הרי בשמים שו

למכור עפ"י זט"ה במא"ה רק בהכ"נ של כפרים אבל בהמ"ד של כפרים כיון דקדושתו מדאוריי' אינו נמכר דבריו אלה לא ישרו בעיני דהרי ר"פ משמי' דרבא ס"ל באמת במגילה שם דבהכ"נ חמור מביהמ"ד ואפי' לרב פפי וריב"ל דס"ל דמבי רבנן לבי כנישתא אסור והכי קיי"ל בכ"ז הרי מצינו ג"כ דקדושת ביהמ"ד קילא מביהכ"נ דבסי' קנ"א ס"א פסקינין דת"ח אינן רשאין לאכול ולשתות בביהכ"נ רק מדוחק ובביהמ"ד גם שלא מדוחק שרי ע"ש והרי עכ"פ קדושת ביהמ"ד אינו חמור מתיבה שכ' בט"א במגילה שם דלהכי ל"ח במשנה שם עוד מעלה דבהכ"נ ודבהמ"ד דלריב"ל ביהמ"ד ותיבה שוין והרי בתשמישי קדושה מהני ג"כ מכירת זט"ה במא"ה כמ"ש במג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ג ע' פמ"ג שם. ומ"ש במג"א ס"ק י"ד שם דבתשמישי קדושה גם זט"ה במא"ה ל"מ באמת הקשה בפמ"ג עליו מדברי הרמב"ם פ"י מס"ת לענין רמוני כסף ע"ש ובגוף ד' הט"א הנ"ל לכאורה יש להפליא דהאיך נוכל לומר דבהמ"ד דין קדושת תיבה עליו הרי אפי' ארה"ק אין עליו קדושת ארון רק כשהוא בתלוש כעין ארגז ולא כשהוא בנוי במחובר כמ"ש ברמ"א רסי' קנ"ד. ומשמע ג"כ הכי מ"ד התוס' ב"ב ך'. שכ' ועוד של"ה יכולין לבטלה שהיו ס"ת מונח ומעלין בקודש ואין מורידין ותמהו המפורשים דילמא גם השתא מונח ס"ת בהתיבה א"כ אין כאן הורדה ולהאמור ניחא כיון דאם יבטלו שם הא יהי' דינו כמחובר ושוב אין עליו קדושת תיבה. אמנם י"ל דארה"ק קדושתו הוא רק שמונח בתוכו הס"ת שפיר י"ל דכשהוא בנוי בחומה הוי רק כחדר שמונח בו ס"ת דאין לו קדושה אבל ביהמ"ד הא קדושתו הוא שלומדין בו תורה והוא ביתא דרבנן א"כ אדרבא קדושה זו היא רק במחובר שהוא ביתא דרבנן אפס דכונת הט"א הנ"ל הוא דקדושת שניהם כ"א כדיני' הם שוין ואין להם עילוי זע"ז לכך לא תני לי' במתניתין עכ"פ דנימא דקדושת בהמ"ד דאוריי' ושלא יועיל בו מכירה זה בודאי אינו ואדרבא דעת מהר"ש אבוהב בתשו' דבר שמואל סי' שמ"ו דבהמ"ד אפילו של כרכים מצי מזבני דל"ש בי' כיון דמעלמא אתיא דעלמא זהירין בתפלה ולא בלימוד ע"ש וע' במש"ז סי' קנ"ג סק"א שכ' להדיא דקדושת בהמ"ד ג"כ דרבנן. וכ"כ בחי' ראש יוסף במגילה שם: דברי ידידי דור"ש באהבה. סי' סי' ג בעזה"י יום ה' ד' שבט תרנ"א לפ"ק סטרי רב שלום וברכה מאלקי המערכה לכבוד ידידי הרב החריף ובקי בחדר"ת יראתו קודמת לחכמתו כש"מ שלום הכהן יאליש ני' אבד"ק עיר חדש יצ"ו. מכתבו עם חידו"ת הגיעני והנני לתשובתו בדבר אשר תמה ע"ד הפלתי בסי' צ"ט ס"ק י"ב שביאר ד' הרמב"ם בה' תרומות שפוסק דקודם שנודע חוזר וניעור ולאחר שנודע א"ח וניעור דזהו דוקא בתרומה ולא בשאר איסורים דבתרומה טעמא דר"ש דתליא בידיעה משום דעומד להרים ולאחר ידיעה אמרינן כל העומד להרים כמורם דמי משא"כ כשלא נודע הא אין עומד להרים דהא לא ידע כלל וא"כ כיון דהרמב"ם פוסק כר"ש בהא כמ"ש בפ"א מט"א דפרה אדומה מטמאה ט"א דכל העומד לפדות כפדוי דמי לכך פוסק ג"כ לענין תרומה כר"ש לחלק בין נודע או לא נודע עכ"ד. וע"ז התפלא כבודו דהרי הרמב"ם פוסק שם כת"ק דר"ש דכל איסורי הנאה מטמאין ט"א וא"כ א"צ בפ"א הטעם משום כל העומד לפדות כפדוי דמי: הנה דברי הפלתי מיוסדים ע"ד הכ"מ ספ"ה מה' פ"א שכ' ע"ד הרמב"ם שם שפוסק דפרים ושעירים הנשרפים אין מטמאין אוכלין ומשקין ותמה עליו מזבחים ק"ה. דמבואר שם דבין לר"מ ובין לחכמים פרה ופרים מטמאים אוכלין ומשקין וכתב וז"ל ויש לתמוה ע"ד רבינו שהם דלא כר"מ ודלא כחכמים ובתוספתא דפרה ר"ש אומר פרה מטמאה ט"א שהיתה לה שעת הכושר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אינם מטמאין ט"א שלא הי"ל שעה"כ ונראה שרבינו פסק כמותו. ולפי"ז לד' רבינו פרה מטמאה ט"א וכמו שנראה ממ"ש לעיל ופרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים משמע הא אוכלין ומשקין מטמאה. אבל קשה למה הניח רבינו דברי חכמים ופסק כר"ש. והכ"מ אזיל לשיטתי' שכ' בפ"ג מה' אה"ט ה"ז בדעת הרמב"ם ז"ל דמפרש הא דבזבחים ק"ה. אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממק"א היינו דפרה ופרים צריכין שיקבלו טומאה ממק"א דלא כפירש"י שם ובתוס' ב"ק ע"ז. שפירשו דמי שסופו לטמא טומאה חמורה כגון פרה ופרים א"צ ליגע בטומאה ומטמאין ט"א מאליהן וא"כ ט"א כזו אינו תלוי בפלוגתא דר"ש ורבנן וע' בפ"ו מאה"ט הט"ו] וכ' הר"י קורקס ז"ל שאפשר שטעמו מפני שדברי ר"ש הוזכרו בכמה מקומות בגמ' כו' עכ"ל הרי להדיא דעת הכ"מ בד' הרמב"ם שפוסק כר"ש דפרה מטמאה ט"א הואיל והיתה לה שעה"כ וע"כ מטעם כל העומד לפדות כפדוי דמי כדא' בגמ' ובשיטה זו הלך גם הפלתי. איברא דהפר"ח באה"ע סי' קכ"ד תמה עליו דהרי בפ' או"ב מפרשינין מאי שעה"כ דקאר"ש ואר"ל אומר הי' ר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה והרמב"ם בפ"א מה' פ"א פסק דלא כוותי' שכ' נשחטה ע"ג מערכתה אין לה פדיון עולמית ובטו"ז שם רוצה לתרץ דס"ל להכ"מ דפלוגתא דר"ש ורבנן בנשחטה ע"ג מערכתה אי אית לה פדיון מדאוריי' או לא פליגי דלר"ש נפדית היא מה"ת ולרבנן אין לה פדיון אפי' מה"ת ומיהו מודה ר"ש דמדרבנן אין לה פדיון ודלא כתוס' ב"ק ע"ז. ולפי"ז י"ל דהרמב"ם פסק כר"ש וההיא דכ' בפ"א מה' פ"א דנשחטה אין לה פדיון היינו מדרבנן עכ"ד. והנה עפי"ד הטו"ז האלה מיושב קושי' הפנ"י בב"ק ע"ז שהקשה בהא דפריך הש"ס במנחות ק"ב: לר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי פרה אמאי מטמאה ט"א עפרא בעלמא היא והק' הפנ"י ואימא לאידך גיסא כל העומד לפדות כפדוי דמי וא"כ ל"ה עפרא. ולהאמור ניחא דכיון דגם לר"ש עכ"פ אינה נפדית וא"כ יותר עומדת לשריפה דמצוה איכא ובפדיי' הא עכ"פ איסור דרבנן איכא ואינה עומדת לכך. אמנם באמת אף דכתבו התוס' בב"ק ע"ז. ד"ה אומר דזה דוחק לומר דאע"ג דמדאוריי' בת פדיי' היא כיון דמדרבנן לאו בת פדיי' ל"ח אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים בכ"ז ע"כ מוכח הכי משיטת הגמ' מנחות ק"א: דפריך התם על הא דא"ר אושעיא שמעתי פיגול במנחה לר"ש אינה מטמאה ט"א מברייתא דקתני בהדיא פיגול במנחה מטמא ט"א ומשני כאן שהי"ל שעה"כ כאן שלא הי"ל שעה"כ דאקדשינהו במחובר ופריך ולפרקינהו הניחא להך לישנא דא"ר אושעיא טמאין נפדין טהורין אין נפדין שפיר כו' וקשה הרי מבואר במנחות שם ק"א. דהא דטהורין אין נפדין הוא משום דלא שכיחי א"כ ל"ה רק מדרבנן ועתוס' שם ק': ד"ה וכלי שרת ובזבחים נ"ט. ד"ה עד שכ' להדיא הכי. ועמ"ל פ"ה מערכין ה"ה וא"כ אמאי קא' דללישנא דאר"א טהורין אין נפדין שפיר הרי גם להאי לישנא תקשי כיון דמדאוריי' בר פדיי' הוא יטמא ט"א. אעכצ"ל דפשיטא לי' להש"ס דכיון דמדרבנן אין נפדה הו"ל אוכל שא"ר להאכילו