הרי בשמים שיח

שאינם דומין לתיבת יהי' וסותר מעשיו למחשבתו והוי כהא דא' ריש מנחות שהקומץ מחבת לשום מרחשת מעשיו מוכיחין עלי' לשום מחבת. חריבה לשום בלולה מעשיו מוכיחין עלי' שהוא חריבה ע"ש. ולבר מן כל דין הרי כיון שהוא הי' סובר בדעתו שעומד בתיקון תיבת יהי' ובאמת הי' מתקן השם וכיון דגם תיבת יהי' עכ"פ קדושת ס"ת יש בו הו"ל כהא דחטאת וכסבור שלמים וקא חשיב לשום שלמים דקיי"ל במנחות מ"ט. דעקירה בטעות ל"ש עקירה והה"נ הו"ל עקירה בטעות והרי הוא כתיקון סתמא דמהני תנאו הראשון שאמר שכל התיקונים של האזכרות יהיו לשם קדושת השם ועוד דהרי באמת מבואר בתוס' גיטין ל"ב: דאם כותב אדם ס"ת לשמה שוב א"י לחזור ולבטל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אפס דאם הי' יודע שהוא שם ויעביר בקולמס של"ש י"ל דמעשה האחרון מבטל מעשה הראשון משא"כ כשהי' בטעות בודאי א"י לבטל מה שכבר נכתב לשמה ומכ"ש בנ"ד שהסופר כבר העביר הקולמס בראשנה לשמה ול"ה צריך עוד להעברת הקולמס השניי' ומבואר בתוס' ב"ק ס"ו: ד"ה ועוצבא דהיכי דא"צ להמעשה לא חשיב שינוי מעשה ע"ש ובפרט שהסופר הלא אינו זוכר בבירור אם הי' דעתו אז על תיבת יהיו והרי בתשו' מים רבים סי' נ"ז נ"ח נ"ט מביא דיעות חלוקות אם הא שצריך לכוין בקדושת האזכרות לשמה הוי דאוריי' או דרבנן ועחי' הר"ן סנהדרין מ"ח ותשו' עבוה"ג סי' ס"ה ובפמ"ג א"ח סי' ל"ב בא"א ס"ק ל"ב. ומכ"ש היכי שאמר בתחלת התיקון שהתיקונים שיעשה יהי' לשם קדושת ס"ת אף שהא"ר סי' ל"ב משיג על הט"ז בשם הסמ"ג הנ"ל בכ"ז יודה דבכה"ג עכ"פ ל"ה רק דרבנן וגם עיקר דין שלנו שאנו מסתפקין בו מחמת ההע"ק של"ש גם למאן דפוסל הוא רק משום זא"ו דהוא ג"כ דרבנן עתוס' סוכה ר"פ לולב הגזול ומהרש"א שבת ק"ד: ותשו' שאגת ארי' סי' נו"ן. גם יש לצרף לסניף מה שבסוף הי' מתקן השם לשם קדושת השם וע' בספרי הר"ב ח"א סי' א' מה שפלפלתי אם מהני קידוש דבסוף ועט"ז א"ח סי' ל"ב סק"ו ופר"ח אה"ע סי' קנ"ה מ"ש בשם הרד"ך לענין כותב מקצת אות של"ש ומה שמפלפל בזה בתשו' מים רבים הנ"ל. וליתר שאת יצוה להסופר להעביר עוד הפעם בקולמס על השם הלז לשם קדושת השם והוא כשר בלי פקפוק דברי ידידו דור"ש באהבה: סי' ח בעזה"י יום ה' י' ניסן שנת תרמ"ט לפ"ק סטרי רב שלום וברכה לכבוד ש"ב ידידי הרב החריף ובקי בנש"ק מוה' מנשה אייכענשטיין ני' חתן הרהגה"צ אבד"ק דזיקאב יצ"ו. מכתבך הגיעני היום לפני הצהרים ומהרתי בוא היום בתשובתי אליך ע"ד שאלתך בחטים משומרים שנמצא בתוכם צואת עכברים וגם הרבה חטים שנישוכו מהעכברים והי' ששים נגד צואת העכברים והחטים הנישוכים מהם וכבר טחנו החטים אם הקמח כשר למצת מצוה: הנה הט"ז בסי' תנ"ג סק"ב פוסק דרוק עכבר מחמיץ ובעינין דוקא ס' וצריך לאפותם קודם פסח ואף דדעת המג"א שם דבדיעבד שרי בלא ס' דמעט רוק אינו מחמיץ חטה קשה הנה בפמ"ג שם הסכים להחמיר בזה ואף לדעת המג"א הרי בסי' תס"ו סק"ט מביא דברי תשו' מהר"ם לובלין סי' קי"ט בשק קמח שנישוך מאכילת העכברים דאין לצאת במצות שנאפו מקמח הזה י"ח מצה בב' לילות הראשונות ובחק יעקב שם כ' דבחטים יש חשש יותר מבקמח לפי שחטים הם גוש אחד ומכח חוזק הנשיכה חיישינן שנשאר איזה ליחלוח בהמשר מן החטה ע"ש וי"ל