הרי בשמים רנז

כ"א ע"ב במפרש ח"ש ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דר"ע דחיילא משום דאהיתרא קמשתבע אולם בכ"ז האיך נוכל לומר דהנזירות יחול אח"ש הלא חזינן דלר"ש אינו נזיר עד שיזיר מכולן דאין נזירות לחצאין וא"כ אינימא דהנזירות אינו חל רק אח"ש ולא אשיעור שלם הוי ג"כ נזירות לחצאין דהלא ר"ש ג"כ מודה דאכילה דקרא הוא בכזית רק דמחייב גם אכ"ש מטעם אחשבי' כמבואר בריטב"א מכות בשם הרמ"ה וא"כ שיעור נזירות המבואר בקרא הוא בכזית ובשתי' ברביעית וא"כ כיון דלא תוכל הנזירות לחול רק על ח"ש אינו חל כלל (וע' ביומא ע"ג ע"ב בפירש"י שכ' בהא דאר"ל אי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש דהיינו כשאוכל רק ח"ש) ואי דיחול גם אשיעור שלם מטעם כולל דומיא דכ' התוס' בשבועות כ"ד ע"א לענין נבילה מסרחת דמיגו דחל על נבילה מסרחת חל נמי על שאינה מסרחת ז"א דהא ר"ש ל"ל כולל. גם מ"ש דחזי לאצטרופי עם היתר ג"כ ליתא לפימ"ש הפוסקים דחזי לאצטרופי היינו בתוך שיעור כא"פ ע' שא"ר סי' פ"א. וא"כ הלא מבואר בנזיר ל"ז ע"ב דרק בב"א מצטרפין היתר ואיסור ולא בזא"ז א"כ ג"ש גומר דחזי לאצטרופי עם היתר אמנם באמת בהפירוש דחזי לאצטרופי נסתפק הפמ"ג ביו"ד סי' ס"ב וס"ה אי הכונה דחזי לאצטרופי שיאכל עוד ח"ז בכא"פ או שאותו ח"ז אם הי' זית שלם הי' חייב לכך גם ח"ז אסור [ע' בספרי לעיל סי' י"א מ"ש בזה] ומאיסור נזיר גופי' מוכח כהצד הב' של ספיקת הפמ"ג דאי כהפי' הא' הא חידש שם הפמ"ג דבאבמ"ה ליכא איסור ח"ש עפי"ד הש"ס חולין ק"ג ע"ב דא' שם באבמ"ה חלקו מבחוץ לכזית אבמ"ה קודם שנתנו לתוך פיו ואכל זה לבדו ואח"כ חציו הב' פטור ולא מצטרפי כשאר איסורים דקיי"ל דמצטרפי שיעוריהו לחצאין בתוך כא"פ דכיון דחידוש הוא דגידין ועצמות דעלמא לא מיחייב עלייהו והכא מיחייב אין לך בו אלא חידושו וכי אכיל לי' בב"א מיחייב אבל לחצאין לא א"כ ל"ש בי' חזי לאצטרופי וכ"כ שם דגם בג"ה כיון דחידוש הוא דאין בגידין בנ"ט והתורה אסרתו ג"כ דינא הכי דלא מיחייב בכא"פ ע"ש וא"כ י"ל דגם בנזיר כיון דאסור בחרצן וזג וחרצן הא אינו ראוי לאכילה כדא' בשבועות כ"ב ע"ב שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כו' ע"ש וע' בתוס' נזיר ל"ד ע"ב ד"ה מחרצנים ועד זג ל"ל וז"ל וא"ת והא שפיר אצטריך דאפי' חרצנים וזג אסר רחמנא אע"פ שאינם ראוים לאכילה כו' וא"כ היל"ל דגם באיסורי נזיר אינו אסור ח"ש ולא משמע הכי מכ"ד דא"כ לא הוי מקשין התוס' מידי בש"ס שבועות הנ"ל דהיכי אמרינן אהיתרא קמשתבע הלא ח"ש אסור מה"ת ולהנ"ל ל הרי ל"ש בנזיר איסור ח"ש. וגם מ"פ בש"ס נזיר הנ"ל קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מה"ס