הרי בשמים רפא

דמלכותא דינא אריסותא דפרסאי עד מ' שנין והני זהרורי דזבין ארעא לטסקא זבינייהו זביני כו' ר"ה ברי' דר"י אמר אפי' שערי דכדא משתעבדי לכרגא אר"א כו' א"כ ביטלת ירושת בנו הבכור דהו"ל ראוי כו' ופרשב"ם דכל ממון האב אם מת ולא פרע עדיין כרגא דשנה זו הו"ל ממונו ראוי דאינו מוחזק בו כלל כ"א המלך דשיעבוד המלך עדיף משאר שיעבודין דכגבוי דמי הרי חזינן דמה שהוא מפאת דינא דמלכותא אלים שיעבודי' וכגבוי דמי וה"ה כל שיש לו תוקף נימוסי המלך הוי כגבוי והה"נ בנ"ד וזה עדיף מטמרמו"ת שכתבו הפוסקים דהוי כגבוי א"כ הוי גיסם בע"ד של היתומים מוחזק וא"כ אפי' אי לא נאמין להשליש הא יוכל לטעון קים לי כהרמ"א והסמ"ע. ומ"ש כבודו דכיון שנעשה קאמפראמיס בנימוסיהם דינא דמלכותא דינא ומהני לעולם בלי קנין שכך נימוס המלך דל"ב קנין הנה דין זה מבואר בשו"ת מים עמוקים ממהראג"ח סי' נ"ד ופקפק בזה וז"ל וי"ל שלא הוצרכו לומר אלא שאם יש איזה קומפרמוס שכתוב בו שנעשה בדרך המועיל לד"י שיהא נאמן הקומפרימוס אבל לא שינהגו בקומפרימוס שלא נעשה בו קנין ולא דבר המועיל בד"י כאלו הי' בו קנין כיון שאפי' בד"י ל"מ כו' וגם שמעתי מפי אומר שמנהג אצלם כשיבא איזה קומפרמיס לפני ת"ח כשבררוהו לדון ביניהם שקודם שיגיד להם פס"ד קונה מהם קנין כו' וסיים שם שהמוחזק יכול להסתייע בקומפרימוס ולא מי שבא להוציא ע"ש ובאמת שמעינין הכי מכמה דוכתי דל"מ דינא דמלכותא לעקור ד"ת אפי' כמלא נימא כמו שהאריך בזה הש"ך בסי' ע"ג ס"ק ל"ט וכן מפורש יוצא מדברי הרשב"ם ב"ב נ"ד ע"ב ע"ש והארכתי בזה במק"א לבאר ד' רש"י ז"ל בגיטין ט' ריש ע"ב ואכ"מ אפס הא קשיא לי מש"ס יבמות מ"ו ע"א דקמיבעי' לי' לר"פ שם הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו ומשעבדי בהו כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא ופי' התוס' שם ד"ה כי נפקי כו' דמספקא לי' אי דינא דמלכותא דינא לענין זה דאע"ג דבעלמא נכרי גופי' לא קני משום דדרשינן ולא הם קונין זא"ז הכא קני כו' ופשיט לי' שם דמוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח כו' וקני לי' גופי' המלך ואח"כ מקני לי' המלך למאן דיהיב כרגא ע"ש הרי דס"ל להש"ס שם דמהני דינא דמלכותא אפי' לעקור ד"ת דמד"ת הם אינם קונים זא"ז ומצד דד"מ קני וצל"ע בזה אולם לדינא ברור דמה שנעשה בערכאות ל"מ רק שיהי' כאלו נעשה השטר בד"י אבל מה שבדינינו אינו מועיל אפי' נעשה בערכאות ל"מ וה"נ אינימא דבשטרי בירורין בד"י בעי פשרה קנין ה"נ כשנעשה בערכאות צריך קנין אבל בנ"ד א"צ לכ"ז ויפה כח הפס"ד ואין יכולת ביד היורשים לחזור בהם גם כבר כתבתי בתשו' א' דל"ש כאן אסמכתא גם לשי' התומים הנ"ל עפי"ד התוס' ב"מ ס"ו ע"א ד"ה ומניומי גבי קנס שעושין בשעת שידוכין דמהני אפי' לא קנו כיון שנוהגין בו כל העולם מידי דהוי אסיטומתא דקני' ע"ש וה"נ הא קיי"ל בסי' ר"ה דפשרה דינה כמכר שמוותרים זל"ז וא"כ כיון שנוהגים כל בעלי דברים המגישים משפטם וריבם לפני בוררים יבאו עה"ח בקאמפראמיס ובזה נגמר הפשר הוי כמו קנין סיטומתא ומבואר בש"ך סי' ר"א דהיכי דנהוג מועיל אפי' בקרקע קנין סטימותא. ונידן האפטרופס בודאי כדין נעשה שנתקבל אותו שהי' ממונה