הרי בשמים שיא

חשב עלי' ובתוס' שם מובא בשם התוספתא אם מששחטה זרק דמה לע"ז והקטיר חלבה לע"ז אמרי' הוכיח סופו על תחלתו ובודאי שחטו לע"ז ועד כאן ל"פ רבנן עלי' אלא התם כיון דבזריקה לע"ז בלבד לא נאסר כמ"ש בתוס' שם ולכך ס"ל דל"א הוכיח סופו על תחלתו שיהי' כמו ששחט ג"כ לע"ז אבל בפיגול הלא הזריקה בלבד הוי פיגול אפס לענין זה דנימא כיון שחישב פיגול בהזריקה בודאי הוחלט כן במחשבתו גם בשעת קבלת הדם לפגל בזריקה אפשר דגם רבנן מודו דאמרינן דבודאי נקט לי' כן בדעתי' מעיקרא ע' ריש זבחים ובש"ע אה"ע סי' קמ"א סי"ו. וכיון שכן הרי אין אנו צריכין בשעת הקבלה להגדת עתידות ועל מה שהוא באותה שעה שייך שפיר אם יבא אליהו כו' וע"כ כי זריק של"ש אמרינן שפיר אגמ"ל דבשעת הקבלה ל"ה עומד לזרוק ולאו כזרוק דמי משא"כ בנשפך הדם שהוא מקרה הנופל לאחר זמן ואנו צריכין בשעת הקבלה להגדת עתידות שתהי' המקרה הלזו שישפך הדם ול"א אם יבא אליהו כו' וממילא ל"ש אגמ"ל ושפיר אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי. ולפי"ז זהו דפריך בש"ס כריתות הנ"ל אימר דאר"ש במידי דעומד לזריקה אבל האי אינו עומד ליזרק פי' כיון דנודע שלא חטא הרי אגמ"ל דל"ה עומד לזריקה כיון דבמה שהוא באותה שעה הא שייך אם יבא אליהו כו' וא"כ כיון שלא חטא הא שייך בשעת קבלה לומר אם יבא אליהו ויאמר שלא חטא הא לא יזרק הדם דהו"ל ידיעה בשעת סליחה וכיון שכן כשנודע אח"כ אמרי' אגמ"ל דל"ה עומד ליזרק ול"ה כזרוק וא"כ הו"ל ידיעה בשעת סליחה ומשני אמרי במערבא קסבר ר"י כ"ש מקדש את הפסול בתחלה ליקרב א"כ גם השתא עומד לזריקה ולכך שפיר ס"ל דאפי' הדם בכוס יזרק ול"ה ידיעה בשעת סליחה כיון דעומד ליזרק כזרוק דמי דאפי' הוא דם פסול ג"כ עומד לזריקה וכזרוק דמי והו"ל ידיעה אחר סליחה ותדע דבגמ' שם לא קא' אלא אמרי במערבא ולא חזר ממאי דמוקי לה מעיקרא וע"כ דגם השתא מוכרחין אנו לומר דר"י ס"ל כר"ש דאל"ה מאי מועיל לן הא דכ"ש מקדש פסולין הרי אכתי הו"ל ידיעה בשעת סליחה ובא"ת כתיב והוא לא ידע ואשם ואיך מותר לאכול הבשר וערמב"ם פ"א מפסוהמ"ק הל"ד דפוסק כר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם והכי מפורש באמת בפיהמ"ש וברע"ב שם דר"י ור"ש תרווייהו ס"ל כ"ש מקדש פסולין וכל העומד ליזרק כזרוק דמי. וממילא אזדא נמי מה שתמה הב"ש שם ע"ד הרמב"ם דפסקיו סתרי אהדדי דבפ"ג מפסוהמ"ק פוסק דכ"ש מקדש דם הפסול ליקרב ובפ"ד לענין א"ת פוסק דבעינן דוקא שנודע לאחר שנזרק ולהאמור נכון דהרמב"ם לא ס"ל כר"ש דכל העומד ליזרק כזרוק דמי א"כ אף שהדם בכוס ונתקדש בכ"ש