הוא הרי לענין קידוש קיי"ל בפסחים ק"ז ע"א אם טעם מלא לוגמיו יצא ומבואר בתוס' שם דהוא רוב רביעית וכיון דבנזיר אינו אסור עד שישתה רביעית א"כ הוי ח"ש וא"כ אפי' אי נימא כשיטת הפוסקים החולקים ע"ד התוס' בשבועות כ"ז ע"ב ד"ה דמוקי והרמב"ם פ"ה מה' שבועות וס"ל דשבועה אינו חל אח"ש מ"מ הא להאמור ל"ש בנזיר איסור ח"ש ולאו מושבע ועומד הוא ואף אינימא דהתם הא קאי לר"ש ואיהו הא ס"ל כ"ש למלקות הא לפי"ד הפוסקים שהבאת במכתבך הא ל"א ר"ש כ"ש למכות אלא היכי דלר"י אסור ח"ש גם איך מסיק שם דר"ש לית לי' דקרא דמכל אשר יעשה מגפן היין מורה על איסורי נזיר שמצטרפין זע"ז משום דס"ל כ"ש למכות וכ"ה שם ל"ז ע"ב ולהנ"ל הא ל"ש באיסורי נזיר כ"ש למכות וכן לא הוי מקשין התוס' הנ"ל לר"ש ל"ל משרת כו' כנ"ל אע"כ כהפשט הב' של הפמ"ג הנ"ל דחזי לאצטרופי הוי הכונה שאם הי' זית שלם הי' חייב לכך איכא איסור גם בח"ז אמנם עיקר דברי הפוסקים שהבאת דל"ש כ"ש למכות אלא היכי די"ל חזי לאצטרופי בלתי מובן אצלי דבשלמא לענין איסור שייך שפיר לומר דכיון דאם הי' מצורף והי' זית שלם הי' חייב מלקות לכך איכא בח"ז איסור עכ"פ משא"כ לענין מלקות איך שייך לחייבו מטעם חזי לאצטרופי הא לע"ע לא נצטרף והכי מבואר בצל"ח בסוגי' דמשרת ובאמת מפורש ברש"י שבועות כ"א ע"ב דטעמא דר"ש דס"ל כ"ש למכות משום דאית לי' סתם אכילה שבכל התורה כל שהוא הוא ע"ש: והנה התוס' בע"ז ובנזיר הנ"ל מובא בשם ה"ר יקיר לתרץ הקושיא הנ"ל דאצטריך משרת לר"ש להמל"א ואע"ג דס"ל כ"ש למכות היי"ד כשהאיסור בעין אבל לא ע"י תערובת וא"כ אצטריך שפיר משרת כגון בח"ז יין שנבלע בח"ז פת ואכלו כדא' התם נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ולעולם טכ"ע לר"ש מגע"נ יליף. ותמהו האחרונים עליו מש"ס שבועות כ"א ע"ב דמיבעי' לן שם אי ר"ע בכה"ת כר"ש ס"ל דאמר הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב ופשיט לה מהא דאר"ע נזיר ששרה פתו ביין וי"ב כדי לצרף כזית חייב ואיס"ד בעלמא כר"ש ס"ל ל"ל לצרף ולפי"ד ה"ר יקיר הא אין ראי' כלל דאיכא למימר דלעולם בעלמא כר"ש ס"ל דכ"ש למכות והא דבעי בנזיר ששרה פתו ביין כדי לצרף כזית משום שהוא ע"י תערובת ול"א ר"ש בזה כ"ש למכות לד' ה"ר יקיר הנ"ל וראיתי בס' אבני מלואים בקונטרס התשובות סי' י"ג שכ' לתרץ כיון דא' בש"ס נזיר ל"ח אליבא דר"ע דלכך ס"ל בשרה פתו ביין וי"ב כדי לצרף כזית חייב דמקיש שתי' לאכילה כיון דכתיב וענבים לחים ויבשים לא יאכל מה אכילה בכזית אף שתי' בכזית והנה משרת ששרה פתו ביין הוי תערובת אבל ענבים לא יאכל הוי בעיני' ולפי"ז שפיר מוכח דר"ע ל"ל דר"ש דאל"כ תקשי ממ"נ אי ל"ל הך דרשא דהוקש שתי' לאכילה א"כ אמאי קא' מצטרף לכזית היל"ל מצטרף לרביעית כיון דע"י תערובות בעי שיעור ושיעור שתי' הוא רביעית כיון דלא יליף היקשא אע"כ דאית לי' הך דרשא להקיש שתי' לאכילה ואכילה דענבים לא יאכל מיירי כשהוא בעין ובכל שהוא נמצא כשהוא מוקש שתי' דמשרת לאכילה דענבים ל"ב צירוף דהא אכילה דענבים מיירי כשהוא בעין ובכ"ש וא"כ אמאי אר"ע מה אכילה בכזית הא אכילת ענבים שהם בעין ל"ב כזית וע"כ דר"ע ל"ל דר"ש עכ"ד. ולפענ"ד אין תי' זה מעלה ארוכה בראשון מאי דפשיטא לי' לבעל אב"מ דר"ע ע"כ אית לי' ההיקש דמקיש שתי' לאכילה דאל"ה אמאי קא' בנזיר ששרה פתו ביין בכזית היל"ל שיעור רביעית לפענ"ד י"ל דאינו מוכרח כ"כ דהנה לכאורה קשה לפי"ד התוס' בזבחים ק"ט ע"א שהקשו בהא דא' במס' מעילה החלב והיין מצטרפין והא לא שוו שיערוייהו דחלב בכזית ומשקין ברביעית ותי' דהא דמשקין ברביעית הנ"מ בשתי' אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורין בכזית עכ"ל ולפי"ז קשה ל"ל בגמ' לומר אליבא דר"ע דס"ל נזיר ששרה פתו ביין בכזית משום דמקיש שתי' לאכילה הרי בלא"ה בכל האיסורין כה"ג שהמשקה נבלע באוכל שיעורו בכזית לד' התוס' הנ"ל אולם באמת הדבר נכון דהתם בחלב ויין שפיר מצטרפין לכזית בכה"ג משום ששניהם הם איסור ולכך כי אכיל לי' דרך אכילה ששרה האוכל בהמשקה אזלינן בתר האיסור דאכילה והוי בכזית משא"כ הכא אי לאו היקשא היכי הוי נוכל לומר דאזלינן בשיעורו בתר הפת הלא הפת אינו אסור לנזיר רק היין והיכי נשבוק השיעור של האיסור ונתפוש שיעור ההיתר ולכך אצטריך שפיר היקשא אמנם התינח על ר"ע דמתניתין דלא שמעינן דאית לי' המל"א והפי' הוא בהמשנה דאם יש ביין לחודי' כזית שפיר אצטריך ההיקש משא"כ אחר דשמעינן לי' לר"ע דאית לי' המל"א א"כ הוי הפת ג"כ איסור הוי שפיר דומיא דיין וחלב ואזלינן שפיר בתר איסור האוכל כיון שהמשקה נבלע בפת ודרך אכילה קאכיל לי' כסברת התוס' ולא אצטריך הדרשא להקיש שתי' לאכילה [ועפי"ז יהי' ראי' לד' המפרש בנזיר שפי' בר"ע דמשנה אם יש ביין לחודי' כדי לצרף כזית דלא כד' התוס' שם ל"ז ע"א ד"ה אלא ר"ע דברייתא דמפרש בה בהדיא מפת ומיין ומעתה גם במתניתין הפי' הכי דא"כ תקשי ל"ל להגמ' לדרוש ההיקש א"ו ר"ע דמתניתין לא דריש המל"א ולכך אצטריך ההיקש] וא"כ אין הכרח לד' האב"מ שע"כ ידרוש ר"ע ההיקש דאחרי דדריש ר"ע בבריית' המל"א שוב לא אצטריך ההיקש ועוד אפי' אינימא דגם למסקנא אצטריך ההיקש [ שלשי' התוס' דגם במשנה הפי' משום המל"א הא עכצ"ל כן כמובן] מ"מ הא ההיקש זה יכול להיות אפי' אליבא דר"ש לשי' הריטב"א בשם הרמ"ה דטעמא דר"ש דכ"ש למכות הוא משום אחשבי' וכן צ"ל ע"כ בשי' הר' יקיר הנ"ל שע"כ כ' דבתערובת ל"ש אחשבי' ע' חוו"ד סי' ק"ד (וע"כ הוא דלא כשי' רש"י הנ"ל דס"ל דאכילה דקרא הוא בכ"ש וע' מ"ל פ"א מחו"מ ובפ"ד מה' שבועות מ"ש בשם הרא"ם) וא"כ הא באמת גם לר"ש אכילה דקרא הוא בכזית רק דס"ל דאפי' אוכל כ"ש חייב משום דאחשבי' ונ"מ בגוונא דל"ש אחשבי' כגון בשוגג או בתערובת א"ע רק בכזית וא"כ מקיש שפיר מה אכילה דענבים הוא בכזית כיון דלישנא דקרא אכילה היא בכזית גם לר"ש ונ"מ בגוונא דל"ש אחשבי' כנ"ל אף שתי' הוא בכזית. אמנם נוכל ליישב ד' ה"ר יקיר הנ"ל עד"ז ותתיישב נמי קושי' התוס' בשבועות שם שהקשו על הא דקא' ואיס"ד כר"ש ס"ל ל"ל צירוף דילמא שא"ה דגלי קרא כדדרשינן בפ' א"ע ובפ' ג' מינים ממשרת וכל משרת ונראה דהנה באמת נוכל ליישב ולומר דגם למסקנא דס"ל לר"ע המל"א ג"כ אצטריך ההיקש שתי' לאכילה עפימ"ש התוס' בע"ז ל' ע"ב ד"ה ומטמא דכ"ז שהמשקין בלועין בגוש אוכל יש להן דין אוכל ומקבל טומאה בכביצה ולא ברביעית ע"ש וא"כ נוכל לחלק דהא דבעלמא יין שנבלע בפת מצטרף לכזית היי"ד מה שנבלע בהפת אבל הממשות שע"ג הפת אינו מצטרף כיון דמה שאינו נבלע הוי משקה ואשמעינן ר"ע דבנזיר ששרה פתו ביין אפי' היין שע"ג הפת שלא נבלע ג"כ מצטרף לכזית משום דמקיש שתי' לאכילה ולפי"ז פריך הש"ס בשבועות שפיר כיון דע"כ ר"ע אשמעינן בנזיר דאפי' היין שע"ג הפת ג"כ מצטרף א"כ אי ס"ל כ"ש למכות ל"ל צירוף כיון דהיין ע"ג הפת ולא נבלע הוי בעין וה"ר יקיר לא קא' אלא היכי שהיין נבלע בפת דליכא אלא טעם בעלמא אז ל"א ר"ש כ"ש למלקות משא"כ כי איכא ממשות בעין בודאי חייב לר"ש מלקות על כ"ש ולפי"ז מיושב ממילא קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דילמא שא"ה דגלי קרא משרת וכל משרת לכך בעי צירוף ז"א דמהא דגלי קרא משרת אין ראי' כלל די"ל דמשרת אצטריך היכי שהיין נבלע בפת דאז ל"ש כ"ש למבית כס' ה"ר יקיר הנ"ל וא"ש ע"נ. ובאופן אחר י"ל בישוב דברי הר' יקיר הנ"ל ויבוארו דברי רש"י ז"ל בשבועות שם שכ' וז"ל חייב דהמל"א באיסורי נזיר דילפינן לה ממשרת וכל משרת ולכאורה למאי נ"מ הביא זאת רש"י כאן תיתי מהי תיתי ונראה דהנה באמת בתוס' ע"ז שם מובא בשם הר' פרץ שדוחה דברי הר' יקר דכיון דלר"ש יליף טכ"ע מגע"נ תו לא אצטריך משרת דבלאו צירוף נמי חייב משום כ"ש אע"ג דאינו בעין אלא נבלע בתוך הפת מה בכך הלא כיון דטכ"ע א"כ חשיב הטעם הנבלע כאלו הי' בעין וא"כ כיון שאלו הי' מן האיסור בעין הי' מיחייב בכ"ש לר"ש ה"כ כשנבלע בהיתר כיון דטכ"ע אולם באמת י"ל דאין זה דיחוי עפימ"ש בתוס' חולין צ"ט ובע"ז ס"ו ע"ב בשם הר"י דאורליינש דעל טכ"ע אין לוקין כיון