לקוראטאר בנימוסיהם ומד' הרמ"א בסי' ר"צ ס"ב משמע דאדם שהוא כשר ונאמן והי' מוחזק בנכסי היתומים ממילא הוא אפטרופס וא"צ לידע שנתמנה מדכ שם דאין מניחין לאדם שאינו ראוי להיות אפטרופס אעפ"י שהוא מוחזק בנכסים עד שיביא ראי' שמינהו אבי יתומים מדכ' רק בשאינו ראוי מכלל דבשהוא ראוי והוא מוחזק בנכסי היתומים א"צ ראי' שנתמנה לאפטרופס ובנ"ד הקוראטאר הוא המושל בכל נכסי היתומים והוא אדם כשר ונאמן מסתמא השתדלו היתומים שיהי' נספח אל הכהונה הלזו כי לבם נכון בטוח בו שיעשה הכל באמונה לתועלתם ולטובתם א"כ בודאי כח ב"ד יפה שקיבלוהו לאפטרופס ואם שהוא קרוב ובקרקעות אין מורידין קרוב לנכסי קטן ז"א דהא כ' הרמ"א בסי' רפ"ה ס"ז דהא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן היינו באפטרופס שאוכל הפירות מהנכסים אבל באפטרופס שאין לו הנאה מיני' מותר ובפרט שי"ל כיון דאמם גם היא טענה בב"ד עבור היתומים והמה סמוכים עוד על שולחנה הוי כהא דא' בגיטין נ"ב ע"א גבי הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא דאמרינן שם שיש לה דין אפטרופס בנכסי היתומים וגם הלא כל ב"ד יש להם כח לוותר במעות היתומים כדי להשקיטם ממריבות כדאי' בסי' י"ב ס"ג ובסי' ק"י ס"א. ובדבר אם הבנים יוכלו לכוף את הבנות שיתנו להם חתימתן שידן מסולקת מהעזבון למען יהי' להם כח למכור נכסי ירושתם ולא יהי' להם דו"ד עפ"י ערכאות כ' כ"ת ששמע מפי ש"ב הגאון מלבוב זצ"ל דאין בידם לכופן וחילא דילי' מדברי התוס' ב"ק מ' ע"ב ד"ה הוי מעריקנא לי' לאגמא הנה בראי' זו יש לגמגם הרבה אך אין משיבין את הארי כו' ולפענ"ד מוכח דין זה מדברי הש"ס ב"ק ק"ב ע"ב הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתא ופרש"י שהי"ל להתנות ולהודיע כתוב שטרי בשם ריש גלותא שאם יצאו עסיקין אראה להם שהוא מן ריש גלותא וכתוב לי שטר אחר בשמי שלא יבאו היום או מחר יורשי ר"ג לתובעה ממני ע"כ הרי דהיכי שמדינא אין לו עליו חיוב לא יוכל לכופו לכתוב לו שטר בכדי להצילו מהיזק וע' בח"מ סי' קפ"ד ס"ב וכ"נ מד' התוס' ב"ק פ"ט ע"ב שכ' וז"ל וא"ת כיון דכל לגבי בעלה ודאי מחלה מאי קא' לעיל אומדין כו' שום אדם לא יקנה אותה כיון דודאי מחלה כו' וי"ל דיכולה לעשות קיום במשכונות או בערבות או בנדר או בשבועה שלא תמחול אבל כאן אם יש לה תשלם ואם אין לה אין משועבדת לניזק לעשות לו קיומים ע"כ הרי דאינה מחויבת לעשות קיומים לניזק שחבלה בו שחיובא רמי עלה לשלם בעד החבלה ומ"מ אינה משועבדת לעשות לו קיום שלא תמחל הכתובה ומכ"ש לענין זה שהזכרים יכופו להנקבות שיתנו להם פיטורין על העזבון בודאי א"י והא דמבואר בח"מ סי' ע"ג סי"א הקונה שדה מחבירו ויצא עלי' עסיקין ובא לב"ד וטוען חושש אני שמא תצא השדה מידי ותאבד ממונך ולא אמצא לך קנה באותו ממון קרקע כדי שאטרוף אותו שומעין לו היינו משום דדומה למקח טעות כמבואר בסמ"ע שם אבל במק"א א"י לכופו לעשות לו בטוחין וגדולה מזו מצינו בח"מ סי' צ"ג סט"ז ראובן שותף שמעון נו"נ עם עכו"ם והטעהו בחשבון ונתן המעות לשותפות וירא שיזכור טעותם ובקש שיעשה לו שמעון שטר כשיצטרך להחזיר שיפרע לו חלקו עוד תובעו שהי"ל משכנות מאחרים ומכרם וירא שיבא לו הפסד מזה שיעשה לו שטר