הרי בשמים שח

פדיי' במ"ב לאח"ש הוי מה"ת ומאי הקשו התוס' אמנם באמת י"ל דהש"ס שם קא' הכי רק למ"ד קדשי מזבח ל"ה בכלל העמדה והערכה אבל למאי דקיי"ל דק"מ היו בכלל העמדה והערכה הא לא משכחת כלל פדיי' אח"ש משום דבעי' והעמיד והעריך כדא' בגמ' התם ושפיר הקשו התוס' דמכירה הא אינו רק מדרבנן. ומעתה י"ל עפ"מ שיש להתבונן בהא דא' בבכורות שם מחיים הוא דאינו נגאל הא לאח"ש נגאל הא בעי' העוה"ע ומאי קושיא הרי משכחת שפיר כשהעמיד והעריך מחיים כנ"ל ולדברינו לק"מ דהרי הא דמהני כשהעמיד והעריך מחיים הוא משום כל העומד לפדות כפדוי דמי ובמעשר בהמה הא א"א לומר כל העומד לפדות כו' דמחיים הא לא יגאל כתיב וא"כ התינח התם משא"כ בש"ס זבחים הנ"ל דקס"ד דמותר הפסח ששחטו לשם מעשר הוי מעשר הרי שפיר משכחת פדיי' אחר שחיטה כשהעמיד והעריך מחיים לפדותו לכשיומת ומחיים הלא הי' מותר הפסח ול"ה קאי עלי' בלא יגאל ושפיר מהני ההוה"ע דמחיים על לאח"ש ושפיר פריך רב יצחק ואימא שחטי' לשם מעשר ליהוי מעשר ולמילקי עלי' משום לא יגאל דפדיי' לאח"ש הוי שפיר מה"ת ובכה"ג שהעמיד והעריך מחיים והבן: נחזור לדברינו דממקומות שהוכחנו למעלה שמעינין דהיכי דאיסור דרבנן רביע עלי' אף שמדאוריי' היתר הוא בכ"ז ל"ח אוכל לקבל ט"א אליבא דר"ש ובאמת ש"ס ערוך הוא בחולין קכ"ט. ר"ש ארישא קאי האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמא ט"א במקומן וצריכין הכשר ור"ש מטהר אר"א א"ר יוחנן מ"ט דר"ש א"ק מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל. שא"א יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל ופרש"י ואבמ"ה אין אתה יכול להאכילו לאחרים בהיתר והרי ר' יוחנן גופי' ס"ל בחולין ע"ג: דאבר ובשר המדולדל אין בו רק מצות פרוש דרבנן בלבד ע' בתוס' שם וא"כ חזינן דאפי' מידי דשריא מדאוריי' כיון דמדרבנן אסור אינו מטמא ט"א לר"ש. והנה אפי' אי נימא דתליא בפלוגתא אי איסור דרבנן מיקרי אינו ראוי מדאורייתא כדפליגי כה"ג בסוכה כ"ג. לענין עושה סוכה ע"ג בהמה ובענין זה כבר הלכו בו נימושות ראשונים ואחרונים. בכ"ז זהו דוקא היכי דגם השתא ראוי הוא מדאוריי' כדמצינו בחולין פ"ה דפרת חטאת אינה משנה לענין או"ב דהוי שחיטה ראוי' משום דמדאוריי' ראוי' לפדות וכדאשכחן ג"כ בכתובות ל"ד וב"ק ע"א. דלמ"ד מעשה שבת דרבנן הוי שוחט בשבת שחיטה ראוי' אבל הכא לענין ט"א בפ"א דהשתא אסורה בהנאה וא"ר לפדיון מדאוריי' ורק מטעם שהי"ל שעה"כ קאתינן עלה ומטעם כל העומד כו' בודאי ל"ש לומר כיון דתיכף לאח"ש הי' ראוי' מדאוריי' לפדותה ירד