הרי בשמים שי

אוכל פרוד אינו מטמא וכ"פ הרמב"ם פ"ו מט"א הי"ז. וע' בחולין קי"ח: ובפירש"י ותוס' שם ובמ"ל פ"ד מט"א ה"ג וא"כ אמאי יהי' שייך בזה כתותי מ"ש ויש להרחיב הדיבור בזה אכ"מ] אמנם באוכל קודש שנטמא דמפורש בתורה דמצותו בשריפה שפיר הקשה הצל"ח דאיך משכחת שיטמא אחרים מה"ת הרי כיון דעומד לשרוף כשרוף דמי ועפרא בעלמא הוא. ואמינא לתרץ דמשכחת אוכל קודש שיטמא מדאוריי' בבשר קודש שנטמא לפני זריקה לפי"ד התוס' כריתות הנ"ל דקודם זריקה איתא בשאלה א"כ כיון דאיפשר בשאלה ואף שיהי' חולין שנשחטו בעזרה וס"ל לר"ש בקידושין נ"ח. דחשנ"ב ישרפו הא כ' בפירש"י שם דהשריפה אינו אלא מדרבנן ומה"ת סגי בקבורה ע"ש וא"כ כיון דאית לי' תקנתא שלא ישרף ל"א כשרוף דמי ובנקברין הא ל"א כתותי מ"ש כמ"ש בתשו' שער אפרים סי' ל"ח. אמנם למה שהוכחנו דלר"ש אפי' באית לי' תקנה נמי אמרינן כשרוף דמי הדר"ק הצל"ח לדוכתה. אמנם באמת בלא"ה א"א לתרץ כנ"ל דהרי הא דבשר מקבל ט"א לפני זריקה אף דל"ה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים עכצ"ל משום דלענין ט"א תלוי בהיתר זריקה משום כל העומד לזרוק כזרוק דמי ומשוי לי' אוכלא והא דפליגי במעילה ה'. אי היתר זריקה או היתר אכילה שנינו הוא רק לענין מעילה דלא פקעי קדשים עד לאחר זריקה וכהצד הראשון שכ' התוס' שם והא דאמר רב אשי במנחות ק"ב. מעילה אטומאה קא רמית כו הוא לפי הצד הב' שבתוס' שם עש"ה וא"כ לאחר שאמרנו דחל על הבשר הזה ט"א משום כל העומד לזרוק כזרוק דמי א"כ דכזרוק דמי הא ליתא בשאלה ועומד לשרוף בודאי ושוב אינו מטמא ט"א וכי"ב כ' בש"ך יו"ד סי' נ"ה ס"ק י"ג דבאבר המדולדל ל"ש איסור דבוק דכיון דחכמים אסרוהו משום דחשיב כנחתך איך נחשבו איסור דבוק ע"ש. וע' שבת מ"ח: אי חבור הוא להזאה נמי ואי לאו חבור הוא לטומאה נמי לא. ודומה לזה כ' בתוס' זבחים כ"ו: ד"ה והוא שהקשו בהא דאר"א הנתנין למטה שנתערבו בנתנין למעלה יתן למעלה ורואין את הנתנין למטה כאלו הן מים ויחזור ויתן למטה והקשו למה דא' התם דשלא במקומו כמקומו דמי לענין כפרה אמאי יחזור ויתן למטה הא כבר נתכפרו. ותי' הרי הא דנתנין למעלה משום דחשבינן הנתנין למטה כאלו הן מים א"כ איך נוכל תו לומר דהבעלים נתכפרו ולמיחשבי' כדם דליהוי כזרוק ע"ש והה"נ אין לומר תרתי דסתרי אהדדי דלענין טומאת עצמו נחשבי' כזרוק ולטמא אחרים לא נחשבו כזרוק. והא דהקשו בתוס' יבמות ל"ג. ד"ה אלא בהא דאי' שם דבמליקה חל נבילה וזרות בב"א דהרי נבילה חל תיכף ואיסור זרות לא חל עד אחר זריקה שיש היתר לכהנים ותי' דאיסור נבילה לא חייל ג"כ עד אחר זריקה משום דלא מצי לחול אאיסור