שזהו טעמו של הטור שכ' כאן להקל דמעט רוק אינו מחמיץ חטה קשה הוא מכח ראיית הח"י הנ"ל מדכתבו הראשונים ז"ל דלית הלכתא כר"א בפ"ט דפרה דאמר אף העכבר ששתה מי חטאת פסול וע"כ דאין ריר יוצא מפי העכבר אפס דבחטים מכח חוזק הנשיכה נתלחלח מעט ואין במעט הלחלוח הזה כח להחמיץ חטה קשה. אמנם באמת לפירש"י חולין ט': שכ' שם הטעם דכל השרצים פוסלין במי חטאת משום ששותין וחוזרין ומקיאין ואותן מים שהיו בפיהם וחזרו נפסלו משום ונתן מים חיים אל כלי שלא ימלא מכלי זה ויערה לכלי אחר וכ"כ בתוס' שם טעם זה אי נימא דמיירי קודם קידוש ע"ש או לפירוש הר"ש והרא"ש בפ"ט דפרה משום שכשהיו בפיהם נפסלו משום היסח הדעת וכשחוזרין פוסלין המים ע"ש וא"כ לפי"ז ליכא ראי' דאין רוק יוצא מפי העכבר דאיפשר דריר יוצא מפיו ואפ"ה אינו פוסל משום זה דאפשר להזות שתי הזיות וכיון שאין דרכו להחזיר מפיו לכך אינו פוסל המי חטאת אבל לענין חמץ שפיר פוסל מטעם הרוק שבפיו. ובב"י שם כ' דאפי' אי נימא דרוק העכבר הוי מ"פ מ"מ אם אח"כ מערבין בהקמח מים הוא מחמיץ ע"ש. ובפרט שי"ל דכיון שרואין הרבה צואה מן העכבר קרוב הדבר לומר שהשתינו העכברים על החטים וקיי"ל דמי רגלים מחמיץ כמבואר בסי' תס"ו ס"ה: והנה בצואת בהמה ותרנגולין כ' הט"ז ומג"א שם דאינו מחמיץ ומובא בט"ז בשם הרוקח שמביא ראי' לזה מש"ס מנחות ס"ט. בעי רמב"ח חטין שבגללי בקר ושעורים שבגללי בהמה מהו למאי אי לטמויי ט"א תנינא כו' אלא למנחות פשיטא דלא הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך ל"ל דנקטינהו וזרעינהו וקא בעי לאיתויי מנחות מינייהו מאי משום דמאיסותא הוא וכיון דזרעינהו אזדא למאיסותייהו א"ד משום כחישותא הוא והשתא נמי כחושה וא"כ אי איתא דצואת בהמה מחמיץ תיפוק לי' דפסול למנחות משום חמץ דכל המנחות באות מצה ע"ש והנה באמת יש להבין דילמא להכי קאמר משום הקריבהו לפחתך ולא קא' משום חימוץ דמשום הקריבהו לפחתך הא פסול גם לשהל"ח דחמץ תאפינה ושהל"ח נמי איקרי מנחה שנא' בהקריבכם מנחה חדשה לה' כדא' במנחות מ"ו: וגם לענין לחמי תודה אע"ג דלא איקרי מנחה כדא' התם הלא כ' הרשב"א בחי' ר"פ כל המנחות מדשנינן תודה ושהל"ח מהדדי ילפינן נמי דליהוו מנחה כמו שהל"ח. אמנם י"ל כיון דהאיבעיא הוא גם בשעורין שבגללי בהמה ותודה ושהל"ח הא לא היו משעורין רק מחטין. שו"ר בנוב"י מהד"ת חא"ח סי' ס"ז ס"ח שפלפל בזה בחכמה. אפס מה שהעיר מפסחים מ'. דמבואר דבשעורין בלא נתבקעו מותרות הנה בפנ"י שם מבואר דהא דתניא גבי שעורין לא נתבקעו מותרות היינו לאוכלן בעינייהו משא"כ לענין מצות מצה לא סמכינן אמה שנתבקעו דמ"מ אפשר דהתחלת חימוץ יש כאן כו' ע"ש וא"כ גם למנחות פסולין עי' מג"א סי' תס"ז ס"ק י"ב: אמנם הא איכא לעיוני לכאורה כיון דבעי למפסלינהו משום כחישותא דנתעכלו במעי הבהמה הרי לפי"ד התוס' שם ד"ה דבלע דגם לענין איסור חשיב עיכול אפס כשהחטים הם שלמים אז ניכר שלא נתעכלו ויש בהן איסור חמץ וא"כ שפיר נ"מ דאי לאו משום הקריבהו לפחתך לא הי' איסור חמץ על החטין אם לא היו שלימין מטעם עיכול ואי דא"כ דאין החטין ראויין לחימוץ הא לא קרינין בהו מצה תהי' ופסולין למנחות כמו דקיי"ל דא"י י"ח מצה היכי שא"ר לחימוץ ובמנחות נ"ג. דרשינן