הרי בשמים רעט

וא"כ כיון דלא משכחת התראת ודאי בכה"ג שפיר שמה התראה ולכך באמת גם לר"כ כתבו התוס' שם רק דשמא קסבר שמה התראה דלקושטא דמילת' אין אנו מוכרחין לומר דיסבור התר"ס ש"ה ורק משום דלהס"ד דלא אזלינן בתר רובא הא לא משכחת התראת ודאי והוי מפורש בתורה ולכ"ע שמה התראה. ואזדא לפי"ז קושי' התוס' בכתובות ל"ג ע"א ד"ה ניתרי בהו מעיקרא כו' שהקשו תיפוק לי' דהוי התראת ספק דאין אנו יודעין אם מעידים שקר. ולהאמור ל"ק דכיון דא"א לעולם שתהי' ההתראה ודאית בכה"ג שמה התראה: עוי"ל בישוב קושייתך עפי"ד התוס' יבמות פ' ע"א ד"ה נעשה כו' גבי אכל חלב מבן י"ב ויום א' עד י"ח ונולדו בו סימני סריס ולאח"כ הביא ב' שערות נעשה סריס למפרע ולקי על חלב שאכל והקשו התוס' הרי הוי התר"ס שמא יביא שערות קודם י"ח ותי' דהשתא אגלאי מילתא למפרע דהי' גדול בשעת התראה ע"ש והמ"ל פט"ז מסנהדרין הקשה מתוס' נדה מ"ו ע"ב דאצטריכו לתרץ שם מטעם רוב מביאין ב"ש בזמנן ולמה לא תי' דאגמ"ל וכ' בתשו' חת"ס חיו"ד סי' ט' דהני תרי דיבורי התוס' צריכין זל"ז דברובא לחודא לא סגי דא"כ בהכה השני תחלה ואח"כ הראשון הו"ל ודאי דרוב נשים לט' יולדות וע"כ בעי נמי אגמ"ל ובאגמ"ל נמי לא סגי דבר"פ בן סורר בעי למילף דאזלינן ב"ר בד"נ משמא תמצא איילונית דילמא חובשין אותו ולכשיתגלה שלא היתה אילונית נידון אותו אע"כ דבעי נמי רוב וה"נ רוב המתאחרים להביא שערות אחר זמן הראוי סריסים הם עוד כ' שם דבעי' דוקא רוב דאתיא ממילא אבל רוב שע"י מעשה אדם ל"ה התראת ודאי דאל"כ תקשי בחולין פ"א הא סופו לזרוק הדם ורובם נזרקים אלא כיון דתלוי במעשה אדם הו"ל ספק ע"ש ועפי"ז מיושב נמי קושייתך דבחולין קא' רבא דאינו לוקה משום דהתר"ס הוא כיון דאף דכשיזרק אגמ"ל דהי' עומד ליזרק דומי' דכ' התוס' בפסחים י"ג ע"ב ובכ"ד דכשנשפך הדם אגמ"ל דלא הי' עומד ליזרק ה"ה להיפוך כשנזרק נמי אגמ"ל דהי' עומד ליזרק מ"מ הא בעי ג"כ רובא דאתיא ממילא ורוב נזרקין הא תליא במעשה בפרט כשאינו בידו ע' רש"י גיטין כ"ה ע"ב] משא"כ בקידושין שפיר כ' הריטב"א דהתם ס"ל לרבא ש"ה כיון דאח"כ כשבא עלי' אגמ"ל דהי' בדעתו לבא עלי' ואיכא ג"כ רובא דרוב אנשים נזקקין לנשותיהן אחרי הקידושין ואי דתליא במעשה ז"א דהא כ' התוס' יבמות קי"ט ע"א לענין רוב נשים מתעברות ויולדות דזה ל"ה תליא במעשה דממילא דממילא הוא בא שהאדם נזקק לאשתו ע"ש א"כ הוי מידי דממילא וע"כ כ' ג"כ הרדב"ז בתשו' חלק חמישי סי' שני אלפים קנ"ג במה שהקשה בהא דא' בקידושין שם דפריך ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו בעמיו ומשני בשלא גמר ביאתו והקשה דמשמע הא גמר ביאתו לקי נמי משום ולא יחלל זרעו והלא התר"ס