מעילה דחמיר מיני' והקשו תו דהרי בר קפרא גופי' אית לי' בריש מעילה היתר זריקה שנינו ומשנראה לזריקה פקע איסור מעילה ושפיר מצי איסור נבילה לחול. ולכאורה מאי הקשו הרי הא דס"ל היתר זריקה שנינו הוא משום כל העומד לזרוק כזרוק דמי א"כ גם איסור זרות אינו חל מה"ט אמנם באמת ז"א דהרי איסור זרות דלא חל קודם זריקה הוא משום דלא חזי לכהנים ולא קרינין בי' ואכלו אותו אשר כופר בהם ולכהנים ודאי דלא חזי קודם זריקה אף למ"ד כל העומד לזרוק כזרוק דמי דהרי ר"ש דס"ל כל העומד כו' אית לי' במכות י"ז דהאוכל מתודה ושלמים קודם זריקה לוקה וה"ט דרחמנא גילתה בהדיא דלא חזי לאכילה עד אחר זריקה ממש דכתב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל עתוס' מעילה ז': ד"ה הא ממונא וכיון דלא חזי לכהנים ממילא ליכא איסור זרות: ולבר מן דין הלא כבר ביאר הרי"ט אלגזי ה' בכורות דברי התוס' כריתות הנ"ל שכתבו דלאח"ש מהני שאלה דתליא בפלוגתא דר"י ור"ש במעילה י"ט. דלר"ש דסובר שם מכיון דהביא הקרבן לעזרה נפטר מאחריותו לכן משבא ליד גזבר תו ל"מ למיתשל ורק לר"י דס"ל דחייב באחריותו עד שיזרק הדם מהני עד אחר זריקה שאלה ע"ש וע' בספרי הרי בשמים סי' ק"ט. וא"כ לר"ש ל"מ שאלה אח"ש וכיון דלר"ש גופי' ל"ל תקנתא בשאלה בודאי קשה לדידי' נימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי ולא יטמא ט"א. ודרך אגב אמינא מה שיש לבאר עפי"ד הרי"ט אלגזי הנ"ל דברי התוס' בתמורה ל"ב. ד"ה מקדישין כו' ונראה למורי דטעמא משום דבקדשי מזבח יש שם הבעלים לפדותן כשהוממו אבל בקדשי בדה"ב שהקדישו אין לבעלים עליהן יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס ע"כ. ולכאורה אינו מובן דאטו קדשי בדה"ב לא יוכלו הבעלים לפדותן כשהוממו ובפשיטות י"ל דקדשי מזבח כ"ז שלא נעשה מעשה הקרבן השחיטה והזריקה כשנעשה בע"מ הלא מחויב לפדותו ולהביא קרבן אחר משא"כ קדשי בדה"ב גם כשהומם הא ראוי לבדה"ב ולר"ל בחולין קל"ט. דקדשי בדה"ב משהפרישו שוב א"ח באחריותו אע"ג דלא בא ליד גזבר דכל היכי דאית' בי גזא דרחמנא אית' אמנם באמת דוחק הוא דלר"י איך נפרש המתני'. הן אמת שראיתי להמ"ל בפ"ו מערכין ה"ח שכ' בפשיטות וז"ל ואפשר דל"ש בקדשי בדה"ב האי מילתא משום דמדאפרשי' נפטר מנדרו דדוקא באומר הרי עלי עולה כל כמה דלא זכה מזבח לא נפטר מחיובו. אבל באמר הרי עלי לבדה"ב מכי אפרשי' אף שלא בא ליד גזבר נפטר מחיובו דכל היכי דאית' בי גזא דרחמנא אית' ע"כ ולא הזכיר שהוא פלוגתת ר"י ור"ל בש"ס חולין הנ"ל. אולם גם אינימא שכן הוא ההלכה אין לשון התוס' סובל פירוש זה שמשמעותו שבקדשי מזבח יש אצל הבעלים