הרי בשמים שז

בדה"ב הלא רק מדרבנן אין פודין להאכיל לכלבים כ"ד התוס' הנ"ל וכ"כ בשבועות י"א: וא"כ שפיר תקשי דאמאי ל"ק דע"ע מטמאה ט"א. א"ו כיון דאמרו רבנן אין פודין לא חשיב אוכל לטמא ט"א. אמנם אי מהא לא איריא דבאמת י"ל דבע"ע כיון דכפרה כתיב בה כקדשים אית עלה באמת דין קדשי מזבח וכ"כ באמת המפורשים והא דס"ל לר"ש דפרה קדשי בדה"ב מוכח בע"ז כ"ג: דל"ל כלל הדרשא דחטאת קרי' רחמנא עתוס' חולין י"א. ד"ה חטאת והא דס"ל לתוספתא דע"ע נפדית בלא מום ע"כ אתיא כמ"ד בשבועות י"א דגם בקדשי מזבח אמרינן לב ב"ד מתנה עליהן וכיון דהוי' כקדשי מזבח שפיר אינה נפדית לאחר עריפה אי משום דבעינן העוה"ע אי משום דבק"מ אין פודין להאכיל לכלבים ולכך שפיר אינה מטמאה ט"א: ועפי"ז יתבארו לנו דברי הש"ס בחולין פ"ב. ועגלה ערופה לאו שחיטה ראוי' היא והתנן נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר ארשב"ל משום ר' ינאי ע"ע אינה משנה והק' התוס' שם דאמאי לא משני דעד שלא תערף היינו עד שלא נראה לעריפה קודם ירידתה לנחל איתן כדמשני בפ"ב דכריתות ותי' דסמיך אסיפא דלא מיתסר מחיים דקתני סיפא משנערפית תקבר שמתחלה לא בא אלא על הספק כפרה ספקה והלכה לה והק' בס' לב ארי' דהרי מסיפא ג"כ לא מוכח לר"ש דע"ע אינה נאסרת מחיים דאיפשר משנערפית היינו משנראית לעריפה שהורידוה לנחל איתן ושייך ג"כ לישנא דכפרה ספקה משום דר"ש גופי' ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי וכן בכל דבר כמו שהקשו התוס' דנימא כל העומד לדחות לצוק כדחוי דמי ויטמא מחיים ה"נ שנראית לעריפה אמרי' כל העומד ליערף כערוף דמי והוי כאלו כבר כפרה ספקה ] ובשלמא קודם ירידה לנחל איתן כיון דמחוסר מעשה הירידה לנחל איתן קודם העריפה ל"א כל העומד כו' כיון שעדיין לא נראית לעריפה והוי כמו בזריקה קודם שנתקבל הדם בכוס שכ' התוס' בכ"ד דל"א כל העומד לזרוק כו' משא"כ לאחר שהורידוה לנחל איתן דנראית לעריפה שפיר שייך כל העומד כו'] אמנם להאמור נכון כיון דמועיל בע"ע פדיי' א"כ בשלא נערפה עדיין אמאי תקבר בשלמא משנערפה ממש שפיר תקבר משום דא"א לפדותה עוד כיון דבק"מ בעינן העוה"ע או משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא איפשר ג"כ לפדותה משום עורה דבקדשי מזבח דמדאוריי' אין פודין גם העור אסור וכמ"ש בתוס' שם. אבל כשלא נערפה עדיין לא הול"ל תקבר כיון דמהני פדיי'. אמנם עדיין קשה לכאורה לפי"ז אמאי אמרי' התם דלמ"ד ע"ע מחיים נאסרה ע"ע אינה משנה דהוי שחיטה שא"ר ופטור משום או"ב לר"ש הרי כיון דמועיל פדיי' הוי שחיטה ראוי' דאיפשר