היא שמא לא תתעבר ושמא לא תלד ואין כאן חילול זרע וכ"ת דסוגיין כר"ל דאמר התר"ת ש"ה מ"מ הו"ל לתלמודא למימר הניחא לר"ל אלא לר"י מא"ל ותי' משום דקיי"ל רוב נשים מתעברות ויולדות ולד של קיימא ול"ה התר"ס ע"ש וע"כ משום דזה הוי רובא דממילא ושייך נמי למימר דאח"כ אגמ"ל דהי' חילול זרע: ובדבר מה שהקשית בדברי התוס' יבמות ה' ע"א ד"ה שכן שהקשו נילף מכהן ונזיר ומילה דדחיא צרעת דהוי עשה ול"ת ותי' דהוי כמו שני כתובים הבאים כא' דממילה וחד מהני איכא למילף נמצא חד דלא אצטריך והקשית מש"ס חולין קמ"א דס"ל לר"י אין עשה דוחה ל"ת ועשה ור"י הא ס"ל שני כתובים הבאים כא' מלמדין ופלפת בזה בחכמה וכשאני לעצמי אמרתי ליישב ע"ד החידוד קושי' זו עפ"י קושיית הגאון בעל אהל דוד שם הלא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ונילף לחומר' מהא דכתיב לכם ולא לגבוה דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ול"א דליתי עשה דובאת שמה והבאתם דאמר רבא ריש ר"ה כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה ולידחי עשה ול"ת אלא ש"מ דלא דחי עשה לל"ת ועשה אמנם באמת י"ל עפימ"ש התוס' בחולין כ"ב ע"ב ד"ה והביא תחלת הציהוב דכיון שמסר הקרבן ליד כהן יצא ידי נדרו וא"כ י"ל דהא דאמר רבא אם עבר עליו רגל א' עובר בעשה היינו אם לא הביאו לעזרה אבל אם הביא הקרבן לעזרה ובא ליד גזבר שוב א"ע כלום דהכי דייק קרא ובאת שמה והבאתם וגו' דהחיוב אינו אלא ההבאה וגם הגזבר א"ע כשמשהא אותו רגל א' דומיא דכ' התוס' בר"ה ד' ע"א גבי צדקה דהוי בב"ת כשמשהא מלמוסרה ליד גבאי אבל אין הגבאי בב"ת לחלקה וכ"כ א"ז בשו"ת חכם צבי סי' י"ב לענין בכור בע"מ שא"ע בעשה רק אם משהא מלמוסרו לכהן אבל הכהן א"ע בעשה וע' תשו' פמ"א ח"א סי' צ"ט. והה"נ י"ל דכשכבר הוא בעזרה אף שעדיין לא נקרב כיון שכבר יצא ידי נדרו שוב א"ע עליו ולכך שפיר נדונ"ד א"ק ביו"ט דכשהוא בעזרה ליכא עשה דלידחי ויתיישב נמי עפי"ז קושי' הגאון טורי אבן בחי' חגיגה ז' שהקשה אמאי נדונ"ד א"ק ביו"ט נימא הואיל וא"ב מיתשל עלה והוי לכם ובשלמא למ"ד חשנ"ב דאוריית' א"ש כיון דאי יתשל יהי' למפרע חולין בעזרה משא"כ למ"ד חשנ"ב ל"ד ואפי' באכילה שרי מה"ת קשה ולהאמור נכון דהאי אי יתשל יהי' למפרע חולין וא"כ לא יצא עדיין ידי נדרו ויעבור בעשה דובאת שמה והבאתם (ואי דכ' הפנ"י בביצה י"ט ע"ב דבאמר ולא אפריש א"ע בעשה ברגל א' רק באפריש ולא אקריב ואיתשל על ההקדש הא הוי כלא אפריש הנה בט"א בקונטרס אבני שוהם הביא ההוא סברא ודחאה ע"ש מילתא בטעמא]. אמנא י"ל דהא מילתא תליא בפלוגתא דר"י ור"ש במעילה י"ט ע"א לקח קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות ושקל שקלו והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר"ש ר' יהודא אומר עד שיזרק הדם ופירש"י דר"ש ס"ל דמאן דמיחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו לעזרה נפטר מאחריותו ור"י סבר לעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרק הדם ע"ש ולפי"ז י"ל דאליבא דר"ש משהביא הקרבן לעזרה נפטר מאחריותו ושוב א"ע כשמשהין אותו מלהקריבו עד אחר הרגל משא"כ לר"י דס"ל דלעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרק הדם א"כ כ"ז שלא נקרב עדיין אחריותו עליו ול"י עדיין ידי נדרו שפיר עובר כשמשהין מלהקריבו עד אחר הרגל ושפיר איכא עשה דובאת שמה והבאתם דלידחי לל"ת ועשה דיו"ט ואפ"ה א"ק ביו"ט א"כ שפיר איכא לר"י לשיטתי' ילפותא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מנדונ"ד דא"ק ביו"ט ומיושב קושייתך ע"נ. אולם בעיקר קושיית בעל אהל דוד הנ"ל יל"ע דבעשה זו ל"ש שתדחה אפי' לל"ת לבדה כיון דעשה זו אינה אלא תיקון הלאו דבל תאחר שלא יבא לב"ת ע' רש"י ביצה י"ט ע"ב וא"כ בכה"ג אין העשה עיקרית רק הלאו דומיא דכ' הריטב"א בקידושין ל"ד ע"א דהיכי דהלאו אינו אלא תיקון העשה הוי העשה העיקר ולא הלאו ע"ש. ועפי"ז ל"ק נמי מה שהקשו לד' הרשב"א דהמבטל מ"ע עובר בבל תגרע א"כ למ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו המבטל איזה מ"ע שבתורה ילקה משום לאו דבל תגרע ובזה ניחא כיון דהלאו אינו אלא תיקון העשה ובכה"ג העשה היא עיקרית וכשם שאין לוקין על העשה כך אין לוקין על הלאו וה"ה להיפוך ועפ"י הדברים האלה אמרתי לה"ר לד' הריצב"א הובא בתוס' שבועות כ"ד ע"א ד"ה האוכל נבילה כו' שכתב דעשה דוזבחת אינו רק תיקון הלאו דע"י נחירה היתה נבילה וע"י זביחה לא הויא נבילה וראי' לזה ממשנה חולין י"ג ע"ב וכן הסומא ששחט שחיטתו כשירה. ולכאורה קשה לפי"ד התוס' שם ג' ע"ב דשחיטת נכרי פסולה מוזבחת מה שאתה זובח אתה אוכל כלומר אותו שהוא במצות וזבחת לאפוקי נכרי ע"ש וא"כ לר"י דא' סומא פטור מכל המצות והיינו ממ"ע א"כ אינו במ"ע דוזבחת ואמאי שחיטתו כשירה א"ו דבשלמא נכרי כיון דבי' ל"ש ג"כ המצוה דוזבחת לתיקון הלאו כיון דאיהו שרי גם בנחירה דנכרים אינם מצווין על נבילה ולכך שחיטתו פסולה משא"כ סומא כיון דעכ"פ בל"ת חייב ואסור לאכול נבילה ממילא מצווה גם במ"ע דוזבחת כיון שהוא לתיקון הלאו. גם לא ידענא לדבריו היכי הו"מ למילף מקרא דלכם ולא לגבוה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הא י"ל דקרא מורה דנונ"ד א"ק ביו"ט בכה"ג דליכא עשה כגון בהנך דפטורין מראיי' בחולה וזקן ומי שאין לו קרקע וכדומה דליכא בהו הלאו דב"ת וגם העשה ליכא בהו כמבואר בפ"ג