הרי בשמים שט

קושי' התוס'. אמנם עדיין אינו נכון לפ"מ דקיי"ל ביומא מ"ב: שחיטת פרה בזר פסולה א"כ ע"כ צריך ללבוש בגדי כהונה דאם אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם ערמב"ם פ"א מפ"א הי"ב שכ' והעושה אותה לובש ד' כלים של כהן הדיוט וקיי"ל ביומא י"ב: דאבנטו של כה"ד הי' כלאים וא"כ גם בפ"א אי ישאל עלה אח"ש הא הוי' חולין למפרע ועבר הכהן השוחטה על איסור כלאים ובשלמא בפדיי' ליכא איסור כלאים למפרע כיון דעד השתא פ"א היתה דהפדיי' אין עושה אותה חולין רק מכאן ולהבא ע' מנחות מ"ח. משא"כ בשאלה שיעשה איסור למפרע הא ל"ח שישאל עלי' וא"כ הדק"ל נימא כל העומד כו' אמנם באמת אי משום הא לא איריא דכבר מבואר אצלי בחי' במק"א עפי"ד התוס' במנחות מ"א. שכ' בחד תי' ועוד דבטלית שעשוי להנאתו חייב הכתוב כלאים אבל בג"כ כו' א"כ באמת בבג"כ ליכא איסור כלאים ולכאורה אינו מובן לפי"ז דברי התוס' יבמות ה': ד"ה כולהי שהקשו דשאני כלאים בציצית דהותר מכללו אצל בג"כ או דנילף מבג"כ דעשה דוחה ל"ת והרי בבג"כ ליכא איסור כלאים אמנם הא דבטלית שאינו עשוי להנאתו ליכא איסור כלאים הוא משום דלבישת בגד כזה ל"ח לבישה והתורה אמרה לא תלבש שעטנז היכי שהוא בדרך לבישה ע' בפוסקים ביו"ד סי' ש"א. וא"כ בשעת עבודה כיון דהתורה אמרה והלבשת את אהרן את הבגדים א"כ מגו דחשיב לבישה אצל בג"כ חשיב נמי לבישה לענין איסור כלאים כדא' בסוכה ז' מגו דהוי דופן כו' ויהי' לפי"ז הפי' מאי דאמרינן נהי דאשתרי כלאים לגבי כהנים בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא היינו דשלא בעידן עבודה א"צ להתיר כלל כיון דליכא איסור בבג"כ משום דל"ה דרך לבישה כנ"ל ופלפלתי עפי"ז בדברי הש"ס ברכות ל"א: בהא דקא' התם מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את כו' והקשו כולם דהרי לאפרושי מאיסורא מותר להורות בפני רבו וכיון דסבור דשחיטה בעי כהונה הרי ילבש כלאים בכדי. ולהאמור נכון דאי באמת שחיטה בזר כשירה א"כ תהי' לבישת הבג"כ בשחיטה שלא בעידן עבודה ולא יהי' איסור כלל כנ"ל. ולפי"ז גם אם ישאל על הפ"א ויהי' חולין למפרע הא לא יעבור הכהן על איסור כלאים כיון דאי ל"ה צריך ללבשם הא ל"ש מגו דחשיב לבישה לגבי עבודה כו' וממילא ל"ה איסור כלאים. אמנם באמת בלא"ה א"א לומר דמש"ה ל"א כל העומד להזות כמוזה דמי משום דאיפשר שלא יבא לידי הזיי' שישאל על הפרה דהרי כ' בס' טורי אבן ר"ה כ"ח דבקרבנות צבור הבאין מתרומת הלשכה כיון שמעורב בהן שקלי כל ישראל לית להו בעלים מיוחדין להכי ליתא בשאלה ע"ש וע' בספרי שו"ת הר"ב סי' כ"ב מ"ש בזה וא"כ הלא מבואר בפ"ב