לפדותה מיד אח"ש וכל העומד לפדות כפדוי דמי וכן לרבא דמוקי בכריתות כ"ה. דס"ל לר"ש עגלה בשחיטה כשירה ולכך הוי שחיטה שא"ר ואמאי הא כל העומד לפדות כפדוי דמי והוי שפיר שחיטה ראוי' ובשנשחטה העגלה הא תהי' מותרת באכילה לאחר הפדיי' ול"ה להאכיל לכלבים. ולאח"ש בת העמדה והערפה היא דמפרכסת ה"ה כחי'. אמנם באמת רק דעת התוס' כן הוא בחולין ב': ד"ה ובמוקדשין דבשחט בו שנים או רוב שנים הוי כחי לענין העוה"ע. ובחי' הרשב"א ר"פ כיסוי הדם מובא באמת פלוגתת הראשונים ז"ל בזה די"א דלאחר גמר שחיטה ל"ה כחי' ובחולין ל'. א' דוקא בשחט בה פורתא הוי כחי לענין העוה"ע וברשב"א שם העיר באמת על שיטת האומרים דמפרכסת ה"ה כחי' לענין העוה"ע מהא דפריך בשבועות י"א: נשחטה תפדה הא בעי' העוה"ע ועמ"ל פ"ה מערכין הי"ג. ויהי' מזה ראי' באמת לשי' הסוברים דלאחר גמר שחיטה אינו בהעוה"ע א"כ א"א לפדותה לאח"ש והו"ל שפיר שחיטה שא"ר. אמנם לכאורה ילה"ק מש"ס בכורות ט': דקמדייק שם רבא דס"ל לר"ש פט"ח לאחר עריפה אסור בהנאה מהא דתניא הערלה וכה"כ כו' ר"ש אומר כולן אין מטמאין ט"א ומודה ר"ש בבב"ח כו' ואם איתא דלאחר עריפה שרי ר"ש ליתני ומודה ר"ש בפט"ח ובב"ח שמטמאין ט"א ולכאורה קשה דהרי התם פירש"י ופט"ח ששחטו ועדיין מפרכס שלא ירד לטומאת נבילה כו' א"כ הרי בשעת פירכוס עדיין יוכל לפדותו בשה כ"ד או בשאר דבר בשוי' דבטמאה הא לכ"ע מפרכסת ה"ה כחי' והרי קיי"ל דמצות פדיי' קודמת למצות עריפה ודעת הראב"ד פי"ב מבכורים דהפסיד ממונו של כהן וא"כ לר"ש דאמר כל העומד לפדות כפדוי דמי אפי' אי נימא דלאחר עריפה אסור בהנאה היל"ל דיטמא ט"א לדידי' משום כל העומד לפדות כפדוי דמי. אולם באמת לק"מ דהרי להך פירושא של רש"י הנ"ל דפט"ח הוא בששחטו ומפרכס עכצ"ל דרבא לשי' דס"ל בש"ס כריתות הנ"ל דע"ע בשחיטה כשירה אף דכתיב וערפו וה"ה פט"ח אף דכתיב וערפתו ג"כ כשר בשחיטה דאל"ה גם אי נימא דס"ל לר"ש דלאחר עריפה אסור יקשה דיחול ט"א כיון דנשחט ולא נערף וע"כ דלפי פירוש זה יסבור רבא אליבא דר"ש דגם בפט"ח מהני שחיטה במקום עריפה וא"כ מה מועיל לן הא דמפרכסת ה"ה כחי' כיון דכבר נתקיים בו מצות עריפה שוב א"א לפדותו ובלא"ה לק"מ דכבר העיר הרי"ט אלגזי פ"ק דבכורות ס"ק י"ב דאמאי לא יהיו רשאין לפדות גם פט"ח שמת כיון דרק בקדשים בפ"י העוה"ע שפדיונו נתפס בקדושתו אבל פט"ח דפדיונו לא תפיס והוא חולין מנ"ל דבעינן דוקא מחיים ותי' כיון דכתיב ואם לא תפדה וערפתו כל שישנו בעריפה ישנו בפדיי' ופט"ח שמת דליתי' בעריפה ליתי' נמי בפדיי' ע"ש שמביא לזה תוספתא מפורשת: וא"כ ממילא גם כשנשחט הפט"ח אפי' אי נימא דפט"ח בעריפה מתכשר ולא בשחיטה מ"מ הא תו א"א לפדותו אפי' בשעת פירכוס משום דכל שאינו בעריפה אינו בפדיי'] ואי דתקשי בהא דקאר"ל התם ע"ע אינה משנה ופריך מברייתא דס"ל לר"ל גופי' ע"ע מחיים נאסרה נימא לעולם דס"ל מחיים נאסרה ורק להכי אינה משנה משום דס"ל לר"ל בתמורה נ"ב: לרבנן קדשי מזבח ל"ה בכלל הפוה"מ וא"כ הוי' לדידי' ע"ע שחיטה ראוי' משום דאיפשר לפדותה לאח"ש דע"ע כקדשי מזבח כנ"ל וק"מ ל"ה בכלל העוה"ע אולם ז"א דהא קא' התם דר"י ור"ל תרווייהו מודים דלר"ש ק"מ היו בכלל העוה"ע והתם בחולין הא אליבא דר"ש קיימינן ולדידי' ודאי ק"מ היו בכלל העוה"ע ושפיר הוי שחיטה שא"ר ופריך הש"ס שפיר: ודע דבהא דפריך הש"ס שבועות הנ"ל נשחטה תפדה הא בעי' העוה"ע ולא משני דמפרכסת ה"ה כחי' מובא באס"ז ב"ק ע"ו בשם רבים מהראשונים ז"ל שכתבו דהפירכא לא קאי רק על מתה או דנשחטה דומיא דמתה קתני שאינה מפרכסת עוד ולק"מ. אמנם אי קשיא הא קשיא לכאורה לפי"ד התוס' מעילה ט"ו. ד"ה ואפי' שכ' בשם הר"ח כהן דהיכי דהעמיד והעריך מחיים יכול לפדותו לאחר מיתה א"כ הלא שפיר הי' יכול לאוקמי הא דמתה או נשחטה תפדה כשהעמיד והעריך מחיים. אולם ג"ז נכון דהנה א' בש"ס חולין קל"ה. טעמא דכתב צאנך הא לא"ה הו"א קדשים חייבין בראשית הגז הא לאו בני גיזה נינהו דכתיב לא תגוז בכור צאנך הב"ע בקדשי בדה"ב והא אר"א קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן סד"א הואיל ומדאוריי' בני גיזה נינהו כו' ליפרוק וליתיב לי' והא בעי העוה"ע הניחא למ"ד קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העוה"ע אלא למ"ד היו מא"ל והקשו בתוס' שם וז"ל וא"ת ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה וי"ל דבשעת פדיי' בעינן העוה"ע. ולכאורה הוא סותר לד' התוס' מעילה הנ"ל אולם באמת נכון הוא דסברת התוס' במעילה הוא דכשהעמיד והעריך מחיים מהני על לאחר מיתה הוא משום דלאחר ההעוה"ע הא עומד לפדיי' וכל העומד לפדות כפדוי דמי וא"כ בש"ס חולין הנ"ל דהפירכא הוא למ"ד קדשי בדה"ב היו בכלל העוה"ע וע"כ הוא שלא אליבא דר"ש דהרי אי' בש"ס תמורה ל"ב דר"י ור"ל מודו תרווייהו דלר"ל קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העוה"ע ע"ש לכך שפיר כ' התוס' שם דבעי' בשעת פדיי' העוה"ע כיון דע"כ קאי שלא אליבא דר"ש ול"א כל העומד לפדות כפדוי דמי ושמה"ט פוסק הרמב"ם פ"י מביכורים דאין ראשית הגז נוהג בקדשים משום דכתיב צאנך ולא של הקדש. ותמה הר"י קורקס הובא בכ"מ שם דהרי לפ"מ דהרמב"ם פוסק דקדשי