מצה תהי' החיי' הכשירוה ושמרה שלא תחמיץ ע"ש וע' פסחים מ'. ז"א דשפיר קרינן בי' מצה תהי' כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ כמ"ש במג"א סי' תנ"ד סק"א גבי פת סובין דיוצאין בו י"ח לד' רש"י כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ וע' פסחים ל"ה. ובמג"א סי' תע"א סק"ה ובדג"מ שם ובהה"מ פ"ו מחו"מ ה"ה ובלח"מ שם. ויל"ע בזה בירושלמי שהובא במלחמות פ"ב דפסחים דקא' דהא דא"י ברבוכה נפקא לן מקרא ושמרתם את המצות מצה שצריכה שימור יוצאין בה יצתה זו שא"צ שימור אולם באמת ז"א דבכה"ג דהוי עיכול הא הוי כעפר בעלמא ולא שייך בי' מצה וחמץ כלל וא"א להכשירו למנחות כמבואר כ"ז בדברי הר"ש פי"א דאהלות במש"ש להשיג על המקילין בחטה שנמצאת בתרנגולת בפסח מכח דהוי עיכול והביא מסוגיא זו ע"ש: והנה ראיתי לש"ב הגאון בעל ישיע"ק שם שהקשה דהרי קיי"ל דמחמץ אחר מחמץ במנחה חייב ומחמץ מנחה פסולה פטור א"כ אי הוי אמר הטעם רק משום חמץ דהיינו משום שהחטין נתחמצו בגללי הבהמה א"כ הי' חייב בחימוץ אח"כ כמו במחמץ מנחה מחומצת דגלי קרא דחייב לשון זה צריך תיקון דאין הפי' מחמץ אחר מחמץ אם מחמץ מנחה שהיתה כבר חמוצה דאם הוסיף ונתן שאור ע"ג מנחה חמוצה בודאי אינו חייב משום מחמץ והפי' דמחמץ אחר מחמץ במנחות הוא דכל המסייעין בחימוץ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר העורך כולן חייבין כפירש"י מנחות נ"ו: וע"כ כונת הישיע"ק דדילמא לכך קא' משום הקריבהו לפחתך דאז שוב לא יתחייבו הלש והעורך והאופה משום מחמץ] אבל אי נימא דפסול משום כחישות כמו בע"מ א"כ במחמץ אח"כ פטור משום מחמץ את המנחה כיון שפסולה מחמת ד"א וסיים שהיא קושיא נפלאה. והנה לכאורה הרי בש"ס מנחות נ"ז. מיבעיא לן בחימצה ויצאת וחזר וחימצה אי נימא דכיון דחימצה פסול יוצא ל"מ בי' מידי וכי הדר מחמיץ לה חייב משום מחמץ אחר מחמץ כו' וא"כ אם בפסול יוצא שהוא פסול הגוף יש לומר כן מכ"ש בפסול דהקריבהו נא לפחתך שאינו רק מטעם שאינו ממבחר נדריך ואינו נאה להקריב בודאי שייך לומר דהך פסול ל"מ בי' מידי כיון דבלא"ה לא יקריבה משום חימוץ אמנם באמת ז"א דהרי קיי"ל דשיעור חימוץ הוא בשיעור מיל כדא' בפסחים מ"ו. וא"כ הפסול דהקריבהו לפחתך אם משום עיכול הא חל עוד במעי הבהמה ואם משום מאיסותא ג"כ הפסול תיכף משיצא עם הרעי מהבהמה והחימוץ הוא לאחר שיעור מיל וא"כ הפסול חל קודם החימוץ ושפיר כשעושה בה אח"כ מעשה המנחה הוי מחמץ מנחה פסולה ושפיר הקשה הישיע"ק. אמנם לפענ"ד לק"מ דהרי בודאי כ"ז שלא נתקדש ליכא עלה שם מנחה וא"ח משום מחמץ א"כ אימת הוקדשו החטין הללו דהשתא הלא א"י להקדישן דכיון דכחישי הוו כחטין שהתליעו ומיבעיא לן במנחות פ"ה: הקדישן מהו שילקה עליהן משום בע"מ וא"כ א"א להקדישן עכשיו דהוי כמקדיש בע"מ לגבי מזבח ואי דהקדישן מעיקרא קודם שבלען הבהמה והכירן אח"כ שהן הן החטים שהוקדשו הרי במעי הבהמה נתחללו דומיא דא'. ביומא פ"א. זר שבלע שזיפין של תרומה והקיאן דאמרי' דנתחללו ופקע הקדישן ואפי' למ"ש התוס' ביומא ע"ז. ד"ה דתנן דרק לגבי איסור סיכת תרומה לזר דמדרבנן הוא אמרי' הכי ולא בדאורייתא וכן אנו מוכרחין לומר בד' התוס' חולין ע"ב ד"ה כי קאמר כו' וי"ל