אפ"ה הרי אסור לאכול הבשר משום דהו"ל ידיעה בשעת סליחה ואם אין בשר אין דם וצדקו דברי החמ"ח שכ' דמכאן מוכח ע"כ דהרמב"ם לא ס"ל כר"ש דא' כל העומד ליזרק כזרוק דמי. אמנם לכאורה עומד לנגדנו לפי"ז דברי הש"ס מנחות ק"ב: בהא דקא' שם ע"א לענין פירכת הש"ס על ר"ש דא' פרה מטמאה ט"א הואיל והי"ל שעה"כ דפרה נפדית ע"ג מערכתה ועומד לפדות כפדוי דמי והרי לן לפני זריקה דמצוה למזרקי' וא"ב זריק קתני דאין מטמא ט"א ומוקי לה בשלן קודם שנראה לזריקה דל"ה שהות למיזרקי' ופריך והא פיגול בין בקק"ד בין בקק"ל דמצוה למזרקי' וא"ב זריק וקתני דאין מטמא ט"א ומוקי דפיגל בשחיטה ואמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמי' דר"נ אפי' תימא לן ממש ואפ"ת דפיגל בזריקה דא"ב פריק אמר א"ב הוי זריק ל"א ופריך על ר"א ור"נ מהמשנה דכריתות הנ"ל דס"ל לר' יוסי אפי' הדם בכוס יזרק והבשר יאכל ואמר רבא ר' יוסי בשיטת ר"ש אמר דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי ומשני מידי הוא טעמא אמרי במערבא משמי' דריב"ח ה"ט דר"י דקסבר כ"ש מקדש את הפסולין לכתחלה ליקרב. ולכאורה לדברינו הנ"ל אפי' לבני מערבא ע"כ ס"ל כר"ש ג"כ דא' כל העומד לזרוק כזרוק דמי אולם באמת נכון הדבר דהרי ר"א ור"נ דקא' דל"א כל העומד ליזרק כו' היינו היכי דהשתא תו א"ר לזריקה רק דמעיקרא הוי ראוי זה ל"א משום דמחוסר מעשה ורק כל העומד לפדות כפדוי דמי אמרינן אף דעכשיו תו א"ר לפדיון דלאחר ההזאה א"ר הפ"א לפדיי' כנ"ל מ"מ כיון שאינו מחוסר מעשה רק דיבור בעלמא כפירש"י שם לכך אמרי' כל העומד כו' אפי' בכה"ג. והכי מתבאר מד' התוס' שם ד"ה ה"ג לא ראוי' לצאת דהיכי דגם השתא ראוי לזריקה מודו ר"א ור"נ דאמרי' גם למפרע א"ב הוי זריק וכל העומד כו' ע"ש וא"כ דחי הגמ' שפיר דמהך דכריתות אין ראי' דנימא כל העומד כו' אפי' בכה"ג דעכשיו א"ר עוד לזריקה כיון דבמערבא אמרי דה"ט דר"י דקסבר כ"ש מקדש את הפסולין לכתחלה ליקרב א"כ גם עכשיו ראוי לזריקה ובכה"ג גם ר"א ור"נ מודו: והנה ראיתי בשעה"מ פ"ג מגירושין שמוכיח דהרמב"ם אינו פוסק כר"ש מדכ' בפ"ד מיבום וחליצה דין כ' בסנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה הרי דסנדל המוחלט מצותו בשריפה דומיא דנותר ופרה דבעי תלמודא במנחות לר"ש דנימא כל העומד כו' ושריפתו מפורש בתורה ואפ"ה כ' רבינו ואם חלץ חליצתו כשירה ואין לומר דהתם ה"ט משום דאפי' בשעת שריפה קרוי בגד דכתיב ושרף את הבגד כדא' ביבמות ק"ג: הרי ה"ט ל"מ אלא לומר דל"א מיכתת שיעורא אבל לר"ש דא' כל העומד לישרף כו' ל"מ ה"ט מדפריך במנחות