הרי בשמים שד

אין מטמא בנגעים ובית השותפין קיי"ל דמטמא בנגעים וע"כ דבהכ"נ שאני משום דלא אתברר חלק הבעלים מעולם ומאי דאר"נ דבור של עולי בבל הוי בירא דשותפי כ' במפורשים שם דאין הכונה דהוי מה"ת בירא דשותפי דבאמת בירא דהפקרא הוא רק שגזרו בו רבנן להיות לו דין בירא דשותפי כיון דנראה כשל שותפין ומצינו כן בתחומין דרבנן דקיי"ל דנכסי נכרי קונה שביתה אטו דישראל מוכח דגזרו בזה גזלג"ז וה"נ גזרו מדרבנן אטו שותפין ממש ע"ש. וגם בהכ"נ ל"ה עלה דין חצר השותפין כיון דלא אתבררו הבעלים וא"ש. ועכ"פ שמעינן מכל האמור למעלה דבעלי המקומות בבהכ"נ הם שותפים בגוף הקרקע וכ"נ באמת מ"ד הט"ז בח"מ סי' קצ"ב וע' תשו' חת"ס א"ח סי' כ"ט וצדקו דברינו בספרי תל"י: ובדבר מה שהעיר עמ"ש בספרי שם לתרץ קושי' א"ז הגאון זצ"ל ב"ס בר ליואי שהקשה בש"ס יומא שם דפריך ובהכ"נ דכרכים אין מטמא בנגעים והתניא כו' והקשה מסנהדרין ע"א. דאר"א עה"נ שיש בה אפי' מזוזה א' אינה נעשית עה"נ דא"ק ואת כל שללה תקבוץ ושרפת באש וכיון דאיכא מזוזה א"א לשרוף דכתיב ל"ת כן וגו' ואכ"ק האיך הי' ס"ד דש"ס דבהכ"נ דכרכין מטמא בנגעים הרי בהכ"נ אסור לנתוץ מקרא דל"ת כן וא"כ בבית המוחלט הא כתיב ונתץ את הבית וממילא א"א לומר דבהכ"נ תטמא בנגעים משום דא"א לנותץ מקרא דלת"כ ולא יכילנא לקיים קרא כדכתיב והעליתי שם לתרץ משום דקדושת בהכ"נ אינו אלא מדרבנן וכיון דמדאורייתא איפשר לקיים ונתץ שפיר הו"א דמיטמי בנגעים אי לאו דמיעטי' קרא בית ארץ אחוזתכם וע"ז הביא כ"ת דברי הרמב"ם ז"ל דמשמע שסובר דקדושת בהכ"נ דאורייתא שכ' בפ"ו ממזוזה ה"ו וז"ל ובתי כנסיות ובתי מדרשות כו' פטורין לפי שהן קודש עכ"ל ואי קדושת בהכ"נ ל"ה רק מדרבנן הא מדאורייתא חייבת במזוזה ואיך נוכל לפוטרה משום שחכמים הטילו עליה קדושה. הנה באמת משמע דקדושת בהכ"נ אינו רק מדרבנן מ"ד הש"ס יומא י"א. דקא' התם לענין חיוב מזוזה יכול שאני מרבה אף הר הבית והלשכות והעזרות ת"ל בית מה בית שהוא חול אף כל שהוא חול יצאו אלו שהן קודש ואח"כ מובא שם לענין בהכ"נ אי חייב במזוזה פלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ מחייב ורבנן דפטרי הוא רק משום שאין להם בעלים מיוחדין ולא איקרי ביתך ע' פרש"י שם י"ב. ד"ה דכרכים. אבל לא מטעם שהוא קודש. ובהא דכ' הרמב"ם הנ"ל הטעם דבהכ"נ פטור ממזוזה מפני שהוא קודש באמת התעורר בזה בתשו' חת"ס חיו"ד סי' רפ"א ע"ש והא דקא' התם לענין טומאת נגעים אימא א"ר יהוד' אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד דמשמע דמשום שהוא קודש לא קרינין בי' ובא אשר לו הבית. הנה באמת מבואר בפירש"י שם דגם לס"ד דקתני אלא מקום מקדש בלבד ג"כ אין הטעם דבהמ"ק אינה מטמאה בנגעים משום דקדוש אלא משום שכשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל שבט ושבט והואיל ואינו מיוחד לשום שבט אינו מטמא והא דפרש"י במגילה כ"ו. הטעם משום דבית של קודש הוא וגבי נגעים בעינין ובא אשר לו הבית כבר תמה בזה הט"א בתי' שם] וא"כ גבי ביהכנ"ס ג"כ הטעם דאינו מטמא בנגעים לא משום הקדושה רק משום דלא אתבררו הבעלים ואין להם בעלים מיוחדין ובשביל הקדושה ל"ה מטהרינין לי' מטומאת נגעים כיון דאינו רק מדרבנן. ושעפי"ז יתיישב מה שיש להעיר לכאורה בש"ס יומא שם דמשני הא דכפרים והא דכרכים ור"מ ורבנן פליגי בבהכ"נ של כרכים דלר"מ מטמא ולרבנן לא מטמא ולפמ"ש בתוס' שם ד"ה הא דכרכים דבר פלוגתי' דר"י הוא ר"מ וס"ל לר"מ דירושלים אינה מטמאה בנגעים לס"ד הטעם משום דקדיש לאכילת קק"ל ומע"ש לא חשיבא לי' אחוזתכם כמ"ש התוס' בדיבור שאח"ז המתחיל במאי קמיפלגי ע"ש וא"כ אמאי יהי' לדידי' בהכ"נ מטמא בנגעים הרי ירושלים לא קדישא כולי האי כמו בכ"נ ובמ"ד לכמה ענינים כמ"ש בתוס' גופי' שם וא"כ אם ירושלים אינה מטמאה בנגעים לר"מ משום דקדיש ולא קרינין בי' אחוזתכם מכ"ש בכ"נ ובמ"ד היל"ל שלא יטמאו משום דקדישי ולא קרינין בהו אחוזתכם. ולהאמור נכון דכיון דבכ"נ ובמ"ד אין קדושתן רק מדרבנן א"כ כיון דמה"ת לא קדישי קרינין בהו שפיר אחוזתכם ול"ש לומר דכיון דמדרבנן קדיש הפקר בד' הפקר ול"ה אחוזתכם מדאוריי' ז"א דהרי כ' בתוס' יבמות פ"ט: ד"ה שהפקר דהיכי דבתר הכי נמי שלו הוא וא"י מרשותו לגמרי ל"ש הפקר ב"ד הפקר א"כ ה"נ בכנ"ס אפי' של כרכין שלהם הוא רק שא"י למוכרו א"כ ל"ש בזה הפקר ב"ד הפקר ור"מ לשי' בסוכה כ"ג. דס"ל גבי העושה סוכתו ע"ג גמל דכיון דמדאוריי' מיחזי חזי סוכה הראוי' לשבעה קרינין בה וה"ה לענין זה כיון דמדאוריי' לא קדיש קרינין בהו אחוזתכם: ויש לי להביא ראי' דגם רש"י ז"ל ס"ל דקדושת ביהכ"נ הוא מדרבנן והוא מפירש"י ברכות ס"ג. דפי' על הא דקא' התם בגמ' לענין רקיקה בבהכ"נ ואימא הר הבית דאסור במנעל לילפא ממנעל אבל בהכ"נ דשרי במנעל אדיליף ממנעל ולהיתר נילף מקפנדריא ולאיסור ופירש"י וז"ל אבל בביהכ"נ דשרי במנעל לא ניליף רקיקה להיתרא דרקיקה מאיסא אלא ילפי' מקפנדריא לאיסורא עכ"ל ולכאורה ל"ל לרש"י ז"ל לפרש משום דרקיקה מאיסא מה שלא נזכר בגמ' כלל וע"כ דס"ל דקדושת בהכ"נ ל"ה רק מדרבנן וא"כ הרי א' בתענית כ"ז. דאף דכל היכי דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינין בכ"ז היכי דההיקש הוא רק אסמכתא ומדרבנן אמרינן להיפוך דלקולא מקשינן וא"כ אי קדושת בהכ"נ דרבנן הא כיון דאיכא לאקושי למנעל להיתרא ולקפנדריא לאיסורא לקולא מקשינן וע"כ פירש"י דיותר מסתבר לאקושי לאיסורא כיון דרקיקה מאיסא ול"ד למנעל והבן: והנה בעיקר קושי' א"ז הגאון זצ"ל י"ל דאפי' בבהכ"נ של כרכים שנתנגע והוחלט רשאין למוכרו כדי לקיים בו מצות ונתץ דכיון דאדעתא דהקב"ה בנאוהו כי חלה עליו אח"כ מצות השי"ת דטומאת נגעים בודאי יכולין זט"ה למוכרו בכדי לקיים מצות נתיצה דלא גרע מהך דמגילה כ"ו. אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מזבנינא לה ע"ש ומכ"ש הך דבנאוהו ע"ד הקב"ה דומה לזה כ' התוס' בברכות מ"ב. בענין הא דקא' התם אנן אתכא דריש גלותא סמכינין וכ' התוס' דמי ששכח לאכול אפיקומן ואמר הב לן ונבריך אינו היסח הדעת דאנן אתכא דרחמנא קא סמכינן דלא גרע דעת תורה מדעת בעה"ב ע"ש וה"ה בביהכ"נ כמו דאמרינן דמהני מכירה משום דבנאוהו ע"ד אדם גדול ה"ה וכ"ש דאמרינן דבנאוהו אדעתא דרחמנא. [וע' ב"ק כ': הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ופירש"י דדעת שכינה איכא] וכי חלה אח"כ מצות הש"י לנותצו שפיר רשאין למוכרו כדי לקיים בו מצות נתיצה: והנה ראיתי בטור א"ח סי' קנ"ג שכ' דשל כרכים אפילו בנו אותה משלהם אינה נמכרת אא"כ תלו אותה בדעת היחיד אז יעשה בה היחיד מה שירצה והקשו עליו דאמאי ל"ק דאם הי' גדול הדור כרב אשי מסתמא תלו בדעתו ול"ב שיתלו בדעתו בפירוש. ובב"י תי' דשאני רב אשי דמימות רבי עד ר"א לא מצינו תורה וגדולה במקום א' אלא בו אבל שאר יחיד גדול הדור ל"א שכולם מסכימים לדעתו ולכן סתם וכתב אא"כ תלו אותה בדעת היחיד דכיון דבפירוש תלו אותה בדעתו אפילו קל שבקלים יעשה מה שירצה ע"ש וע' במג"א שם ס"ק י"ב שכ' דאפילו תלו אותה בדעת היחיד ל"מ אא"כ בנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה ואף דגבי רב אשי ג"כ אחרים סייעו בבניינו שאני ר"א שמסתמא היו כל ישראל הקרובים והרחוקים מסכימים לו משא"כ באחרים ע"ש ולפענ"ד ל"ה צריך לזה דהרי באמת בכתובות ד"ד. אמר רב אשי כגון מתא מחסיא דמפקא מכרך ומפקא מכפר א"כ ל"ה על מתא מחסיא דין כרך ובלא"ה היו רשאין למוכרה ואפי' הוי ספק כרך הרי כיון דקדושת ביהכ"נ דרבנן הוי סד"ר ולקולא. ועכצ"ל שכשקבע רב אשי ישיבתו שם כדמצינו בשבת י"א. אמר רב אשי