שיפרע לו חצי ההפסד שיעשה לו מזה א"ח לעשות לו שטר אלא יודה שמעון בפני עדים שהמעות שסכומן כו"כ שהטעה ראובן לעכו"ם פ' שהכניסם לשותפות ועדים יכתבו הודאת שמעון ויחתמו עליו ויתנו אותם ליד ראובן ע"ש הרי דא"צ ליתן שטר בכה"ג וע' בב"ש סי' קי"ב ס"ק כ"ג שכ' עמ"ש הרמ"א שם וי"א דאסור לבנים למכור אפי' נכסים מרובים כו' בד"מ כ' בשם הנ"י דיכולין למכור ולכאורה נראה אף להנ"י אסור להם למכור אלא ס"ל דא"י הבנות להכריח את היורשין שישלשו כדי שלא ימכרו כו' ע"ש והה"נ דאין הבנים יכולין להכריח את הבנות ליתן להם פטורין: ובדבר הצוואה אשכנזית שכתוב בה שבן בתו יען ששימש אותו בחייו לכן יירש אותו בין הבנים שליש ויהי' לו חלק ונחלה בהבתים ושליש מהמטלטלין אשר השאיר אחריו ברכה ונשאר ג"כ ס"ת ורוצה הנכד הזה חלק גם בהס"ת הנה לפי לשון הצוואה האשכנזית שהיתה למראה עיני לא תפול להנכד חבל נחלת א"ז לו למורשה יען כי יפקד לשון מתנה מהשטר צוואה ולשון ירושה ל"מ ואשר כתוב בהצוואה שגדול שימושו אליו יותר מחצי הונו ורכושו ולכן נקבה שכרו עליו שבתוך האחים יחלק נחלה. הנה מלבד דאי נימא דבכה"ג מהני א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בהא דקיי"ל ב"ב ק"ל דאם אמר על מי שא"ר ליורשו לשון ירושה דבריו בטלין הלא אמרינן בכ"ד גבי מתנה אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' ל"ה יהיב לי' וה"ה דל"ה מורישו וכשנותן לו אחוזה בתוך נחלתו מסתמא קיבל טובה ממנו ועכ"ז ל"מ לשון ירושה לעקור מ"ש בתורה והנה לכאורה אפשר לומר כיון שהודה השכ"מ שחייב לו בעד פעולת השירות והוא בא בשכרו חלף עבודתו ומבואר בח"מ סי' רס"ד ס"ד בהג"ה דאדם שעשה עם חבירו פעולה או טובה א"י לומר בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו א"כ יוכל לתבוע שכר השירות ואי דקיי"ל ביו"ד סי' ר"מ דאדם חייב בכבוד אבי זקינן א"כ אינו מגיע לו שכר פעולה דומיא דמבואר בח"מ סי' של"ה בשם שו"ת הרשב"א דאם למד עם בן חבירו שלא מדעתו דא"צ לשלם לו כיון דמצוה קעביד ז"א די"ל דרק אבי אביו חייב בכיבוד ולא אבי אמו כדמשמע בסוטה מ"ט ע"א בר ברתך אנא פירש"י ואיני חייב לכבדך [וע' ביבמות ס"ב ע"ב מנה"מ דאמור רבנן בני בנים ה"ה כבנים ופירש"י אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן וע' ביומא ס"ו ע"ב דמפרש התם קרא דבניו לא ידע בבני בתו מישראלי וע' רש"י מכות י"ב ע"א] וא"כ כיון שקצב לו א"ז בעבור שכר פעולתו חלק ירושה א"כ משורת הדין הוא נוטל כל מ"ש בשפר הצוואה אולם כיון שבהצוואה מפורש שיטול בהעזבון חלק שליש מהמטלטלין א"כ אפי' אי נימא דבדין הוא נוטל כל מה שנוטל בהעזבון אבל בהס"ת אין לו חלק כיון דאף ס"ת אם הוא בכלל נכסי הוא איבעיא דלא איפשטא בב"ב קנ"א ע"א מ"מ בכלל מטלטלי הא בודאי ל"ה כמבואר בש"ך סי' רמ"ח ס"ק י"א ע"ש בשם מבי"ט דאפי' שאר ספרים ל"ה בכלל מטלטלין. וא"כ אין לנכדו שום טענה לתבוע חלק בהס"ת ויען שהדבר פשוט ומבואר לא אאריך בדברים ואתן קנצי למלין. ה' הטוב יאר עינינו בתורתו יחיינו ויקימנו ונחי' לפניו ונשמחה בישועתו. אל רחום יקרב הגאולה לעמו ישוב ברחמיו שארית הצאן לארצם ונדחיהם יכנס בב"א: בריך רחמנא דסייען. מריש ועד כען: