז ומשום שמחת יו"ט שרינין לכתחלה אבל בעוף נהי דהיינו אורחי' וגם מתכוין לתלישה כדי לשחוט בכ"ז שרי למרוט הנוצות של מקום שחיטה כיון דבלא"ה צריך למתלש לכולי' לבתר דשחיט וגוזז הא חייב נמי לאח"ש ואמאי לא נתיר למתלש נמי קודם השחיטה כמה דצריך כיון דסופו של יו"ט לידחות אצל מלאכה זו מאי בכך אי תולש נמי מחיים לצורך שחיטה פטור ומותר ולא מיחזי כעובדין דחול. ועוד כ' טעם אחר להתיר מריטה קודם שחיטה משום דקיי"ל כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור א"כ כמו דמתירין בגמ' תלישת צמר בבהמה משום דהוי תולש כלאחר יד ול"ה רק דרבנן שרי לכתחלה משום שמחת יו"ט ה"ה מלאכה שאצל"ג דפטור אבל אסור מדרבנן במקום שמחת יו"ט לא גזור ושרי לכתחלה עכ"ד וכ' ע"ז הרא"ש בבכורות שם וז"ל ומה שכתב שמותר לגזוז צורך אוכל נפש מחיים כמו לאחר שחיטה לא נהירא לי דודאי לאחר שחיטה כיון דכבר הותרה לאכול וא"א לאוכלה בלי תלישת נוצה מותר לתולשה כמו שמותר לצלותה ולבשלה אבל בעוד שלא נשחטה כל מה דעביד מכשירי אוכל נפש דאפשר למיעבד מאתמול הוא ואסור מידי דהוי שאסור להביא בהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה ואפי' אם הביא נכרי לצורך ישראל אסור כדא' בעירובין מ"ז: הנהו דיכרי דאתו מברכתא ומידי דהוי שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה וימנע מלשחוט ומה שכתב משום דמלאכה שאצל"ג כתבתי לעיל בשם ר"י דאין לדמות איסור מלאכה שאצל"ג לעוקר דבר מגידולו כלאחר יד עכ"ל הנה דברי הרא"ש הללו נשגבים מבינתי מתחלתן ועד סופן דמה שהתחיל לומר דמלאכה שקודם שחיטה ל"ה בכלל אוכל נפש מידי דהוי שאסור להביא בהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה לא ידענא מה דמיון הוא זה דהרי אפי' היכי שהיא בהמתו ודעתו עילוי' הלא אינו עושה המלאכה בגוף הבהמה והוא עובר על איסור תחומין שהולך ברגליו ומוליך בהמתו חוץ לתחום ומה ענין זה לתלישת נוצות שעושה מלאכה בגוף העוף לשוחטו ולהכשירו לאכילה ואם הוא של נכרי כהך דמייתי מהנהו דיכרי דאתו מברכתא דחפצי נכרים קונין שביתה הרי אי ל"ה דעתו עילוי' הלא אסור משום מוקצה גם אחר שחיטה כדקיי"ל בסוף ביצה דאין שוחטין את הבהמות הלנות חוץ לתחום משום מוקצה וכתב ביש"ש שם דאפי' להמתירין מוקצה ביו"ט מ"מ אסור משום דא' התם דאפי' ר"ש מודה בהא דכגרוגרות וצמוקין דמי ע"ש ואפי' הי' דעתו עילוי' בכ"ז אסור משום שמא יאמר לנכרו הבא לי כדקיי"ל בש"ע סי' תצ"ח. ומה שייך דין זה לנ"ד. ומה דמייתי אח"ז מרפ"ק דביצה וקא' ומידי דהוי שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה ג"כ קצרה דעתי מהבין חדא דגוף הלשון שאם אין לו עפר מוכן הוא תמוה שהרי אפי' אם יש לו עפר מוכן היינו בדקר נעוץ ג"כ לב"ה לא ישחוט משום איסור עשיית גומא כמבואר בסוגיא שם [ויש לדחוק בזה דכונתו על אפר כירה או י"ל עפמ"ש הרשב"א בעבודת הקודש דנעיצת דקר אינו הכנה גמורה ע' צל"ח שם] ולכאורה הי' איפשר לומר דכונתו למאי דאר"י בביצה ט': מוחלפת השיטה ופי' התוס' שם דמוחלפת ההיא דהשוחט וא"כ ס"ל לב"ה יחפור בדקר ויכסה וא"כ הרי עכ"פ לכ"ע בעינין דקר נעוץ ואי ליכא דקר נעוץ אסור לד"ה. אמנם באמת ז"א דמלבד דהרמב"ן במלחמות בביצה שם כ' דמוחלפת השיטה היינו ההיא דתריסין חוץ לזה הרי כ' התוס' בביצה ח'. בהא דמוקמינין בשיש לו דקר נעוץ ובעפר תיחוח ופריך והא קעביד גומא ומשני כדר' אבא דאר"א החופר גומא בשבת וא"צ אלא לעפרה פטור עלי' משום דהוי משאצל"ג והקשו התוס' דא"כ פטור אבל אסור ותי' דמשום שמחת יו"ט מותר אפי' לכתחלה והקשו דא"כ ל"ל דקר נעוץ ותי' דמ"מ בעינין שיהי' מוכן מעיו"ט ופי' הרא"ש