אנא עבדי למתא מחסיא דלא תרבה ופירש"י רב אשי ראש ישיבה הי' במתא מחסיא. וכיון שהיתה ישיבת ר"א שם נהרו אליו תלמידים מרחוק א"כ אף שהעיר מתא מחסיא היתה קטנה בפ"ע מ"מ מחמת קבוצת בני הישיבה שהי' שם תדיר הו"ל כמו עיר שיש בה שווקים דיש לה דין כרך. וא"כ כיון דהביהמ"ד נבנה מקודם הא ל"ה אנשים מעלמא מסייעים בבניינו ואפי' היו נותנים אז לסיועת הבנין זכו בו בני הכפר ונעשה שלהם אבל היכי שנבנה בשעה שהי' כבר כרך שפיר כ' המג"א דל"מ תלו בדעת היחיד היכי שלא בנאוהו משלהם. ואפי' אי הביהכ"נ דמתא מחסיא נבנה לאחר קביעת הישיבה של ר"א ונתנו בני הישיבה לסיועת הבנין מ"מ אין לה"ר מזה למק"א כיון שהנותנים היו תלמידיו של רב אשי מסתמא נתנו ע"ד רבם ואיך נוכל ללמוד מזה לגדול הדור אחר או תלו בדעת יחיד שדר בכרך שהוא באמת עיר גדולה שבגדולות דאז בודאי בעינין שבנו הבני הכרך משלהם דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה וז"ב: ובנידן קושי' א"ז הגאון זצ"ל י"ל עוד דאפי' אי נימא דדעת הרמב"ם דקדושת ביהכנ"ס הוא דאוריי' כדברי כ"ת וכ"ה באמת דעת הר"א ממיץ בספר יראים עמוד היראה סי' שכ"ד והמבי"ט בס' קרית ספר פ"א מבית הבחירה ה"ד בכ"ז י"ל דס"ל דלענין נתיצה ליכא איסור דאורייתא בבהכ"נ עפמ"ש במג"א סי' קנ"ג ס"ק מ"ו דבביהכ"נ ליכא איסור אתנן מדאורייתא כיון דכתיב לא תביא אתנן בית ה' אלקיך דהיינו ביהמ"ק ולא ביהכ"נ ע"ש וכיון דבהכ"נ מימעט דל"ה בית ה' אלקיך י"ל דה"ה לענין איסור נתיצה הרי כתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם אין בכלל זה ביהכנ"ס: והנה לכל התירוצים עדיין קשיא הן לפירש"י הנ"ל דהטעם דבהמ"ק אינה מטמאה בנגעים הואיל שגבה דוד הכסף מכל השבטים ואינו מיוחד לשום שבט והן למה שמבואר בתוס' ב"ק פ"ב. ד"ה ואין דלמאי דאר"י ביומא שם דירושלים נתחלקה לשבטים לכך אין בהמ"ק מטמאה בנגעים משום שנתנו דושנה של יריחו תחתיו ובאמת מבואר הכי באדר"נ פל"ה ובילקוט פ' ברכה אות תתקנ"ז שנתנו בעד המקדש דושנה של יריחו ת"ק אמת על ת"ק אמה ע"ש ומשמע דאל"ה הי' הבהמ"ק מטמא בנגעים בזה שפיר קשה דבבהמ"ק הא ל"ש מכירה וגם איסור נתיצה בבהמ"ק בודאי הוא דאוריי' וקשה שפיר הא בלא"ה א"א שיטמא בנגעים דא"א לקיומי בי' מ"ע דונתץ משום ל"ת כן וזהו קושיא גדולה באמת. ובפשיטות איפשר לומר דהרי באמת צריך להבין דברי הש"ס בסנהדרין שם הלא לענין נתיצת המזבח והעזרה אינו אסור רק דרך השחתה וכל שאינו מכוין דרך השחתה ליכא איסורא כמ"ש ברמב"ם פ"ו מיסוה"ת וכל