דשקלים דפרה אדומה היו לוקחין מתרומת הלשכה א"כ הא ליכא שאלה כלל בפ"א ושפיר קשה קושי' התוס' נימא כל העומד להזות כו' אמנם למה שהכרחנו למעלה דלר"ש פ"א גם מדרבנן נפדית א"כ אזדא קושי' התוס' דהרי כיון דמהני פדיון א"כ אפשר שיפדוה ולא יבא לידי הזיי' א"כ ל"ל כל העומד להזות כמוזה דמי שוב מצאתי בחי' הרשב"א שבועות י"א שכ"כ בשם הרמב"ן ז"ל דלהכי ל"א כל העומד להזות כו' משום דכי מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותה לפדיי' עומדת ע"ש: ומה שהקשה הפנ"י הנ"ל על פירכת הש"ס במנחות דפריך נימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי הרי לעומת זה י"ל כל העומד לפדות כפדו' דמי בלא"ה לק"מ דהרי כבר הבאתי דברי התוס' בב"ק ובחולין שהקשו דל"ל לומר בפ"א משום שהי"ל שעה"כ הרי גם השתא בת פדיי' הוא לר"ש דס"ל פרה קדשי בדה"ב הוא וס"ל נמי קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העוה"ע ותי' דמיירי לאחר הזאה שא"א לפדותה וא"כ ממילא לאחר הזאה ל"ש לומר כל העומד לפדות כו' ושפיר פריך הש"ס דנימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי דא"א להפטר ממצות שריפתה דלאחר הזאה לית לה פדיון עוד וכיון שכן דע"כ ס"ל לר"ש דפט"ח גם מדרבנן נפדית כנ"ל א"כ א"א לומר כפירוש הפר"ח הנ"ל בד' הכ"מ דס"ל להרמב"ם דפרה מטמאה ט"א משום שהי"ל שעה"כ מטעם כל העומד לפדות כו' כיון דלהרמב"ם עכ"פ מדרבנן אין לה פדיון לאח"ש כנ"ל ובלא"ה דחה הפר"ח שם אח"כ שא"א לומר כן בד' הרמב"ם דפוסק כר"ש דפרה מטמאה אוכלין ומשקין מטעם דמדאוריי' מהני פדיון והי"ל שעה"כ כנ"ל כיון דמבואר בהרמב"ם בפ"א מט"א דכל הדברים האסורים בהנאה מטמאין ט"א דלא כר"ש וא"כ א"צ בפ"א לטעמא דר"ש משום שהי"ל שעה"כ וכל העומד לפדות כו' וכמו שהפליא באמת מעלתו ג"כ על הפלתי הנ"ל. אמנם כן ראיתי בחי' הרשב"א שבועות הנ"ל ובב"ק ע"ז שמביא בשם התוס' שתי' להקושיא שהקשו דל"ל לומר בפ"א שמטמאה ט"א הואיל והי"ל שעה"כ הרי גם השתא בת פדיי' היא ותי' דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפי' השתא בת פדיי' היא דקדשי בדה"ב אינן בכלל העוה"ע ועוד אפילו לדידכו דבעיתו העוה"ע מטמאה ט"א לפי שהי"ל שעה"כ שהיתה בת פדיי' בעודה מפרכסת ע"ש. ולהך פירושא תקשי לכאורה בהא דפריך הש"ס במנחות הנ"ל נותר ופרה אמאי מטמאין ט"א נימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי והרי לפירוש הנ"ל מיירי הך דפרה מטמאה ט"א כשהיא עכשיו ג"כ בת פדיי' אליבא דר"ש וא"כ איך נימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי הרי יוכל להיות שיפדוה ולא יצטרך לשרפה כי על כן נראה לפענ"ד דלשי' זו מוכרחין אנו לומר כמ"ש האחרונים דהיכי דבודאי יעשה הדבר לבסוף וא"א בשום אופן להתבטל מזה בכה"ג אמרי' גם לרבנן דר"ש כל העומד לכך כאלו כבר נעשה שע"כ כ' התוס' בחולין פ"ט. ובסוכה ל"א. לחלק בין ע"ז של עכו"ם לשל ישראל דשל עכו"ם אין ברור שישרף כיון דאית לה תקנתא בביטול משא"כ ע"ז של ישראל דאין לה ביטול וכיון דבודאי ישרף חשיב כשרוף מתחלה אף לרבנן ולר"ש אפי' באופן דיש לו תקנה אמרינן כל העומד כו' ובס' מלא הרועים העיר לפי"ז דא"כ אמאי פריך הש"ס מנחות הנ"ל על נותר ופרה דמטמאין ט"א לר"ש דוקא דסבר כל העומד לשרוף כשרוף דמי הרי כיון דל"ל תקנתא אמרי' גם לרבנן כשרוף דמי וקשה גם לרבנן. ובלא"ה קשה לפ"ד התוס' סוטה כ"ה: שכתבו דבאיסורי הנאה גם לרבנן דר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי הלא הו"מ למיפרך גם אליבא דרבנן. ונראה דהנה הך דנותר מטמא ט"א הוא הברייתא שהובאה במנחות שם ק"א: ר"ש אומר יש נותר שהוא מטמא ט"א כו' כיצד לן לפני זריקה אינו מטמא ט"א לאחר זריקה מטמא ט"א ומוקי לה בגמ' שם הא דלן לפני זריקה דל"ה שהות ביום למזרקי' דאלו הוי שהות ביום למזרקי' הא הי"ל שעה"כ דכל העומד לזרוק כזרוק דמי והיל"ל דיטמא ט"א וקשה למה לי' לדחוקי ולאוקמי בגוונא דל"ה שהות ביום למזרקי' דקשה ליפלוג בדידיה בין הי"ל שהות ללא הי"ל שהות ואצטריך לדחוקי דה"נ קאמר לן קודם שנתנה לזריקה וקשה הרי תרי כל העומד לכ"ע ל"א כנ"ל וא"כ אף אי הי' שהות ביום למזרקי' ואמרי' כל העומד לזרוק כזרוק דמי אין על הבשר עדיין שם אוכל דעדיין א"ר לאכילה קודם הקטרת האימורין דכל כמה דלא מקטרי אימורין לא מתאכיל בשר וא"כ אנו צריכין ע"כ לומר כל העומד לזרוק כו' וכל העומד להקטיר כמוקטר דמי וזה ל"א וע"כ דהברייתא מיירי גם בנותר של האיסורין ובאיסורין דהוא אכילת מזבח כיון שנראה לזריקה וכזרוק דמי תיכף ראוי להקטירו ע"ג המזבח וחשיב אוכל ולכך אצטריך לדחוקי דל"ה שהות ביום למזרקי' וא"כ הרי קיי"ל דנותר שהעלהו ע"ג המזבח משמשלה בו האור פקע ממנו איסור נותר ורק גבי הבשר שעומד לאכילה אין המזבח מפקיע איסורו ממנו כמבואר כ"ז בש"ס זבחים מ"ג: [וע"ש בדף מ"ב: בתוס' ד"ה הקומץ מסתפקים לומר דבמשלה בו האור ברובו פקע פיגולו ממנו אף בבשר לענין אכילה] וא"כ לפי"ז גבי נותר דאימורין הרי אית לי' תקנתא ע"י העלאה ע"ג המזבח וכן פ"א יש לה היתר ע"י פדיי' ונהי דרבנן אית להו דקדשי בדה"ב היו בכלל העוה"ע הא באמת לא שמעינן לרבנן דיסברו פרה מטמאה ט"א ואי שמעינן בשום דוכתא שאמרו דפ"א מטמאה ט"א נוקמי בכה"ג דמהני פדיון כגון