הרי בשמים רסד

לחייב משום נבילה והאלל מפרש ר"ל התם שהוא בשר שפלטתו סכין בשעת הפשט לגבי העור וכשכנסו אחשבי' ואי לא בטלי' אלמא דאפי' בכזית אמרינן סברא זו דכיון דבשר זה נסרך אצל העור אי לאו דכנסי' ואחשבי' בטיל לגבי העור וא"ח עליו משום נבילה ונהי דהתוס' שם חולקין על רש"י בזה שפי' לענין לחייב עליו משום נבילה וכ' דרק לענין טומאה תליא באחשבי' ולא אחשבי' ולא לענין איסור (ויל"ע דהוא סתירה קצת לדבריהם דזבחים הנ"ל) אמנם לאו משום כזית או פחות מכזית אתו עלה וא"כ אי חזינן דבשר העצמות לגבי נותר תליא באחשבי' יהי' מאיזה טעם שיהי' עכ"פ אין חילוק בין פחות מכזית לכזית כמו באלל הנ"ל (וע' בספר תשע שיטות למהר"ץ רוזאניש ז"ל בקונטרס משרת ענבים שהביא פלוגתת רש"י ותוס' דחולין גבי אלל הנ"ל וכ' שם דלשי' רש"י ז"ל דגם לענין איסור במחשבתו בטלי' מתורת אוכל ובכנסו אחשבי' לכך לשי' גם בחמץ לענין ב"י מהני הביטול לבטלו מתורת אוכל ולשי' התוס' שחולקין עליו וס"ל דל"מ לענין איסור לבטלו מתורת אוכל ולכך הוכרחו לפרש גבי ביטול חמץ שהוא מטעם הפקר ע' בדבריו) ומה שהביא ראי' מפסחים מ"ה לענין בצק שבסדקי עריבה דקיי"ל דאם יש כזית חייב לבער ול"מ מה דמבטל לי' ז"א לפענ"ד דהתם טעמא אחרינא איכא דבפחות מכזית ל"צ מה דמבטל לי' כלל דהוי כמו פירורין דממילא בטלי כדאי' התם ו' ואי לא מחשב להו א"צ לבערן דלא חל עלייהו שם חמץ כלל ול"ש לחוש דילמא חס עלייהו אבל בכזית דחשיב בפ"ע אפי' אי מבטיל לי' אינו מועיל כיון דהטילו חכמים חובת הביעור עליו גם אחר הביטול דילמא אתי למיכל מיני' א"כ ל"מ הביטול וע"כ חל עליו חובת ביעור ולל"ק התם א"צ לבער אפי' בכזית אם אינו עשוי לחזק כיון דבטיל לגבי עריבה ול"ב לא ס"ל זה וכיון דחשיב הא תיקנו חכמים דאינו מועיל ביטול לחוד וצריך ג"כ ביעור. משא"כ לענין נותר אי בטיל לי' מאוכל קודם שנעשה נותר הרי לא חל עליו שם נותר ומה שהקשה כ"ת דאינימא דגם בכזית אוכל שבעצמות מהני לבטלו מתורת אוכל א"כ אמאי אמרינן בפסחים פ"ה דאצטריך ועצם ל"י בו בפ"ש דהו"א בעצם שי"ב מוח שובר ואוכל דאתי עשה דאכילת פסח ודחי לאו דועצם ל"ת בו האיך הו"א הכי הרי אפשר לי' להשליך העצם ויפקע שם אוכל מיני' והוי כהא דא' בכתובות מ' אי אמרה ל"ב מי איתא לעשה כלל ולפענ"ד אין זה דומה להתם כי עוכלא לדנא דהתם תלתה רחמנא בדעתה דכתיב ולו תהי' לאשה מדעתה ואי אמרה ל"ב מבטלה לי' לעשה ואינה עושית שום איסור בזה משא"כ הכא הא השתא לפני הביטול רמי עלי' מ"ע דפסח וע' בתשו' שא"ר סי' צ"ו שכ' דמ"ע דאכילת פסחים על כל הפסח קאי ולא על כזית ממנו שהיא שיעור אכילה ע"ש וא"כ האיך