כח נוספיי משאר אדם משא"כ בקדשי בדה"ב. שע"כ נלפענ"ד לבאר דבריהם עפמ"ש בתוס' מנחות ע"א: ד"ה ומתירין דדוקא בעלים הוא דיכולין לחלל שו"מ על שו"פ דאין סברא דיוכל כ"א לפדות הקדש של חבירו שו"מ על שו"פ ויקחנו לעצמו ע"ש. ועתוס' תמורה כ"ז: ד"ה לא אמרינן. ובט"א בחי' מגילה ביאר הסברא דהבעלים כיון דבידם ליתשל על ההקדש לכך יכולין לחלל שו"מ על שו"פ. והנה בט"א הנ"ל הסביר דלכך מהני שאלה לאח"ש כיון דחייב באחריותו עד שיזרק הדם. ולפי"ז שפיר כ' התוס' דבשלמא בקדשי מזבח כיון שחייב באחריותן עד שיזרק הדם הא מצי למיתשל וכיון דבידו ליתשל יכול נמי לחלל שו"מ על שו"פ כנ"ל וא"כ יש לו בו כח יותר משאר אדם משא"כ בקדשי בדה"ב שמשהפרישו נפטר מאחריותו ועכ"פ משבא ליד גזבר תו א"ח באחריותו וא"כ לא מצי למיתשל עליו וא"כ א"י לחלל ג"כ שו"מ על שו"פ. ואין לו בו כח יותר משאר אדם וע"כ ל"ש טה"נ בקדשי בדה"ב. אמנם לא ידענא דאמאי לא הביאו התוס' מהא דב"ק ע"ו. דא' התם גבי גנב והקדיש דא"ח דו"ה ול"א מה לי מכרו להדיוט או מכרו לשמים כיון דמכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון אבל מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. וכ' בתוס' שם דזהו דוקא בקדשי מזבח אבל גנב והקדיש לבדה"ב חייב דו"ה דהוי כמכר להדיוט דקדשי בדק הבית לא מיקרי ע"ש בעלים ע"ש וא"כ החילוק פשוט בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב ויל"ע בזה] ובעיקר קושי' הצל"ח הנ"ל היטב אשר דיבר בזה בספר פאר הלכה הביאו בשו"ת מהר"ם מינץ מהגאון מאובין סי' ה' דבשלמא בנותר ופרה הקשה הש"ס שפיר דלא יטמאו ט"א מטעם כל העומד לשרוף כשרוף דמי כיון דבלאו טומאה עומדין לשריפה אבל היכי דלשריפה עומד בשביל טומאה אין סברא לומר דבשביל דעומד לשריפה מפני הטומאה לא יטמא אחרים דגבי טומאה גזה"כ הוא לטמא אחרים דבשביל זה מיקרי טמא לטמא אחרים דהכתוב מעיד והבשר אשר יגע בכל טמא כו' עכ"ל ואזדא נמי בזה קושי' בעל תשו' הר הכרמל חא"ח סי' י"ז שהקשה בהא דתנן בכריתות י"ג: יש אוכל אכילה א' כו' טמא שאכל חלב והי' נותר מן המוקדשין ביו"כ והקשה דהרי אכילת נותר וחלב קודש דלשריפה והקטרה עומד נימא כתותי מ"ש וליכא שיעורא וא"ל דאכל מעט מעט בכא"פ דבשעת אכילה ל"ה רק ח"ש ולא מכתת כתית דא"כ תקשי לרבי לא משכחת כרת דיומא רק באוכל סמוך לשקה"ח או חנקתי' אומצא ומית דל"ה שהות דליכפר לי' יו"כ ואי אכל מעט מעט הא כיפר יו"כ בינתים וליכא צירוף לשיעור שלם. [ויל"ע דהרי יו"כ אינו מכפר אפלגא דשיעורא עיי' בספרי הר"ב ח"א סי' י"א וי"ז] ולהאמור נכון דכיון דחיוב שריפה הוא משום שהוא