הרי בשמים רנח

דיליף מגע"נ ואינו רק עשה והנה התוס' בפסחים בסוגי' שם ובנזיר הקשו בשם הר"י מא"י האיך יליף ר"ע טכ"ע בנזיר מגע"מ הרי נזיר קיל מכל איסורין שבתורה ותי' דגם במדין הי' כליהם בלועים מיין שאסורין לנזיר וכל עובר ישתומם דמה יענו בהא דקא' דיליף מבב"ח האיך ילפינן נזיר מיני' ונראה דהנה באמת איכא גירסא ישנה דר' יוחנן דריש המל"א מוכל וטכ"ע ממשרת והיינו משום דאפי' לרבנן דלא דרשי כל וכל דרשי אולם ברש"י פסחים מ"ג ע"ב ובתוס' נזיר ל"ו ובאס"ז שם דחו גי' זו דמאן דלא דריש כל וכל נמי לא דריש ע"ש אמנם אליבא דר"ע הלא מצינו בזבחים פ"ב דדריש כל ע"ש [וע' בתוס' פסחים מ"ד ע"א ד"ה לענין ובמהרש"א שם] א"כ שפיר נוכל לומר דיליף המל"א מוכל וטכ"ע ממשרת והא דפריך בש"ס ור"ע טכ"ע מנ"ל היינו בשאר איסורין דע"כ לא יליף מנזיר כיון דחזינן בנזיר המל"א ולא יליף שאר איסורין מיני' ועז"א יליף מגע"מ וא"כ ממילא אזדא קושי' הר"י מא"י הנ"ל דהא נזיר לא יליף לא מגע"מ ולא מבב"ח רק מוכל דכתיב בנזיר וא"כ כיון דבנזיר יליף טכ"ע מוכל א"כ הא בנזיר כתיב לאו ושפיר לוקין על טכ"ע דידי' וא"כ לפי"ז פריך הש"ס בשבועות שפיר דאיס"ד דס"ל כר"ש בהא דכ"ש למכות צירוף ל"ל ואי משום שהיא ע"י תערובת ז"א דהא אי הטעם הוי כעיקר א"כ כיון דאלו הי' בעיני' הי' מתחייב בכ"ש גם ע"י טעמו מיחייב בכ"ש כדברי הר"פ הנ"ל ועד כאן לא צדקו דברי ה"ר יקיר אלא לר"ש דלא דריש כל ויליף טכ"ע מגע"נ א"כ אין ללקות על טכ"ע משא"כ לר"ע שפיר לוקין אף שהוא ע"י תערובת ועפי"ז מיושב ד' רש"י הנ"ל שפי' כאן דיליף המל"א מוכל משרת כדי דלא תקשי הקושי' הנ"ל: וע"ד הפלפול והחידוד י"ל בישוב ד' ה"ר יקיר הנ"ל בא"א דהנה איכא מ"ד בכריתות כ"ה דאשם תלוי בא על הנבילה וקא' רבא הטעם דכתיב אשר לא תעשינה בשגגה ואשם ופירש"י אפי' ליכא שגגה אלא במידי דלאו דהיינו שלא תעשינה חייב ע"ש. ולפי"ז יש להעיר לכאורה דמאי הקשו התוס' דל"ל לר"ש משרת על המל"א דילמא ס"ל לר"ש כמ"ד דאשם תלוי בא על איסור לאו א"כ נ"מ שפיר באכל יין עם פת ולא נודע לו אם יש בין שניהם כזית דאי מטעם כ"ש למכות לא מיחייב א"ת בלא הודע כיון דהטעם משום אחשבי' וכשלא ידע לא אחשבי' דהרי לכך לענין קרבן בעי כזית משום דבשוגג ל"ש אחשבי' כמ"ש הריטב"א הנ"ל במכות י"ז. משא"כ מטעם המל"א שפיר מביא אשם תלוי. אמנם נראה דהנה באמת צריך להבין סברת הריטב"א בשם הרמ"ה הנ"ל דבשוגג בעי כזית משום דלא אחשבי' הרי כל הטעם דבפחות מכזית א"ע משום דאינה אכילה חשובה ואי חזינן דאוכל פחות מכזית ומחשיבו לאכילה הרי אחשבי' ומה לנו אם לא ידע שהוא איסור אולם י"ל דאם הי' שוגג יכול להיות שאלו הי' יודע שיש איסור לא הי' אוכלו ונפשו קצה באכילת איסור והוי שלכד"א כיון דנפשו קצה בו ולפי"ז נראה דבנזיר כיון דחזינן דאסרה התורה חרצן אף שא"ר לאכילה חייב גם בשלכד"א וכעין זה כ' הצל"ח לענין חמץ כיון דאסרה התורה שאור שא"ר לאכילה ע"כ אסור גם בשלכד"א ושעפי"ז י"ל מה שהקשו המפורשים בסוגי' דמשרת דקא' דמשרת אתא לטכ"ע ומנזיר ילפינן לכה"כ בשלשה ולערלה בשתים מה נזיר שאין איסורו איסור עולם כו' כלאים שאיסורו איסור עולם ואיסורו איה"נ ואין היתר לאיסורו א"ד שיעשה תכ"ע והקשו דאמאי ל"ק לכה"כ בד' לפי"מ דקיי"ל בפסחים כ"ד הכל מודים בכה"כ שלוקין אף שלכד"א א"כ איכא גם הא שאסור אפי' שלכד"א. ולהאמור הא גם בנזיר אסור אפי' שלכד"א וא"כ בנזיר שאכל פת ביין בלא הודע אפי' פחות מכשיעור איכא איסור כיון דאחשבי' לפחות מכשיעור ואי משום דלא ידע ונפשו קצה באכילת איסור ז"א דבנזיר כיון דגם שלכד"א אסור ל"מ הא דנפשו קצה. אמנם התינח אי הטעם דכ"ש למכות מכח סברת אחשבי' אבל אי נימא כפי' הראשון של הריטב"א שם שכ' הטעם דהכי גמירי לה דלמכות ל"ב כזית ולקרבן בעי כזית א"כ אף שכ' התוס' בכריתות שם דאפי' מ"ד דמביא א"ת על עבירת לאו לא קא' שיהא חובה להביאו דשפיר אית לי' גז"ש דמצות מצות מחטאת חלב דא"ח א"ת אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת רק דס"ל דאהני לי' לא תעשינה דאף על עבירת לאו יכול להביאו ע"ש עכ"פ כיון דגמירי גמיר דלקרבן בעי דוקא כזית א"כ א"י להביא א"ת על פחות משיעור כזית וא"כ שפיר הי' יכול לומר הנ"מ לענין א"ת דאם מטעם כ"ש למלקות א"י להביא א"ת כיון דגמירי גמיר דלקרבן בעי דוקא כזית משא"כ מטעם המל"א שפיר יכול להביא א"ת כיון דבצירוף איכא כזית וע"כ דהתוס' לא ס"ל כפי' הא' של הריטב"א הנ"ל דהוא מטעם גמירי גמיר אלא מטעם אחשבי' וע"כ שפיר מתרץ ה"ר יקיר דבתערובת בעי כזית כיון דע"כ אזיל שם התוס' בסברת אחשבי' ובתערובת ל"ש אחשבי' כיון דבכל התערובת האיסור עם ההיתר איכא אכילה חשובה. וא"כ בש"ס שבועות הנ"ל כדבעי למימר דס"ל לר"ע בשבועה דאסור בכ"ש משום דס"ל כר"ש דכ"ש למכות ע"כ לא קאזיל הש"ס התם דמטעם אחשבי' קאתי עלה דבנשבע שלא יאכל אם בשעת השבועה לא נשבע רק על כזית מה לנו אם אח"כ אחשבי' הלא בשעת השבועה לא הי' דעתו אפחות מכזית וע"כ דהש"ס תופס שם הסברא דטעמי' דר"ש דכ"ש למכות משום דהכי גמירי לה דלמלקות ל"ב שיעור וה"נ בנשבע שלא יאכל עובר אם אוכל פחות מכשיעור וא"כ לפי"ז שפיר פריך ואיס"ד כר"ש ס"ל ל"ל לצרף וליכא למימר משום שהוא ע"י תערובת ז"א דהתינח אי הטעם משום אחשבי' שפיר איכא חילוק בין בעיני' או ע"י תערובת כנ"ל משא"כ אי גמירי לה דלמלקות ל"ב שיעור מה לי אם הוא בעיני' או ע"י תערובת ולפי"ז מיושב קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דילמא שא"ה דגלי קרא דמשרת דאתא לצירוף וע"כ דבנזיר ל"א כ"ש למכות ולדברינו נכון דהשתא דאזלינן בהך סברא דטעמא דר"ש דהכי גמירי לה א"כ שפיר נוכל לומר דלעולם גם בנזיר אמרינן כ"ש למכות והא דבעי' משרת לצירוף לענין שיהי' יכול להביא אשם תלוי [ואף דבכריתות בעי ר"מ קרא לחייב על ס' מעילות א"ת היינו לענין חיוב אבל לא לענין רשות דמ"ד דמביא על איסור לאו הא כ' התוס' הנ"ל דע"כ קאי רק לענין רשות] כיון דמטעם דכ"ש למכות לא הי' יכול להביא א"ת משום דגמירי לן דלקרבן בעי דוקא כזית: והנה בסוגי' שם פריך לרבנן נמי תיפוק לי' מגיעולי נכרים ומשני גיעולי נכרים חידוש הוא דבכה"ת כולה נטל"פ מותר וגבי גע"נ אסור ולר"מ לאו חידוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ורבנן קדירה ב"י נמי א"א דלא פגמה פורתא ומובא באס"ז נזיר בשם הרא"ה שתמה על הא דמשני גע"נ חידוש הוא מה בכך דחידוש הוא הלא סוף סוף מוכח דהטעם חשוב ואוסר כעיקר בכל האיסורין ונלפענ"ד ליישב דהנה במפורשים מובא קושי' העולם שמקשין לשי' הר"י מאורליינש הנ"ל דעל תכ"ע אין לוקין כיון דילפינן מגעו"נ ואינו אלא עשה דתעבירו באש א"כ מ"פ על רבנן תיפוק לי' מגע"נ נימא דאצטריך משרת לחיוב מלקות דאי הוי ילפי מגעו"נ לא הי' מתחייב מלקות. אמנם נלפענ"ד דהנה באמת הקשו התוס' בע"ז שם מאי משני לרבנן גע"נ חידוש הוא דבכה"ת נטל"פ מותר אדרבא נילף מזה לשארי איסורין דנוטל"פ אסור וטכ"ע. ותי' דרבנן דהכא היינו ר"ש דהתם דס"ל נטל"פ מותר דיליף מנבילה דשאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה ולא נוכל למילף מגע"מ כיון דהוא רק פגם זוטא ולא נוכל ללמוד מיני' שיהא אסור בפגמא רבא ואפ"ה גע"נ חידוש הוא דאי לאו קרא לא הוי מחלקינן בין פגמא רבא לפגמא זוטא ע"ש. ולפי"ז הלא באמת הקשה ר"ת על הר"י דאורליינש שם נימא כיון דאהדרי' אהדרי' לאיסורא קמא וילקה כמו בגוזז פסוהמ"ק דלוקה אע"ג דאינו אלא עשה תזבח ולא גיזה. אמנם באמת יש לחלק כמו שחילקו התוס' בביצה י"ב ע"א לענין לכם ולא לגבוה דל"ש לומר אהדרי' לא"ק וילקה אם הקריב נדרים ונדבות ביו"ט כיון דהתורה התירה קודם להדי' מלאכת אוכל נפש כדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וגו' וגם אמרינן מתוך כו' ולכך כי כתיב אח"כ לכם למעט גבוה אינו אלא עשה משא"כ בפסוהמ"ק לא נכתב שום היתר קודם תזבח וההיתר דתזבח הוי חידוש לכך לא יצא מכלל הלאו רק מה שנכתב בהדי' להדי' ומה שלא נכתב בפירוש ואתמעט חוזר לאיסורא קמא ע"ש. ולפי"ז הכא הרי מדכתיב בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה הא ילפינן היתר בנוטל"פ א"כ אי לאו קרא דגע"מ הלא היינו מתירין כל נטל"פ והא דאסרה תורה בגע"מ חידוש הוא לכך ל"א בי' אהדרי' לאיסורא קמא ואינו אלא בעשה וע' בתוס' בכורות ט"ו ע"א ובש"ע שם. ולפי"ז נוכל למימר דזהו כונת הגמ' שם דמשני גע"נ חידוש הוא דכיון דכל נטל"פ בעלמא ילפינן מנבילה דשרי ואי לאו קרא דגע"מ לא הוי מחלקינן בין פגמא רבא לפגמא זוטא וכי חידשה רחמנא לאסור בגע"מ לא נוכל לחייבו מלקות דבכה"ג הא ל"א אהדרי' לא"ק כנ"ל וא"כ אי הוי ילפינן טכ"ע מגע"מ הא ל"ה חייב מלקות ולכך אצטריך שפיר משרת לחיוב מלקות ומיושב שפיר קושי' הרא"ה הנ"ל משהקשה דמה בכך דחידוש הוא סוף סוף נילף מהכא נטל"פ אסור וטכ"ע ז"א דהא אין כונת הגמ' דחידוש הוא ול"י מיני' כלל אלא דכיון דחידוש הוא ל"א בי' אהדרי' לא"ק ול"ה יכול למילף מיני' חיוב מלקות בטכ"ע ואצטריך משרת ללקות על טכ"ע: והנה בתוס' שם הקשו על ר"ת דס"ל דלוקין על טכ"ע מדברי הירושלמי דא"ר יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהן חוץ מכ"ט דנזיר ולכאורה אינו מובן דמשמע דלד' ר"י מאורליינש דס"ל דאין לוקין על טכ"ע ניחא והלא גם לדידי' קשה דא"כ אמאי לוקין על טכ"ע דנזיר הא גם בנזיר לא ידעינן אלא מגיעולי עכו"ם שהיו כליהם בלועים מיין כנ"ל ואינו אלא עשה ואמאי לוקין. [ולפי הגי' הישנה שהבאנו למעלה דר"י דריש בנזיר משרת יהי' נכון דבנזיר שפיר לוקין דכתיב לאו גבי' ושאר איסורים ע"כ ל"י מנזיר כמו דל"י המל"א מיני' וע"כ ילפי' מגע"מ ולכך אין לוקין] ולהאמור יהי' נכון עפימ"ש למעלה דבנזיר אסור גם שלכד"א וא"כ הא כבר כתבנו כסברת הר"י דאורליינש נש דל"א אהדרי' לא"ק הוא משום דהאיסור הוי חידוש דבלאו קרא ל"ה מחלקינן בין פגמא לפגמא והוי שרינן ולכך למאי דאהדרי' אהדרי' ואין לך בו אלא חידושו שאינו אלא עשה וא"כ ולפי"ז בנזיר שצוה תורה להגעיל גם כלי כסף שלא נשתמש בהם רק יין שאסור לנזיר כמ"ש הפנ"י בפסחים בכונת התוס' שם ובאיסור נזיר כיון דשלכד"א אסור ה"ה דנטלפ"א כמ"ש המפורשים וכמבואר ברמב"ם דנטל"פ הוי שלכד"א וא"כ בלאו קרא הוי אסרינן בנזיר וכי צותה התורה להגעילם שפיר אהדרי' לא"ק ולכך שפיר לוקין על טכ"ע דנזיר ועוי"ל לפי"מ ביו"ד סי' קל"ד ס"א בהג"ה דבכלי היין אין חילוק בין ב"י או לא דאדרבא כ"ז שמתיישן נ"ט לשבח א"כ בודאי לאו חידוש הוא] ומיושב שפיר הירושלמי לדעת הר"י מאורליינש: ומעתה נשוב לקושי' התוס' שהובא בראש דברינו שהקשו ל"ל לר"ש משרת נילף מגע"מ ואי דאצטריך משרת להמל"א הא לר"ש