ישליכו ויבטל שם אוכל מיני' הא מבטל מ"ע דאכילת ק"פ בידים וע' באס"ז בכתובות שם שכ' לענין סדין בציצית דאע"ג דבידו לפטור א"ע בטלית שאינה בת ציצית מ"מ דחי עשה לל"ת כיון דעשה מיהא איתא אלא שהוא פוטר א"ע וכי עביד הכי מיענש ע"ש] וקושייתי עולה יפה דאחר דגלי לן רחמנא דגם בעצם שי"ב מוח ג"כ אסור לשוברו וא"כ לא חל על המוח שבתוכו מ"ע דאכילת ק"פ בלא"ה דהא א"א להוציאו וא"כ שפיר יכול להשליכו כדי שלא יבא לידי נותר משא"כ התם בהו"א דעשה דוחה ל"ת א"כ חל מצות אכילת פסח על המוח שבתוכו וא"כ אסור להשליכו דמבטל מ"ע בידים וא"כ אין זה דמיון להא דאי אמרה ל"ב ויותר מזה נוכל לומר עפי"מ דבאמת הקשו התוס' שם האיך הו"א דעשה דוחה לל"ת דועצם ל"ת בו הרי ל"ה בעידנא ותי' בס' אור חדש בשם ספר נ"י דמיירי שנמנו הרבה אנשים על הק"פ באופן שאינו מגיע לכ"א כזית ונפסל הפסח רק כשנוציא המוח מן העצמות יהי' נשלם השיעור כזית לכ"א והוי בעידנא שאם לא יוציא המוח יפסל הק"פ ע"ש ולפי"ז בודאי ל"ק קושייתו דל"ה בידו להפקיע העשה ע"י שישליך העצמות דהא אם ישליך העצמות יפסל הק"פ שלא יהי' שיעור כזית לכ"א כנ"ל: אמנם באמת נוכל לומר בישוב קושייתי הנ"ל עפי"מ שנראה לחלק דהא דכ' התוס' דבטיל שם אוכל מיני' היכי דשדינהו ז"א אלא בעצמות שיש עליהן בשר שפיר אמרינן כיון דפליט הבשר להעצמות בטיל לגבייהו אם לא אחשבי' כמו בבשר שפלטתו סכין לגבי העור בש"ס חולין הנ"ל או בעצמות הרכין הנאכלין כמו שפי' באמת הר"ש במשנה שם אבל המוח שבעצמות כיון דהוא בתולדה בתוך העצמות בפ"ע הוא חשיב ואינו בטיל לגבי העצמות וממילא מיושב לפי"ז גם מה שהקשיתי עוד לפי"ד הר"ן סוף ע"ז שכ' לתרץ קושי' התוס' שהקשו אמאי הצריכה התורה בקדשים שבירה בכ"ח ומו"ש בכ"נ הרי אינו נעשה נותר אלא בעמוד השחר ואז הוא כבר נפגם למ"ד לינת לילה פוגמת ותי' דהא דכ"ר שבירה בכו"ח ומו"ש בכ"נ היינו משום דהבליעה בעצמה מושבחת היא ורק כשבא למאכל פוגם וכיון דהבליעה מושבחת צריך לבער הנותר הבלוע מן העולם כמו שצוה הכתוב לשורפו וראתה התורה להצריך שבירה בכ"ח ומו"ש בכ"נ שזהו ביעורן והקשיתי לפי"ז האיך מוכח מהא דשימוש נותר מילתא היא דילמא לעולם שימוש נותר לאו מילתא ואי דנתברינהו ונחלוץ למוח דידהו ז"א דהא עכ"פ יש בליעה בעצמות שקבלו מבשר הפסח בשעת צלייתו וא"כ צריך לשורפן משום הבליעה ואי דמועיל הגעלה בעצמות ז"א דרק בכלי שצריך לתשמיש גילתה רחמנא דהגעלתו זהו ביעורו ולא בעצמות וגם האיך נימא להגעיל עצמות כל הפסחים ולכך קתני עיקר הביעור דנותר שהוא שריפה גם אינו מובן לפי"ז הא דפריך אי בעצמות שא"ב מוח ל"ל שריפה נשדינהו הלא אסור לשדותן דצריך לקיים בהו מצות ביעור נותר הבלוע בהן ולדברינו יהי' נכון דהרי לא עדיף הבליעה מאילו הי' נגרר בשר בעין ע"ג העצמות דמהני אם מבטלן מתורת אוכל קודם שנעשה נותר ואינו חל עליו שם נותר והה"נ הא מהני עכ"פ אם משליכן ואינו מחשיבם ולא חל עלייהו שם נותר בשלמא בכלים אם מבשל בהו הוי ככינוס בעצמות דמחשיבם וחל על הבליעה שם נותר ולכך צריכין הכשר משא"כ בעצמות הלא יכול להשליכן ואמאי פסיק ותני שורפין ומוכרח ע"כ לומר משום שימוש נותר וש"מ שפיר דשימוש נותר מילתא הוא ועפי"ז מתיישב נמי מה דקשיא לכאורה למ"ש הראב"ד בהשגות פ"י מה' ק"פ לפרש המשנה דפסחים פ"ד ע"א כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך היינו לענין בל תותירו שחל על עצמות הרכין שהן בני אכילה [ובאמת לכאורה משמע ג"כ הכי מפירש"י ותוס' זבחים צ"ח שכ' דאין נותר בעצמות משום דל"ש נותר אלא במידי דבר אכילה כדכתיב והנותר מבשר הזבח וכ"ה בסוגיין בפירש"י וע' רש"י חולין צ' ע"ב ד"ה שלמים א"כ משמע דבעצמות רכין שנאכלין שייך בהו נותר. אמנם י"ל כיון דהתורה מיעטה עצמות משום דסתם עצמות לאו בני אכילה נינהו גם בעצמות גדי הרך ל"ש נותר כיון דגם אילו סופן להקשות ול"ה בכלל נותר] וקשה לפי"ז א"כ מ"פ אי בעצמות שא"ב מוח ל"ל שריפה נוקמי בעצמות הרכין שהן בני אכילה דשייך בהו נותר ואי דא"כ הוי בכלל והנותר דמתניתין ז"א דהא לקמן בסוגיא שם ע"ב פריך הני גידין ה"ד כו' אלא פשיטא גידי צואר אא"ב בשר נינהו אמטו להכי בעי שריפה אא"א לאו בשר נינהו ל"ל שריפה וכ' התוס' וז"ל ואין להקשות אי בשר נינהו ליכלינהו דלאו בשר גמור הוא שיהא טעמו כטעם בשר מיהא לענין שריפה בעי למימר דליהוי בשר וכונתם מבוארת דאע"ג דגידי צואר בשר נינהו לענין נותר מ"מ כיון דלאו בשר גמור נינהו שיהא טעמו כטעם בשר אינו מחויב לאוכלן ול"ה בכלל והנותר דמתניתין עיי' פירש"י בד"ה אלא פשיטא ולפי"ז ה"נ בעצמות נוכל לאוקמי בעצמות הרכין דאף שחל עליהן איסור נותר כיון דהם בני אכילה מ"מ כיון דבשר גמור ל"ה אינו חל עליו חיוב המ"ע דואכלו את הבשר בלילה הזה ואינו בכלל והנותר דמתניתין. ולהנ"ל ניחא שפיר דאי בעצמות הנאכלין ל"ש למיתני ישרפו דמשמע דע"כ הוא מחויב לשורפן אם אינו רוצה לאוכלן ולדברינו הא יכול להפקיען מידי שריפה אפי' לא יאכלם היינו שישליכם דפקע שם אוכל מינייהו דהא בדידהו אינו מבטל חיוב מ"ע דאכילת ק"פ כיון דלא חל עלייהו החיוב משום דעכ"פ לאו בשר גמור הוא וכנ"ל ונוכל להעמיס זה בלשון הש"ס דקא' אי בעצמות שא"ב מוח ל"ל שריפה נשדינהו ולכאורה יתור לשון הוא מאי דקא' נשדינהו הלא יכול למיעבד מינייהו קתי דסכיני כדא' בזבחים ולהאמור נוכל לומר דמתקן בזה כדי שלא תקשי דאמאי לא אוקמי בעצמות הנאכלין ולכך קא' נשדינהו היינו קודם שיבאו לידי נותר ובטלי מתורת אוכל וא"צ שריפה וא"ש ע"נ: אמנם הא קשיא לי ל"ל להש"ס לאוקמי בעצמות שי"ב מוח אמאי לא מוקי בעצמות שיש עליהן בשר וניתותרו ואי דא"כ היינו נותר כדפריך לקמן גבי גידי בשר ז"א דהא קמ"ל במאי דקתני עצמות דצריך לשרוף גם העצמות עם הבשר שעליהן משום שימוש נותר מילתא הוא (דבאמת גם עצמות חלוצין צריך לשרוף משום שימוש נותר מילתא הוא כדא' בחולין קכ"ה וע' במ"ל פ"י מה' ק"פ) ואי הוי תני רק נותר לחודא לא הוי ידעינן זה איברא דנוכל לומר כיון דב"כ וב"כ שמעת מינה דשימוש נותר מילתא הוא עדיפא לי' להש"ס לתפוס מילתא דשכיחא דבעצמות שי"ב מוח הא ל"ה יכול לשוברן ולהוציא המוח משום ועצם ל"ת בו משא"כ הבשר שע"ג העצמות הא הי' יכול לגוררן וכן הי' יכול להשליכן ולבטל מהן שם אוכל כנ"ל אמנם הא גופא קשיא דמנ"ל להש"ס לאוקמי הכי ולומר דהמוח שבעצמות בעי שריפה דילמ' לא הצריך הכתוב שריפה אלא בראוי לאכילה וניתותר משא"כ המוח הא לא הי' יכול לאוכלו משום שהי' אסור לו לשבור העצם אולם נוכל לומר דהש"ס כאן אזיל אליב' דאביי לקמן פ"ד ע"ב דס"ל דהא דאסור להניח גומרתא להוציא המוח הוא גזירה דרבנן שמא יפקע וא"כ כיון דמדאוריית' הי' יכול להוציא המוח ע"י גומרתא חל שם נותר עליו ובעי שריפה כדא' לקמן גבי שמנו של גיד דכיון דמדאוריית' מותר לאוכלו חל עליו שם נותר וצריך שריפה. ועפי"ז נראה ליישב ע"ד החידוד מילת' דקשאי בה כד הוינא טליא כבר תריסר שנין בש"ס לקמן כ"ד ע"ב שם קא' רבא הטעם דאין נמנין על מוח שבקולית להוציאו ע"י גומרתא משום הפסד קדשים דאכיל נורא ממוח דידי' וקשה מש"ס מנחות ע"א דפריך שם ובתרתי מילי ל"א חטא כדי שתזכה והתנן חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה ובתחתונה חולין טמאות מודה ר"א ור"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו ר"א אומר תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד ור"י אומר אף יטמאנה ביד ומשני שא"ה דלטומאה קא אזלה ולפי"ז נהי דכ' התוס' שם ד"ה חטא דל"א חטא בלאו דועצם ל"ת בו כדי שתזכה באכילת המוח משום דאינו תקנת קרבן דאכילת פסחים לא מעכבא מ"מ אמאי לא נימא להניח גומרת' להוציא המוח כדי שיזכה שלא יצטרך לשרוף המוח כשיתותר דהא היכי דלאיבוד קאזלא אמדינן חטא כדי שתזכה אפי' בתרתי מילי ומכ"ש בחדא מילת' וה"נ לאיבוד קאזלא דאי לא יוציאנו הא יצטרך שריפה שיהי' נותר ולהאמור ניחא שפיר דלרבא דקא' משום הפסד קדשים הא מדאוריית' אסור להניח