לר"ש דא' כל העומד לישרף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין ט"א עפרא בעלמא נינהו והשתא קשה מ"פ מפרה נימא דשא"ה דכתיב ושרף את הפרה אפי' בשעת שריפה קרוי' פרה ומש"ה מטמאה ול"א כל העומד כו' א"ו דה"ט ל"מ לר"ש דס"ל כל העומד כו' ע"ש. והנה אם כדבריו כן הוא הי' מקום להוכיח ג"כ ע"ד הפלפול דלא קיי"ל כר"ש מכח קושי' התוס' בסוכה ל"ה. שהקשו דל"ל באתרוג של ערלה דפסול משום דל"ה לכם תיפוק לי' דבעי שריפה וכתותי מ"ש וי"ל דהרי בערלה כתיב בקרא וערלתם ערלתו את פריו א"כ גם כשהוא ערלה קראו רחמנא פרי וקרינין בי' שפיר ולקחתם לכם פרי עץ הדר ע' בספרי הר"ב ח"א סי' ק"ט מ"ש ליישב עפי"ז ד' הפיהמ"ש להרמב"ם] אפס דעדיין הומ"ל ה"ט לר"ש דס"ל כל העומד כו' דלדידי' הא ל"ש האי טעמא כד' השעה"מ הנ"ל וע"כ דכיון דלא קיי"ל בהא כר"ש לכך שפיר אמר בגמ' טעמא דא"ב ד"מ או היתר אכילה שהוא אליבא דהלכתא אמנם באמת דברי השעה"מ בזה מרפסן איגרי במחכת"ה דמאי ראי' היא זו מדל"א במנחות כיון דכתיב ושרף את הפרה אפי' בשעת שריפה קרוי' פרה כמו בסנדל המוחלט דהרי ל"ד להדדי דבשלמא לענין טומאת בגדים דמטמא כ"ז שיש חשיבות בגד עליו א"כ כיון דהתורה קראו בגד בשעת שריפה הרי דלא בטל מעליו חשיבות בגד משא"כ לענין ט"א בפ"א הרי החשיבות שמטמא הוא מטעם שיש שם אוכל עליו ולא שם פרה דהרי מחיים בודאי קרוי' פרה ואינה מטמאה ט"א וא"כ שפיר י"ל דהך טעמא דקא' ביבמות גבי סנדל המוחלט דל"ש כתותי מ"ש דהתורה קראו בגד אפי' בשעת שריפה מועיל ג"כ אליבא דר"ש דלא נימא כל העומד כו': ובדבר מה שרוצה כ"מ לדייק מד' הרמב"ם פי"ד מפסוהמ"ק ה"ח שפוסק דמחשבין על דבר העומד לאבוד או על דבר העומד לשריפה ואי איתא דפוסק כר"ש היל"ל עומד לשריפה כשרוף דמי. הנה לא מיבעיא לפרש"י במעילה ז'. שפי' דלא מיירי בשדינן ליאבד או לישרף אלא שנאבדו השתא או נשרפו דנימא הוכיח סע"ת שהיו עומדין ליאבד או לישרף בודאי לא מוכח מזה דאינו פוסק כר"ש כיון דבאמת בשעת זריקה ל"ה עומד לאיבוד או לשריפה אלא אפי' לפירוש התוס' שם שפי' בענין שסופו ליאבד כו' בכ"ז ליכא הוכחה מזה מידי דהרמב"ם שפיר יפרש בגוונא שעומד ליפסל ביוצא וכדומה ואפ"ה מהני מחשבה כדא' בזבחים ל"ו. חישב שיאכלוהו טמאים או חשב על בשר לפני זריקה אף דפסול הוא מהני בי' מחשבה והה"נ ול"ד לחישב לאכול בשר פרים או שעירים הנשרפים דזה הוי חשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול דמתחלתן עומדין לשריפה ול"ה עומדין בשום פעם לאכילה אבל בשר שנפסל דמעיקרא הי' עומד לאכילה מהני מחשבה אפי' אחר שנפסל וז"פ ובעיקר פלפולם של הח"מ וב"ש אי קיי"ל כר"ש בהא או כרבנן עי' בתוס' סוטה כ"ה: ד"ה לאו ובחי' הריטב"א סוכה ל"ה. ועתשו' שער אפרים סי' א' ול"ח ותשו' ח"צ סי' כ"ב. והענין הוא עתיק יומין ואין בכחי להאריך כעת. אפס בהא אני עומד ומתקשה בדברי התוס' מנחות ק"א ריש ע"ב שהקשו דעולה לר"ש לא תטמא ט"א דאוכל שא"א יכול להאכילו לאחרים הוא כמו מנחה שפיגל דלא מטמא אם הקדישה במחובר וזה נמי ל"ה לו שעה"כ. וי"ל דאכילת מזבח שמה אכילה והוי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים כו' ותדע דהא עצים ולבונה מקבלין טומאה לר"ש ע"כ משום אכילת מזבח כו' וקשה דהרי בזבחים ל"א. א' דאכילת אש דהדיוט ג"כ שמה אכילה גבי חשב שתאכלהו אש ע"ש וא"כ אמאי קאר"ש בתוספתא דפרה ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפין אין מטמאין ט"א הואיל ול"ה להן שעה"כ הרי כיון דנשרפין הוי אכילת אש ושמה אכילה וכן פ"א לא אצטריך לן למימר הואיל והיתה להן שעה"כ תיפוק לי' דאכילת אש שמה אכילה ובשלמא בנותר או ערלה וכה"כ ל"ק דאע"ג דמצותן בשריפה הלא מצות שריפתן רק לבערן מן העולם לתקן האיסור ואינו צורך האש ולא מיקרי אכילת אש. משא"כ הני הלא השריפה בהן הוא עצם המצוה והוי שפיר צורך האש ואמאי לא נימא אכילת אש שמה אכילה ויטמאו ט"א. ואיפשר ליישב עפ"ד התוס' זבחים ל"ה ד"ה באכילת שכ' דבפרים ושעירים הנשרפים ל"ש פיגול בבשר אע"ג דאכילת אש שמה אכילה דהא דא' חישב שתאכלהו אש למחר הוי פיגול הוא דוקא במידי דראוי לאכילת אדם ומחשב שתאכלהו האש אבל הני ל"ש בהו לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח ולכך ל"ה פיגול ע"ש ועתוס' מנחות י"ז: ד"ה דלא שנא. ומלבד זה יש לחלק בין פיגול לט"א כעין שמחלקין התוס' בחולין פ"א. ד"ה עולה בענין אכילת מזבח בין ט"א לענין דליהוי שחיטה ראוי. ובלא"ה ע"כ מוכרחין אנו לחלק בינייהו מדקא' בחולין קכ"ט. גבי בשר ואבר המדולדלין דהוי אוכל שא"א יכול להאכילו לאחרים ופרש"י דאסור לב"נ משום איסור אבמ"ה וקשה הא ראוי להאכילו לכלבים כיון דאבמ"ה הא שרי בהנאה ומצינו דלגבי פיגול גם אכילת כלבים הוי פיגול כדא' בזבחים ל"א. מקרא דואת האיזבל יאכלו הכלבים ועתוס' בכורות כ"ג: ד"ה אחת זו. וע"כ דשאני ט"א מפיגול. ודע דמדברי התוס' מנחות הנ"ל שכ' דעולה הוי אוכל שאין להאכילו לאחרים שתטמא ט"א מצד אכי"ת מזבח ותדע דהא עצים ולבונה כו' יש מזה סתירה לדברי הצל"ח ז"ל בשי' רחסגה"כ אות קל"ב. ויהי' מוכח מזה כדברי בנו הרב ר"ש ז"ל ודו"ק ובענין מ"ש כ"מ לתרץ קושי' העולם בהא דילפי' טכ"ע מגע"מ דילמא