לאחרים ואינו מטמא ט"א. וכה"ג מצינו בפסחים כ"ט באוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ומפרש בגמ' משום דקסבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכ' התוס' שם דאף דאינו אלא ק"ד ובקדושת דמים רק מדרבנן אין פודין אין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאוריי' דכיון דאמרי רבנן אין פודין לא שויא מידי ע"ש והה"נ כיון דמדרבנן אינו בר פדיון ל"ח אוכל לטמא ט"א. ויתיישב בזה מה דקשה לכאורה דבמתני' פ"ה דטבו"י קתני הערלה וכה"כ ושוהנ"ס ועגלה ערופה כו' כולן מטמאין ט"א ובברייתא קתני דמודה ר"ש בפרה דמטמא ט"א הואיל והי"ל שעה"כ דס"ל פרה נפדית ע"ג מערכתה. והרי בתוספתא פ"ק דפרה הובאה בר"ש שם קתני חומר בעגלה מבקדשים דקדשים אין נפדין אלא על מום קבוע משא"כ עגלה ערופה וא"כ כיון דבע"ע ג"כ מועיל פדיון א"כ גם ע"ע הי"ל שעה"כ בפדיי' ואי דלאחר ערופה כשתפדה הא יחול עלה טומאת נבילות ולא ט"א שהיא טומאה קלה [ושמטעם זה רוצים התוס' במנחות ק"א: ד"ה ועגלה לחד פירושא לומר דמיירי בששחטה וקסבר ר"ש עגלה בשחיטה כשירה ע"ש] ז"א דהרי עכ"פ נ"מ בהא שיחול עלה ט"א בפחות מכזית וצירפה לפחות מכביצה אוכלין כדקא' בכריתות כ"א. ועפירש"י בכורות ט': ד"ה ושוהנ"ס גבי פט"ח שכ' וז"ל א"נ אפי' ערפו ממש דנבילה הוא ואיכא למימר בהו ט"א כגון דאיכא פחות מכזית עינייהו דלא חזי לטומאת נבילות מצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימין לכביצה עכ"ל וה"ה בעגלה ערופה וא"כ אמאי ל"ק ר"ש ג"כ בע"ע דמטמא ט"א הואיל והי"ל שעה"כ ואי דנימא משום דמבואר מדברי הש"ס חולין כ' דרק בשחיטת שנים או רוב שנים ומפרכסת ה"ה כחי' לכ"ד אבל בשבירת שדרה ומפרקת ורוב בשר אעפ"י שמפרכס אינו כחי ע' בחי' הרשב"א ומהרש"א שם ומשנה ערוכה היא בפ"א באהלות הובא בגמ' שם כ"א. הותזו ראשיהן אעפ"י שמפרכסין טמאין כזנב הלטאה שמפרכסת. וא"כ בשלמא בפרה דהיא בשחיטה שפיר הי"ל שעה"כ לפדותה לאח"ש בעודה מפרכסת דה"ה כחי' משא"כ בעגלה ערופה דמצות עריפה היא בקופץ ממול ערפו כמבואר במשנה סוטה מ"ה: ועפרש"י בכורות י': א"כ ל"ש בה מפרכסת ה"ה כחי' וא"א לפדותה לאחר עריפה משום דלאו בת העמדה והערכה היא ז"א דהרי נהי דע"ע אית עלה דין קדשים משום דא"ר ינאי כפרה כתיב בה כקדשים אבל עכ"פ אין עלה דין קדשי מזבח והרי קיי"ל במשנה דסוטה שם דאין מומין פוסלין בה עמ"ל פ"א מפ"א ה"א ולא הו"ל רק כקדשי בדה"ב ובקדש בדה"ב הא ס"ל לר"ש בשבועות י"א: ובכ"ד דל"ה בכלל העוה"ע ואי דהרי ס"ל בשבועות שם דפרה קדשי בדה"ב וא"כ ל"ל לומר בפרה הואיל והי"ל שעה"כ הרי השתא ג"כ בת פדיי' היא כבר נתקשו בזה באמת בתוס' ב"ק ע"ז. ובחולין פ"א: [ע' מהרש"א בחולין שם] ותי' דמיירי לאחר הזאה דאינה נפדית וא"כ שפיר קשה אמאי ל"ק דגם עגלה ערופה מטמאה ט"א הואיל וראיי' לפדות וע"כ דהא דקתני בתוספתא דע"ע נפדית היינו מחיים אבל לאחר שכבר נערפה והוי נבילה באמת רק דכ"ז שלא נפדית עריפתה מטהרתה מידי נבילה כדא' בזבחים ע': אבל כשיופדה ויהי' חולין הא תהי' נבילה וכיון דאית לה דין קדשים אסור לפדותה דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ואי נימא דכיון דמדאוריי' היא בת פדיי' אע"ג דמדרבנן אינה נפדית מטמאה ט"א א"כ הא ע"ע אין לה רק דין קדשי בדה"ב ובקדשי