נותר או חלב קודש והרי גזרה בהו רחמנא דחייב בכ"א כשיעור אכילתו ול"א כתותי מ"ש ומגו דחשבי' רחמנא שיעור שלם לגבייהו חשיב נמי שיעור לגבי יו"כ כדא' מגו דהוי דופן כו' וכנ"ל: והנה בעיקר הדין אי קיי"ל כר"ש בהא דכל העומד כו' הנה ברמ"א אה"ע סי' קכ"ד ס"א מובא ד' הר"ן שאם כתב הגט על דבר שצריך שריפה הגט בטל ותמה החמ"ח שהרי הר"ן לא כתב דין זה רק למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי ור"ש הוא דאית לי' הכי כדא' במנחות ק"ב ולטעמי' אזיל דס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי ולא קיי"ל כר"ש וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מפסוהמ"ק גבי אשם תלוי נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל לכהנים ואלו מאן דס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי אפי' הדם בכוס נמי. ובב"ש שם כתב דאשתמיט מיני' דברי הש"ס כריתות כ"ד: דמוקי התם דאתיא אפי' לר"ש אימר דאמר ר"ש אלא במידי דעומד לזרוק אבל האי אם לא חטא אינו עומד לזריקה מודה ר"ש ולפענ"ד אין כאן תימה על החמ"ח ז"ל דהנה להבין פירכת הש"ס הנ"ל דפריך אימר דאמר ר"ש במידי דעומד לזריקה כו' נראה עפמ"ש התוס' בפסחים י"ג: גבי כבשי עצרת שזרק דמן של"ש לא קדש הלחם ול"א כל העומד לזרוק כזרוק דמי כמו בנשפך הדם דכיון דעקרו מלשמן איגלאי מילתא למפרע דל"ה כזרוק בשעת קבלה ולכאורה אינו מובן החילוק בין זריקה של"ש לנשפך הדם. ונראה עפ"ד התוס' יבמות ל"ו: שכ' דל"א אגמ"ל אלא הכי שא"צ לידע עתידות רק מה שבאותה שעה שייך אם יבא אליהו כו' ואמרי' אגמ"ל אבל בספק כזה שאינו ראוי להתברר באותה שעה וצריך לידע עתידות ל"ש בזה אם יבא אליהו ול"א אגמ"ל ע"ש וזהו כונת התוס' במנחות ס"ד. שהקשו על הברייתא שהובאה שם דקתני שחט שני חטאות צבור בשבת וא"צ אלא א' חייב על השניי' ופטור על הראשונה ואפי' נתכפרו בשני' ופרש"י כגון שנשפך הדם מהראשונה לאחר שחיטת שניי' והק' התוס' דהא לקמן אמרינן בנמצא הראשונה כחושה בבנ"מ דלרבה אזלינן בתר מעשיו ופטור ותי' דהתם אם יבא אליהו ויאמר שהיא כחושה בבנ"מ הי' מביא לכתחלה שמינה והכונה מבוארת דבכחושה בבנ"מ הא א"צ להגדת עתידות רק מה שבאותה שעה ואמרי' שפיר אגמ"ל דבהיתר שחט משא"כ בנשפך הדם הא בשעת שחיטת השניי' לא ידענו שישפך הדם מהראשונה ואנו צריכין להגדת עתידות בזה ל"א אם יבא אליהו כו' ול"ש אגמ"ל כנ"ל ולפי"ז נראה דזהו החילוק ג"כ בין זרק של"ש לנשפך הדם דבשלמא בזרק של"ש דבמחשבתו ודעתו של האדם תליא מילתא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו כדמצינו בחולין ל"ט: גבי שחטה ואח"כ