בעודה מפרכסת או כשהעמיד והעריך מחיים לד' התוס' מעילה בשם הרח"כ הנ"ל דכה"ג מהני פדיי' גם לאח"מ איכא לאוקמי הך דפרה מטמאה ט"א אליבא דרבנן בכה"ג וכיון דאית להו תקנתא הא לרבנן דר"ש לאו כשרוף דמי אפי' באיסורי הנאה ולכך פריך שפיר אליבא דר"ש דוקא דס"ל גם בכה"ג כשרוף דמי והבן: ולפי האמור יהי' חוזר וניעור קושי' הצל"ח בפסחים בשי' רחסגה"כ אות קכ"ח על הא דקא' בגמ' שם וניתני רביעי בתרומה וחמישי בקודש וז"ל ויש להקשות לפ"מ שאמרו במנחות ק"ב: דלר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין ט"א עפרא בעלמא הוא ומשני חיבת הקודש משוי להו אוכל ומסיק שם דלמנות בו ראשון ושני הוא רק מדרבנן אי נימא דחיבה"ק מהני רק לאיפסולי גופי' ולפ"ז לא משכחת אוכל קודש שיטמא אחרים מה"ת אפי' הוא ראשון דתיכף שנטמא עומד לשריפה כשרוף דמי ועפרא בעלמא הוא וכן אוכל תרומה שנטמא לד' התוס' ביצה כ"ז: ד"ה ועל החלה דתרו"ט הוא מן הנשרפין ששנינו במס' תמורה הנשרפין לא יקברו וא"כ אוכל תרומה טמאה ג"כ עפרא בעלמא היא ואינו מטמא אחרים מה"ת כו' ע"ש. והנה מתרו"ט לא קשיא לא מיבעיא להך תי' שבתוס' שבת כ"ה. ד"ה כך דשריפת תרו"ט אינה אלא מדרבנן בודאי ל"א בי' כל העומד לשרוף כשרוף דמי. אכן אפי' לאידך תי' של התוס' שם דהוא מדאוריי' דדמיא לקודש בכ"ז כ' בשעה"מ פ"ד מה' גירושין דל"ש בי' כל העומד לשרוף עפמ"ש בס' משאת משה דל"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי אלא בדבר שמפורש בתורה שמצותו בשריפה כנותר ופיגול ע"ש וע' בתשו' שער אפרים סי' ל"ח בהג"ה שכ' בהא שהקשו התוס' בסוטה כ"ה: מכלאי הכרם אמאי יטמא ט"א נימא כתותי מ"ש ולא הקשו מערלה שהוא קודם בסדר הגמ' שכך שנו חכמים הערלה וכה"כ כו' ותי' דערלה דדינו בשריפה לא מצינו מפורש בתורה אלא דילפי' מכה"כ ולכן מקשין התוס' רק מכה"כ ע"ש [ויל"ע מתוס' סוכה ל"ה. שכתבו דבערלה ותרו"ט שייך כתותי מ"ש ע"ש וכן בגוף קושי' התוס' מכה"כ איכא לעיוני לפענ"ד דנהי דנימא כשי' התוס' בכ"ד דגם לקבל ט"א בעי כביצה וכן אפי' לשי' רש"י דכל שהו מקבל טומאה מה"ת כ' תוס' בפסחים ל"ג: ד"ה לאימת דעכ"פ הכשר אינו מקבל בפחות מכביצה ע' מהרש"א שם וע' בפי"ג דאהלות משנה ה' ובתויו"ט שם בכ"ז ל"ש בהא כמ"ש עפמ"ש התוס' בעירובין פ': ד"ה אבל דלהכי כשר לחי של אשרה ול"א כמ"ש אע"ג דבעי שיעור גובה וגם רוחב משהו כיון דגם אם הי' מדבק הכתיתין בכותל הוי לחי ובלבד שלא יהי' ניטלין ברוח. ולפי"ז הרי קיי"ל בפ"ח דטהרות משנה ח' דאוכל פרוד אפי' פירורים דקים כעין החרדל המשקין מחברן ומצרפן לכביצה ע"ש דלא קיי"ל כר' דוסא שם דאמר