הרי בשמים רמה

יודעין זה דמסורה לראש הדור ועכצ"ל מפימ"ש בכנה"ג סי' ז' וסי' ל"ו בשם תשו' מהרש"ך דכי היכי דבעדים נמצא א' מהן קא"פ כל העדות בטלה ה"ה בדיינים אם נמצא א' מהן קא"פ בטל כל הוועד ע"ש וע' בהגהת משנה למלך פט"ז מה' עדות ולפי"ז ולפי"ז י"ל דהקרא משמיענו דנמצא קא"פ אינו מבטל ולכך צירף הקב"ה אהרן עם משה ללמדנו דבקידוש החודש אינו מבטל פסול את הכשר וה"ה דבעדים אינו מבטל הקא"פ את עדות הכשרים וא"כ לפי"ז מיושב ע"נ קושי' התוס' רי"ד הנ"ל כיון דהקושיא ע"כ קאי על הב"ד שקבלו או"ע ופסלו את בנו א"כ ס"ל דקרובים פסולין ולמ"ד זה ע"כ מוכח דקא"פ אינו מבטל את העדות כאמור: עוד הנה מקום אתי ליישב קושי' התוספת רי"ד דהנה הפנ"י ספ"ק דר"ה הקשה אמאי פסלינן קרוב בד"מ מדכתיב משפט אחד יהי' לכם ואמאי לא ילפינן מקידוש החודש דכשרין דהא אקרי נמי משפט ונדחק לתרץ ולפענד"נ דהנה הרמב"ם בה' קידוש החודש כתב דהב"ד מחשבין כדרך שהאצטגנינן מחשבין ואם נראה להם בחשבון שא"א שתראה הלבנה ביום ל' אעפ"י שהעידו העדים אין סומכין עליהם רק שאם עפ"י החשבון הוא ביום ל' מהני ג"כ סהדותייהו דעדים והוא משום דקיי"ל דמצוה לקדש החודש על הראיי' ע' ר"ה כ' ולכך בעי עידי ראי' כמו שדרשו שם החודש הזה לכם כזה ראה וקדש ובמפרש שם כ' דלעולם אין אנו סומכין אלא על שניהם כאחד החשבון וגם עידי ראי' ע"ש. וע' ברמב"ן בספר המצות מצוה קנ"ג כ' שם דאין קידוש ב"ד מעכב אלא הוא מצוה והראי' דראב"ש סובר דאין מקדשין כלל אלא הב"ד עושים החשבון והסכמתם אם זה יום ר"ח או יום מחר ובפנ"י בר"ה כי ביאר יותר וכ' דכיון שידעו ב"ד עפ"י חשבון שראוי לקדש עפ"י ראי' לא מעכבי עידי ראי' דידיעה הוי כראי' בכ"מ וקרינן בי' כזה ראה וקדש והעידי ראי' הוא רק למצוה מן המובחר ע"ש [ויל"ע דא"כ לפי"ז איך מחללינן שבתא עלייהו לפי"ד הש"ס מנחות ע"ב ע"א ואיס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת ופי' בתוס' שם דכיון דדיעבד כשר ל"ד שבת וא"כ ה"נ כיון דדיעבד כשר בלא עידי ראי' אמאי אמרינן התם דמחללין שבת עלייהו ויש ליישב] וא"כ לפי"ז י"ל דליכא ראי' מעדות החודש דכשר בקרובים לד"מ כיון דבעדות החודש הא כבר יודעין הב"ד בחשבון שכן הוא והעדות אינו רק לגילוי מילתא בעלמא ויש לדמות להא שנסתפק הרא"ה בכתובות כ"ח הובא בקצוה"ח סי' ל' סק"א ול"ה סק"ג בעדים שהעידו בב"ד ונחקרה עדותן אם נאמנים קרובים להעיד עליהם כך וכך העידו פו"פ בב"ד פ' דכיון דהוא רק גלוי מילתא אפשר דכשר בקרובים [וע' בהג"א ספ"ב דכתובות שנסתפק דכיון דקיום שטרות דרבנן י"ל דכשר בקרובים אולם בתוס' כתובות צ"ב ע"ב ד"ה דינא הוא מבואר דעידי קיום פסולין