דר"ה בסוגי' שם ואם א' מהנהו שלחו קרבנם ע"י שליח א"ק ביו"ט כיון דליכא בהו עשה דובאת שמה אבל היכי דאיכא עשה אפשר דדוחה ל"ת ועשה דיו"ט. והנה מדי שוטטו רעיוני בענינים האלה אמינא לבאר דברי הש"ס ביבמות ק' ע"א דקא' על המשנה דהתם דקתני כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלים בתרומה כו' הגדילו התערובת ושחררו זא"ז כו' ופריך בגמ' שיחררו אי בעי אין ואי לא בעי לא ואמאי לישא שפחה א"י ב"ח א"י אמר רבא אימא כופין אותן ומשחררין זא"ז והקשה הט"א בריש חגיגה דהא באמת הקשו התו' בגיטין מ"א ע"א במי שח"ע וחב"ע וימכור עצמו בע"ע דע"ע שרי בשפחה ואפי' אין לו אשה ובנים האיכא מ"ד דרבו מוסר לו שפחה כנענית ותי' דגר ומשוחרר אין נמכרין בע"ע משום דבעינן ושב אל משפחתו והקשה לפי"ז ביבמות שם אמאי כופין ימכר עצמו בע"ע על תנאי אם הוא בן כהנת והשתא מותר בשפחה ממ"נ אם הוא בן שפחה מותר בה ואפי' הוא בן כהנת נמי מותר בה דהא אפי' ע"ע כהן מותר בשפחה כדא' בקידושין כ"א ע"ב והשתא מאי קשיא לי' לרבא שיחררו אי בעי אין אי ל"ב לא לישא שפחה א"י כו' הלא שפיר אית לי' תקנה בשפחה שימכר א"ע בע"ע ע"ת ומש"ה אין כופין לשחררו אא"כ רצו וי"ל דהנה באמת אפשר לומר עפי"ד הש"ס ערכין כ"ט דאין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וא"כ י"ל דהמשנה מיירי בזמן שאין היובל נוהג ואינו נוהג ג"כ ע"ע ולכך ליתא להך תקנתא. אמנם אכתי קשה מהיכא פשיטא לי' להש"ס דהמשנה מיירי בזמן שאין היובל נוהג ולהקשות א"ב אין אי ל"ב לא כו' עד שהוכרח רבא לשנויי אימא כופין דילמא מיירי בזמן שהיובל נוהג וליכא למפרך מידי ע"כ נראה דהנה באמת צריך להבין מאי דקתני שם במשנה ואין מוציאין שלהם מידיהם אי חטאת ואשם הא קיי"ל חטאות ואשמות אין ממשכנין א"כ אפי' אי הי' בודאי ישראל לא הי' יכולין להוציא מידו בע"כ וע"כ בעולה ושלמים דקיי"ל עולות ושלמים ממשכנין וא"כ לפי"ז הא כ' התוס' בר"ה ו' ע"א ד"ה יקריב דהא דעולות ושלמים ממשכנין הוא רק באופן דאיכא בל תאחר כדי שלא יעבור על ב"ת ע"ש וא"כ הרי קיי"ל בפסחים ח' ע"ב כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל שנא' ולא יחמוד איש את ארצך ובודאי הכונה אקרקע דא"י וא"כ הא גרים ועבדים לא נטלו חלק בארץ ולא משכחת שיהי' להם קרקע בא"י אלא שדה מקנה החוזרת ביובל וא"כ למ"ד ק"פ לאו כקה"ג הא א' בגיטין מ"ח המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג מביא וא"ק דלא קרינן בי' על האדמה אשר נתת לי וכבר העיר בזה הט"א ריש חגיגה וא"כ כיון דפטורין מראיי' הא ליכא בהו ב"ת כמ"ש בשיטה מקובצת המכונה מזבח כפרה על בכורות כ"ו ע"ב בשם תוס' חיצוניות דמי שאין לו קרקע