בדה"ב בעי העוה"ע א"כ לא אצטריך למילף מקרא דצאנך דבלא"ה לא משכחת דיצטרך ליתן לכהן משום דא"א לפדותו דבעי' העוה"ע. ולהאמור נכון דהרמב"ם הלא פוסק כר"ש דאמר כל העומד כו' וכמו שיתבאר להלן וא"כ מהני שפיר העוה"ע דמחויב לפדותו לאחר גיזה ושפיר אצטריך קרא דצאנך וממילא מהני נמי ההוה"ע דמחיים לפדותה לאחר מיתה ואחר דמשני הא מני ר"ש היא הא תו לא אצטרך לאוקמי כשהעמיד והעריך מחיים כיון דלדידי' קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העוה"ע לגמרי. וממילא ניחא נמי דברי הש"ס שבועות הנ"ל דמעיקרא כדפריך הא בעי העוה"ע ע"כ ל"ה סליק אדעתי' דאתיא אליבא דר"ש דלדידי' קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העוה"ע וא"כ ל"א כל העומד לפדות כו'. ושעפי"ז נכון נמי ד' הש"ס ב"ק ע"ז: דר"ל מוקי הא דקא' ר"ש קדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי דו"ה ופריך והא שחיטה שא"ר היא ומוקי ר"ל בשוחט בע"מ בחוץ וקא' תהי בה ר"א לר"ל שחיטה מתרת והלא פדיי' מתרת אשתמיטתי' הא דר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי וכ' באס"ז שם דפירכת ר"א היא מדקתני סתם קדשים שחייב באחריותן חייב משמע דבטביחה לחוד חייב בתשלומין בין פדה בין לא פדה וכשלא פדאו היכי מחויב וכ' שחיטה מתרת והלא פדיי' מתרת וכיון שלא פדה אפי' בעודה מפרכסת הא לא מצי תו לפדותו ולא אשתרי בשר באכילה והוי שחיטה שא"ר ומשני כל העומד לפדות כפדוי דמי וא"כ הוי שחיטה ראוי' דלאח"ש בעודה מפרכסת היתה ראוי' לפדות. ולכאורה קשה הרי שפיר הו"מ לאוקמי כשהעמיד והעריך מחיים א"כ השחיטה מתרת באכילה דגם עכשיו יכול לפדותה משום ההעוה"ע דמחיים ל"ד הרח"כ הנ"ל. ולדברינו נכון מאד דהרי הטעם דמהני ההעוה"ע דמחיים אלאח"מ הוא משום כל העומד לפדות כפדוי דמי וחשיב כאלו נפדה מחיים א"כ בס"ד דלא ידע מהא דכל העומד כו' שפיר פריך והלא פדיי' מתרת דהא ל"מ ההוה"ע דמחיים ולבתר דמשני כל העומד לפדות כו' לא צריך תו לאוקמי כשהעמיד והעריך מחיים: ועפ"י הדברים האלה אמרתי ליישב בדרך החידוד והפלפול קושי' התוס' זבחים ט'. בהא דפריך התם גבי מותר הפסח אימא שחטי' לשם מעשר ליהוי מעשר למאי הלכתא למילקי עלי' בלא יגאל וכ' התוס' וז"ל תימה היכי לקי אחר שחיטה אלא יגאל הא א' בבכורות נ"ב: דלאח"ש מדרבנן. ונלפענ"ד לתרץ דהנה לכאורה יש להבין דהרי לפי המתבאר בבכורות שם הוי איסור מכירה במעשר בהמה רק מחיים דומיא דתמורה אבל איסור פדיי' פשיטא לי' להש"ס שם דהוי גם אח"ש דמי איכא מידי דמחיים לא מיפריק ולאח"ש מיפריק וא"כ שפיר י"ל דאיסור