הרי בשמים שיט

דכולה מילתא דריש רבה מן האוכל את נבלתה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקה"ח וקא' רחמנא דטהור אפי' לאכול בתרומה ונוגעת בתרומה שבמעיו ואסור לטמאה וע"כ דלגבי דאוריי' ל"א דנתחללה] אמנם עכ"פ ליכא לחייב בהו משום מחמץ את המנחה בעוד שאין עליהן רק קדושת פה דבודאי אינו חייב משום מחמץ רק אחר שנתקדש בביסא שהוא כ"ש לאחר שנעשה קמח דאז הויא עלה שם מנחה דהרי במנחות שם כז. מצרכינן מנחה יתירא לרבות מחמץ המנחה קודם הקמיצה דהו"א דא"ח משום מחמץ רק במנחה שכבר נקמצה א"כ נהי דמרבינן מקרא יתירא דחייב אף קודם קמיצה אבל עכ"פ בעינן שיתקדש בכלי דמה"ט קא' התם ע"ב דלמ"ד מדת יבש לא נתקדשה לא מרבינן מאשר תקריבו לרבות לחם הפנים לחימוץ ע"ש וא"כ החטין הללו שנתחמצו הא א"א שיקדשן כ"ש דכ"ש אין מקדש פסולין ונהי דא' במנחות ז'. דאין מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל בכ"ז לענין שיתחייב משום מחמץ הא כתיב אשר תקריבו לה' וכיון שלא נתקדשה ליקרב הא לא קרינן בה תקריבו לה' ואינו חייב משום מחמץ ול"ק קושי' הישוע"ק הנ"ל: הדרן לדינא דבנ"ד נראה דבודאי אין ליקח מקמח הלז לצאת י"ח מצה בב' לילות הראשונות ויש בו משום הקריבהו נא לפחתך כדמצינו ב"ב צ"ז. אין אומרים קידוש היום אלא על יין הראוי לנסך ע"ג המזבח למעוטי מאי כו' ואבע"א לעולם למעוטי מגולה ואע"ג דעברי' במסננת כר' נחמי' אפ"ה הקריבהו נא לפחתך ופרשב"ם משום דכל דבר מגונה אסור לקרבן והרי מסקי' התם דכל שא"ר לנסך ע"ג המזבח מחמת מגונה פסול נמי לקידוש. וה"ה בנ"ד אף דהקמח כשר לפסח אפ"ה אין לצאת בו י"ח מצה משום הקריבהו נא לפחתך. ועט"ז סי' תס"ו והרי איכא דיעות בב"י סי' תמ"ז דאע"ג שנתבטל קודם פסח חוזר וניעור וי"א דאיכא בטחינת החטים איסור ביטול איסור לכתחלה עב"י סי' תנ"ג ותס"ז. ובפרט די"ל דנהי דאינו בודאי מחמיץ משום דאין רוק עכבר מיעוט מחמיץ חטה קשה אבל עכ"פ בגדר ספק מיהא הוי ובמצות מצוה גלי קרא ושמרתם את המצות ואין זה בודאי משומר עכ"פ דומיא דכ' הרמב"ן בחי' ריש חולין גבי טמא במוקדשין דאם אמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה ונתקשה הרמב"ן וכן התוס' שם ל"ל ברי לי הא ס"ט ברה"ר ס' טהור וכ' הרמב"ן וז"ל אלא שאין הקושיא כלום דבמוקדשין בכה"ג לאו בס' טומאה דיינינן דהא בעי שימור דכתיב משמרת תרומותי אלא צריך שיהא ברי לו שהן טהורין ואי לאו אסור להקריבן עכ"ל וכבר דן בזה ג"כ ש"ב הגאון רי"ש אבד"ק לבוב ז"ל בספרו שו"ת שו"מ מד' הרמב"ן הללו לענין מצות שמורה וכה"ג כ' באס"ז ב"מ ז' הר"ש מפליזא לענין מ"ב דכיון דגלי רחמנא עשירי ודאי ולא עשירי ספק לכך גם רוב ל"מ ע"ש. הנלפענ"ד כתבתי את חג המצות תחוג בכשרות ובדיצות כנפשך ונפש ש"ב דור"ש באהבה: סי' ט לק"ק בירטש. בעזה"י יום ה' ז' אלול תרנ"א לפ"ק סטרי. הנוטה כדוק שמים יחוק בספר לחיים את כבוד ידידי הרב החריף ובקי בחדר"ת ידיו רב לו בפלפול וסברא כש"מ ישראל יוסף גלאט נ"י. מכתבו עם חידו"ת הגיעני. והנני להשיב לו על דבריו היקרים: הנה פתח דבריו יעיר ביומא פ"ג. לימא תנאי היא דתניא מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום ומקרעין לו את הכרישין ומאכילין אותו וא"צ לעשר דברי רבי ראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר נימא ראב"ש ולא רבי אפ"ת רבי ע"כ לא קא' ר' התם אלא לענין מעשר ירק דרבנן אבל במעשר דגן דטבל דאוריי' הוא אפי' רבי מודה דאי שרית לי' למיכל בעשא"נ אתי למיכל בעציץ שהוא נקוב ע"כ והקשה בנוב"י מהד"ת חא"ח סי' ל"ו אמאי לא יכניסו הכרישין דרך גגין וקרפיפות דהרי גוזזין עתה הכרישין מן המחובר וא"כ איפשר להכניסו דרך גגין ולא יקבעו למעשר ולא יעשה שום איסור באכילת טבל דהרי אכילה זו שאוכל בשביל רפואת הנחש לא מיקרי קבע ותי' כיון שזה מיירי בשבת ממילא איקבע למעשר שהשבת קובעת למעשר ע"כ וע"ז הקשה כ"ת לפי שי' הרבינו אפרים שבתוס' מנחות ס"ז: דהיכי שהכניסה במוץ שלה אפי' אכילת קבע שרי דאע"ג דאכילת קבע אסור קודם ראיית פני הבית היינו היכי דיוכל לבא לידי חיוב כשיראה פה"ב אבל היכי שהכניסה במוץ שלה ומירחה בבית שוב א"י לבא לידי חיוב עוד ולפי"ז מה בכך ששבת קובע הרי להר"א אפי' קבע גמור פטור ולא עדיף אכילת ארעי דשבת דמיקרי קבע מאכילת קבע ממש דחול עכ"ק. לפענ"ד אין אני רואה קושיא בזה דע"כ ל"ק הר"א דגם מקבע פטור בכה"ג רק בחיטין ושעורין כיון שא"י לבא לידי חיוב עוד לאחר שיתמרחו בבית דבע"י שיראו פני הבית ממורחין כמ"ש בתוס' ב"מ פ"ח ד"ה לא אבל בקישואין ודלועין הא כ' התוס' בב"מ שם דכיון דדרכן להכניסן לבית עם הפיקוס שלהן מתחייבין אפי' ניטל הפקס שלהן בבית וכ"כ בתוס' ע"ז נ"ו. לענין ענבים ע"ש וא"כ הה"נ כשמכניס הכרישין דרך גגין בכ"ז חייבין בקבע כיון שאיפשר שיבאו לידי חיוב כשינטל הפקס שלהן בבית ולבר מן דין נראה דגם בטבל של דגן ל"ק הר"א רק במכניסן במוץ שלו ודש וזרה בבית דכיון שנתמרח בבית א"י לבא עוד לידי חיוב דאף שמוציאו לחוץ ומכניסו לבית ורואה אח"כ פה"ב בכ"ז אין פה"ב טובל רק לאחר מירוח שבשדה ובאמת בחי' המאירי ביצה י"ג כ' להסתפק גם בזה דאפשר דכשמוציאו לחוץ וחוזר ומכניסו הדר מתחייב ע"ש אבל היכי שנתמרח בשדה ועיילי' דרך גגין וקרפיפות בודאי יכול לבא לידי חיוב ע"י שיוציאו ויחזיר ויכניסו ויראה פה"ב ושפיר חייב בקבע גם לה ר"א וסוגיא דמנחות שם שפיר מתיישבא דאע"ג דקא' התם א"נ דעייל להו דרך גגות כו' ותקשי ע"ז קושי' התוס' הא איכא גזירה דבעלי כיסין שיערים לפטור מקבע י"ל דלא קא' התם הך א"נ רק לענין אם ירצה להערים לפטור אכילת בהמה והך דר' אושעיא היא כדי סלא יהי' מקום לגזור משום בע"כ אם ירצה לפוטרו מאכילת קבע דאדם להכי קא' דיוכל בלא"ה להערים ע"י שיכניסו במוץ שלו דבזה אף אכילת קבע דאדם פטור ולכך שפיר לא הוצרכו לגזור במרוח עכו"ם משום בעלי כיסין אבל בעיילי' דרך גגין שפיר מיחייב בקבע ועתשו' הרשב"א סי' שס"א אבל בעיילי' דרך גגין חייב בקבע וכיון דשבת קובע אסור אפי' ארעי ול"ק קושי' רו"מ: והנה עם קושי' הנוב"י הנ"ל אמרתי לבאר מה דנתקשיתי מכבר בסוגיין להך לישנא דא' בשילהי ביצה גבי פצעילי תמרה דרבי אית לי' מוקצה א"כ הרי הכא לרבה קיימינן ורבה אית לי' מוקצה דאוריי' וא"כ אמאי קא' רבי דא"צ לעשר הרי המעשר לא יועיל כלל דכיון דהכרישין נגזזו היום מן המחובר אסורין משום מוקצה וא"כ ל"ה שירי' ניכרין כדא' בפסחים ל"ג: גבי מפריש תרומת חמץ דל"ה שירי' נכרין אף לר"ש דס"ל חמץ לאחה"פ שרי באכילה מה"ת ע' צל"ח שם וא"כ ה"נ אף דמוקצה שריא למחר מ"מ הרי בשעת ההפרשה אין שירי' ניכרין כיון דאסורין משום מוקצה ואף על ראב"ש קשה דקא' לא יאכל עד שיעשר דהא א' בשבת מ"ד. דאף דכאבוה ס"ל דל"ל מוקצה מ"מ במוקצה דמחובר מודה דאסור וא"כ מאי מהני המעשר הרי ל"ה שירי' נכרין ועוד ילה"ק דהרי איסור מוקצה חל תיכף בשעת גזיזה ואיסור טבל אינו חל עד שיגמר מלאכתו דהרי קיי"ל שבת אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו וא"כ איך אתי איסור טבל וחל על איסור מוקצה הקדום הרי אין אחע"א ובתוס' יבמות ל"ב: מבואר דלר"ש היכי דאין אחע"א אפי' איסורא ליכא ואמינא עפ"י קושי' הנוב"י הנ"ל שהקשה דהרי יכול להכניסן דרך גגין וקרפיפות ויפטר ממעשר אמנם י"ל עפמ"ש הש"ס ב"מ פ"ח. מתיב רב חוזאה כנפשך מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור הא לוקח חייב מאי לאו בשדה אר"פ הכא בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר עסקינן ופירש"י דמכי תלשה חזיא פני חצר וא"כ הה"נ י"ל דמיירי בכרישין הגדלים בחצר דבשעת גזיזה רואין פני החצר ומיקבעי מיד למעשר למאי דקיי"ל דגם חצר קובע מה"ת כר"י עש"ך יו"ד סי' של"א סק"ב. והנה בביצה ג' הקשו בתוס' שם על הא דקא' התם בפירות הנושרין גזירה שמא יעלה ויתלוש הרי בלא"ה אסורין משום מוקצה דבמוקצה דמחובר הא גם ר"ש מודה ותי' דמיירי בחצר דהוי מוכן לעורבים ומוכן לעורבים הוי מוכן לאדם ול"ה מוקצה ע"ש וא"כ ה"נ כיון דע"כ מיירי בחצר משום קושי' הנוב"י הנ"ל וא"כ ל"ה הכרישין מוקצה דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם ומיושבים ב' קושיות הנ"ל ודו"ק: ומה שהקשה כבודו לפי תירוצו של הנוב"י הנ"ל דא"כ מ"פ לימא ראב"ש ולא ר' דילמא התם לכך ס"ל לר' דא"צ לעשר משום דאיסור טבל דהתם קיל דהוי תרי דרבנן דמעשר ירק אינו אלא מדרבנן ושבת קובע ג"כ אינו רק מדרבנן כמ"ש המ"ל בפ"ה מה' מעשר ואינו נדחה חד דרבנן דהוא שבות דהפרשה מקמי תרתי דרבנן אבל רבה הא מיירי בטבל דגן שכבר ראה פה"ב ול"ה רק חד דרבנן שנזרע בעשא"נ. ולכך דחינן שפיר שבות דהפרשה מקמי'. הנה בהשקפה ראשנה הי' נלפענ"ד לתרץ עפ"מ שהקשה עוד מעלתו לשי' הסמ"ג שהובא במ"ל פ"א מה' מע"ש דמע"ש דירקות הוי מה"ת (וצ"ע מפסחים ל"ט: בעי רמב"ח מהו שיצא אדם י"ח במרור של מע"ש בירושלים כו' ופירש"י דמעשר ירק דרבנן ומדאוריי' אית לי' היתר במושבות הרי להדיא דגם מע"ש בירק דרבנן ואיפשר דהסמ"ג יפרש כל"א דבפירש"י שם שפי' מצה בזה"ז דאוריי' ומרור דרבנן ואע"ג דרש"י נדחה קרא לה להך פירושא מדל"ק בפי' בזה"ז בכ"ז הסמ"ג ע"כ יפרש הכי אמנם צל"ע מר"ה י"ב. לירקות מאי ניהו מעשר ירק היינו מעשרות תנא דרבנן וקתני דאוריי' ולהסמ"ג הא איכא גם בירקות מע"ש שהוא מה"ת) וא"כ אמאי א"צ לעשר כלל הול"ל דיפריש מע"ש שהוא מה"ת גם בירקות אמנם י"ל דבאמת מפריש מע"ש ומאכילו דאי בגבולין הא יכול לפדותו ע' באס"ז ב"מ נ"ג. שמביא דיעות הראשונים דס"ל דייע"ש שא"ב שו"פ מותר לאכלו חוץ לחומה מה"ת אף בלא פדיי' ע"ש וגם ביש בו שו"פ כ"ז שלא ראה פה"ח הנה לשי' התוס' במכות י"ט: ד"ה אר"י שכ' דאפי' קודם ראיית פה"ח איכא עשה בודאי צריך לפדותו אמנם לשי' הרמב"ם והסה"ת ע' בס' מעין החכמה על תרי"ג מצות שהבין כן בדעתם] דס"ל דקודם ראיית פני החומה ליכא לא לאו ולא עשה אלא איסורא בעלמא י"ל דא"צ לעבור על שבות