שם דכיון דאיכא תרי איסורי משאצל"ג ומוקצה אין להתיר משום שמחת יו"ט ע"ש וא"כ הכא דליכא רק איסור א' דתולש והוא משאצל"ג שפיר יש לנו להתיר משום שמחת יו"ט. הן אמת די"ל דאיכא גם הכא ב' איסורים א' משום גוזז ב' משום עוקר דבר מגידולו כבשבת ק"ז: עחי' הרשב"א וריטב"א שם ובתוס' בכורות כ"ה. ד"ה ואר"ל אמנם בכ"ז לא הי' מקום להקשות על הרמב"ן כיון דהרמב"ן כ' שם באמת דליכא משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר רק בגידולי קרקע. ובבע"ח משום גוזז לחוד הוא דאיכא ע"ש: ובעיקרא דמילתא מה שהבין הרא"ש בשי' הרמב"ן דס"ל דהא דשרי לתלוש הנוצות קודם השחיטה משום דגם קודם השחיטה מיקרי אוכל נפש כיון דבלעדי זה א"י לשחוט אנכי בעניי שמעתי ולא אבין דהמעיין בדברי הרמב"ן שם יראה דעיקר סברתו הוא כיון דאף אי הי' תולש הנוצות שבמקום שחיטה מעיו"ט ג"כ היינו צריכין בע"כ לעשות מלאכת תלישה בהנוצות של העוף כולו כדי להכשירו לאכילה וכיון דסוף סוף יהי' נדחה בע"כ איסור דמלאכת תלישה בעוף זה משום אוכל נפש דשריא רחמנא ביו"ט הלכך שרינין מלאכה זו גם קודם השחיטה משא"כ בהך דרפ"ק דביצה הרי אי הי' לו עפר מוכן מבע"י קודם השחיטה הא ל"ה עושין כלל איסור דחפירה מהיכי תיתי להתיר השחיטה לכתחלה מכח דהוי אוכל נפש. והנה לכאורה איפשר לומר דראיית הרא"ש הוא מביצה ז': דפליגי התם רבה ורב יוסף בפירושא דהך מתני' השוחט חי' ועוף ביו"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ הי"ל עפר מוכן מבע"י דרבה אמר ה"ק השוחט שבא לימלך כיצד אומר לו בש"א אומר לו שחוט חפור וכסה כו' רב יוסף אמר ה"ק השוחט שבא להמלך כיצד א"ל בש"א א"ל לך חפור שחוט וכסה והקשו בתוס' שם ט': דאיך יתכן לומר דשקלו וטרו רבה ורב יוסף אליבא דב"ש ותירץ הרמב"ן במלחמות שם דמפלוגתא דרבה ורב יוסף נפקא לן לב"ה דלרבה דסבר שלא התירו לב"ש לחפור אא"כ שחט א"כ ב"ה לא התירו כלל משא"כ לרב יוסף דאמר דב"ש מתירין לחפור ולשחוט ב"ה לא פליגי אלא בשאין לו עפר למטה דצריך לעשות מלאכה קודם שחיטה אבל יש לו עפר למטה מודו ב"ה דמותר לו לשחוט ולאח"ש יחפור בדקר ויכסה ע"ש וא"כ לפי"ז מתיישב שפיר ראיית הרא"ש מדברי הרמב"ן גופי' אליבא דרב יוסף דהרי התם ג"כ אפי' אי הי' מכין עפר למטה מעיו"ט ע"כ הי' נדחה מלאכת החפירה ביו"ט בעוף זה לאחר השחיטה בשביל העפר שלמעלה ואפ"ה אין מתירי לחפור קודם השחיטה אף דכי הי' תולש הנוצות שבמקום שחיטה מעיו"ט ג"כ הי' צריך ע"כ לדחות מלאכת התלישה בהנוצות של העוף כולו להכשירו לאכילה אפ"ה אין לנו להתיר עי"ז התלישה דקודם השחיטה. אמנם בכ"ז אינני מבין הוכחה זו דבשלמא התם מאי דמתירין מלאכת החפירה לאחר השחיטה הלא אינו משום אוכל נפש כיון דגם בלא כיסוי שרי לאכול אפס דמצות כיסוי הוא דדחי לי' וכסברת הרמב"ן גופי' הובא בר"ן בשבת פר"א דמילה לענין אשתפיך חמימי דלאחר המילה קודם המילה דשרי למול אף דמכשירין לא דחי שבת מ"מ בתר המילה הא פיקוח נפש הוא דדחי שבת ולא מכשירין ע"ש וה"ה הכא אמרינן הכי א"כ הוי דחוי' ולא היתרא ושפיר אמרינן דסופו דוחה ולא תחלתו משא"כ בנ"ד הרי מלאכת תלישת הנוצות דלאחר שחיטה הא משום אוכל נפש הותרה והיא היתרא ולא דחיי' כמבואר בר"ן פ"ב דביצה שהשיג שם על הרשב"א שר"ל דרבויי בשיעורא בשבת לא מיתסר אלא דרבנן ואיהו ס"ל דמדאוריי' אסור כמשמעות הש"ס מנחות ס"ד. ואפ"ה ס"ל דביו"ט שרי רבויי בשיעורא דלא דמי רבויי בשיעורא ביו"ט לרבויי בשיעורא בשבת שהשבת דחוי' היא אצל חולה ולא הותרה. והכי משמע באמת מדברי הש"ס ע"ז כ"ח: מעלין אזנים בשבת תני רב שמואל בר יהוד' ביד אבל לא בסם א"ד בסם אבל לא ביד מ"ט מרזיף זריף