עלה תורת ט"א מטעם כל העומד לפדות כפדוי דמי ותו לא פקע דכיון דמדרבנן גם אז לא היתה בת פדיי' הא לא היתה עומדת לפדיון ול"ש לומר בה כל העומד כו'. ועפ"י דרכנו זה נראה לבאר סוגיא דב"מ נ"ג: בהא דקא' התם באיזה מע"ש אמרו דבטל ברוב במעשר שא"ב שו"פ ושנכנס לירושלים ויצא ומסקינין שם מאי יצא דנפול מחיצות דל"ל תקנתא לא בחילול ולא באכילה כיון דליכא מחיצות ול"ה דשיל"מ ופריך והאמר רבא מחיצה לאכול דאוריי' מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות ל"ג רבנן ומשני לא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות בין ליתנהו למחיצות והקשו לד' הרמב"ם פט"ו ממ"א שכ' דחמץ ל"ב משום דהוי דשיל"מ לאחה"פ אע"ג דמדרבנן אסור גם אחה"פ מ"מ כיון דמדאוריי' שרי הו"ל דשיל"מ וא"כ ה"נ כיון דמחיצה לקלוט דרבנן הרי מדאוריי' יש לו היתר בפדיון והו"ל דשיל"מ. ולהאמור ניחא דהרי באמת הקשה באס"ז שם אמאי הו"ל דשיל"מ ע"י פדיי' הרי הוי מחוסר מעשה והיכי דמחוסר מעשה ל"ה דשיל"מ [עש"ך יו"ד סי' ק"ב סק"ז] ותי' דכיון דעומד לפדות כפדוי דמי ול"ה מחוסר מעשה ע"ש וא"כ מיושב שפיר הקושיא הנ"ל בשלמא בחמץ דלאחה"פ יהי' ניתר ממילא מדאורייתא שפיר הו"ל דשיל"מ אע"ג דאסור מדרבנן משא"כ במעשר שני הא ע"י פדיי' באמת הוי מחוסר מעשה וע"כ מטעם כל העומד לפדות כפדוי דמי קאתינן עלה וכיון דאסור מדרבנן הא עכ"פ אינו עומד לכך ושוב ל"ה דשיל"מ משום דמחוסר מעשה: עכ"פ נמצינו למדין מתוך דברינו הנ"ל דלר"ש פ"א גם מדרבנן נפדית ודעת לנבון נקל ליישב בזה קושי' התוס' בב"ק ובחולין שהקשו כיון דלאחר הזאה גם לר"ש לאו בת פדיי' היא נימא קודם הזאה כל העומד להזות כמוזה דמי ולא יהי' לה פדיון. ובפשיטות אפשר ליישב עפי"ד האס"ז בב"ק שם שכ' הטעם דלאחר הזאה אינה בת פדיון משום דלאחר הזאה הוי עלה דין קדשי מזבח דבעי העוה"ע ע"ש וא"כ ל"ש לומר דכה"ג כל העומד כו' שיחול עלה שם הקדש חדש דאטו נימא כל העומד להתקדש כמוקדש דמי ויש לפלפל בזה הרבה אכ"מ] והנה התוס' תי' דקודם קבלה ל"א כמוזה דמי כמו דל"א כל העומד לזרוק כזרוק דמי קודם שנתקבל הדם בכוס ולפי קט שכלי הדבר מוקשה דמה דמיון הוא זה לכל העומד לזרוק כו' דל"א קודם שנתקבל הדם בכוס דבשלמא התם שמתקבל הדם בכ"ש ושם יוגמר קדושת הדם דנהי דאי' במנחות ע"ח: דסכין מקדשא לדם כמו כלי שרת מ"מ לא נגמר הקידוש עד שמתקבל בכ"ש כדא' בסוטה י"ד: דם אע"ג דקדישתי' סכין בצואר הבהמה הדר מקדיש לי' בכ"ש ומבואר בחי' הריטב"א ריש חולין דלהכי לא קתני במשנת איזהו מקומן שחיטתן בכ"ש משום דנהי דמקדשה לדם בצואר קצת מ"מ לא נגמר קדושתו עד קבלתו וא"כ אינה חשובה כ"ש גמור ע"ש וכיון שכן דלא נגמר עוד קדושת הדם לגמרי קודם הקבלה שפיר אמרינן דל"ש לומר קודם הקבלה כל העומד לזרוק כזרוק דמי כיון דאין הדם עדיין עומד לזרוק דחסר גמר הקדושה וזהו שייך בזריקת שאר הקרבנות משא"כ בהזאת הדם של הפ"א הרי המצוה לקבל הדם ביד וברמב"ם פ"ב מפ"א ה"ב פוסק דאם קיבל הדם בכלי פסול ואף לד' הראב"ד בהשגותיו בפ"ג מפ"א שהשיג עליו ודעתו דמצות יד אינה אלא למצוה מן המובחר ולא לעיכוב אבל עכ"פ ל"ש לומר דהקבלה בכלי גומרת קדושת הדם כיון דלכתחלה המצוה הוא ביד וגם הרי קיי"ל דכ"ש אין מקדשין אלא בפנים וכל מעשי' של הפ"א הי' בחוץ וכיון שכן אמאי לא נימא בהזאת הדם של הפ"א כל העומד להזות כמוזה דמי דהרי אינו מחוסר אלא קריבת הדם להזיי' כנגד בית קדשי הקדשים והוי כהא דא' בזבחים ק"ב: ובחולין ק"ג: מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי. והדברים מוכיחין כן שכל עיקר כונת התוס' בב"ק ע"ו: ד"ה כל העומד כו' במש"ש דל"א כזרוק דמי קודם שנתקבל הדם בכוס הטעם הוא משום שמחוסר עוד מעשה גמר קידוש הדם בין השחיטה להזריקה דאף דכ' התוס' שם בזה"ל ועוי"ל דקסבר ר' אושעיא דל"א כזרוק דמי עד שיתקבל בכוס כדמשמע בפ"ק דפסחים דמצוה הוא להמתין מלזרוק עד שיתקבל כל דם הנפש הלכך בגמר השחיטה שעדיין לא נתקבל כל הדם ל"א כזרוק דמי עכ"ל הנה לכאורה איפשר לומר דכונתם הוא כיון דמצוה הוא להמתין עד שתצא כל דם הנפש מהבהמה ולהכי ל"א כזרוק דמי בגמר שחיטה אמנם באמת א"א לומר הכי דזה ל"ה רק מחוסר זמן וזמן ממילא קאתי והוי כהא דא' בפסחים צ': שמשא ממילא ערבא וא' נמי בזבחים י"ב: ובכ"ד אין מחוסר לבו ביום. ולבר מן דין א"א לומר שיהי' כונת התוס' שם דלהכי הוי שחיטת קדשים לר"א לענין או"ב שחיטה שא"ר כיון שלאחר השחיטה צריכין עוד להמתין עד שיצא כל דם הנפש דהרי הא דשחיטה שא"ר ל"ש שחיטה ילפינן בחולין פ"ה. מקרא דטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראוי' אף כאן שחיטה ראוי' והרי התם יוסף ואחיו הי' עליהם דין ב"נ ול"ה השחיטה מתרת להם עד שתמות הבהמה דהא דקיי"ל דשחוטה מותר לב"נ הוא רק משום מא"מ דלישראל שרי ולנכרי אסור וזה שייך רק לאחר מ"ת והתם קודם מ"ת הא לא נצטוו ישראל עדיין במ"ע דוזבחת ונהי דיוסף ואחיו החמירו עליהם לזבוח את זבחיהם אבל הא הי' להם דין ב"נ ול"ה מועיל להם השחיטה להוציא מידי אבמ"ה עד שתמות הבהמה ואפ"ה הו"ל שחיטה ראוי' א"כ חזינן דכל היכי דאינו תלוי רק בשהיות הזמן ל"ה שחיטה שא"ר וא"כ א"א לומר לר"א דתהי' שחיטת קדשים עי"ז שחיטה שא"ר משום שצריך להמתין עד יציאת כל דם הנפש וע"כ הכונה משום חסרון מעשה דקידוש בכ"ש שא"א לומר כל העומד להתקדש כקדוש דמי וגם כל העומד לזרוק כזרוק דמי דתרי כל העומד ל"א כמ"ש באס"ז ב"ק ע"ו והוא כעין דא' בפסחים ל"ח. מי אמרי' הואיל ואי לא לקוח הוי כו' א"ד חד הואיל אמרי' תרי הואיל ל"א. וע' עירובין י"ט: חד רואין אמרינן תרי רואין ל"א ועתוס' פסחים מ"ו: וע' תמורה י"א: בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מאי כו' א"ד חד מיגו אמרינן תרי מיגו ל"א: ושמטעם זה כ' הפוסקים ז"ל בהא דא' בסנהדרין מ"ח. דבטויי לאריגה לכ"ע הזמנה לאו מילתא דעיקר טעמא דהזמנה מילתא הוא משום דקיי"ל כר"ש דכל העומד לעשות כאלו כבר נעשה דמי וא"כ עד"מ באורג בגד למת כיון שייחד הבגד בשביל המת הא עומד לכך והו"ל כאלו כבר נכרך בו המת משא"כ בטוה חוטין לעשות בגד למת כיון שנחסר מעשה דעשיית הבגד בינתים הא נצטרך לומר תרי כל העומד כו' ולכך הזמנה כזאת לאו מילתא היא לכ"ע. וכ"ז ניחא בזריקת שאר קרבנות משא"כ בהזאת פ"א דלא מיחסרא שום מעשה קידוש בין השחיטה לההזאה כנ"ל אמאי לא נימא כל העומד להזות כמוזה דמי: והנה לכאורה עלה בדעתי לתרץ קושי' התוס' הלזו עד"ז דהנה מד' התוס' סוטה כ"ה: ד"ה לאו מתבאר דהך דר"מ כל העומד לבצור כבצור דמי וכן בידות הכלים שהן ארוכין דכקצוץ דמי היינו משום דבידו לבוצרן ולקוצצן והך דר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכן כל העומד לשרוף וכל העומד לפדות דכל הני ל"ה בידו דזריקה תליא בכהן הזורק וכן אינך בזה עיקר הטעם משום דמצוה היא לשרוף הפרה או לפדותה כשמצא אחרת נאה הימנה וכן לזרוק ע"ש ומובן הדבר דכל שבידו הא לאו כמחוסר מעשה דמי כדא' בקידושין נ"ט: והוי כאלו כבר נעשה והיכי דאיכא מצוה וא"א לפטור א"ע הימנה אע"ג דלאו בידו כיון דאף שיעשה משום המצוה הוי כבידו והוא כעין שכ' התוס' בקידושין ס"ד. ד"ה נאמן כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו ע"ש ולכאורה יש להבין בהך דכל העומד ליזרק הרי אינו ודאי שיעשה הזריקה דדילמא ישאלו הבעלים על ההקדש דהרי אחר השחיטה מהני שאלה ערשב"ם ב"ב ק"ך: ובתוס' כריתות י"ג: אמנם ז"א דהרי אם ישאל יהי' חולין בעזרה ואמרי' דבודאי לא יעבור על אסור חב"ע וא"כ התינח בשאר קרבנות אבל בפ"א א"א לומר כל העומד להזות כמוזה דמי כיון דאיפשר שישאל על ההקדש דשחיטתה הרי הי' בהר המשחה חוץ לג' מחנות וליכא חולין בעזרה א"כ אינו בודאי שיבא לידי הזאה ול"א כל העומד כו' ומיושב