בקרובים ע"ש] וא"כ ה"נ בקה"ח ל"ה אלא גילוי מילתא בעלמא כנ"ל ואפשר לומר דכשר בקרובים וליכא למילף ד"מ מיכי' דבעי' עדות גמורה והנה בתוס' סוטה ל"א ע"ב ד"ה הא כתבו בשם הירושלמי דבעידי טומאה ל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מפני שרגלים לדבר ע"ש וא"כ מכ"ש בקה"ח כיון שכבר נודע לב"ד בחשבון אין לך רגל"ד גדול מזה ול"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וה"ה דל"א נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטלה: ובדרך אגב ראיתי בספר נזיר השם מש"ב הגאון הקדוש ר' שמעלקא מניקלשפורג זצוקללה"ה בחי' אה"ע סי' מ"ב שהקשה ל"ל ההיקש שלשה לשנים דנמצא א' מהן קא"פ עדותן בטלה תיפוק לי' דהא כתיב אל תשת ידך עם רשע וזהו אזהרה לכשר שלא יצטרף עם הפסול וא"כ אם א' מהם פסול להפוסקים דבעי' נצטרפו להעיד הא כולן פסולים שעברו על לאו דאל תשת ידך עם רשע ולפי המבואר ברמ"א סי' ל"ד ס"ה דמי שבאו עדים שעבר על שבועתו א"י לומר שוגג או אנוס הייתי א"כ כל העדים בלא"ה פסולים והוכיח מכח זה דנאמנים העדים לומר לא ידענו מפסולים ושוגגים היינו וכ' דזהו טעם הרי"ף שכ' דעדים החתומים על השטר ונמצא א' מהן קא"פ אם לא ידעו העדים בפסולו חוזרים ומעידים הכשרים בע"פ ואם ידעו א"י להעיד בע"פ והוא מטעם דאם ידעו הרי נפסלו שעברו על לאו דאל תשת ידך עם רשע וגו' עכ"ד. והנה באמת בגמ' שבועות ל' מייתי דבר זה דאסור להצטרף להעיד עם רשע מקרא דמדבר שקר תרחק ולפי"ז לא נפסל כיון דהוא רק עשה וע' בנתה"מ סי' ל"ד סק"א שכ' דאם ביטל מ"ע מוכח מכמה דוכתי דאין נפסל לעדות אך ברמב"ם פ"י מה' עדות וכן בש"ע ת"מ סי' ל"ד מייתי מקרא דאל תשת ידך עם רשע וגו' וא"כ כיון דקיי"ל ספ"ק דעירובין דלוקין על לאו שבאל א"כ ה"נ איכא חיוב מלקות ואף דלאו שאב"מ הוא מ"מ למ"ד עקימת שפתיו הוי מעשה הוי לאו שיב"מ ועוד דהא רשע דחמס פסול אף שאין בו מלקות והכא הא התורה קראו עד חמס וכמ"ש הסמ"ע שם ברס"י ל"ד הטעם מפני שזה הרשע הוא כאלו אינו שפסול לעדות והדיינים א"י מרשעו ונמצא שעפ"י הכשר לבדו נגמר הדין ויהי' זה הכשר עד חמס שהוא גורם שהדיינים יפסקו עפ"י ע"א כמו שפוסקין עפ"י ב' עדים ע"ש א"כ שפיר יש מקום להקשות כנ"ל אולם תם אני ולא אדע מאי קושיא היא זו דל"ל להקיש ג' לשנים הרי שפיר אצטריך לענין קרוב או פסול שלא מחמת עבירה דליכא לאו דאל תשת ידך וגו' וגם בלא"ה איני רואה קושיא בזה דהרי הש"ך שם בסי' ל"ד סק"ג תמה באמת על דין זה שהוא רחוק מסברא שאע"ג שיודע שהענין אמת לא יעיד בשביל שהשני פסול וכ' וז"ל ויש לקרב הדין אל הסברא דכיון דקיי"ל דשלשה עדים שהעידו ונמצא א' מהן קא"פ בטלה כל העדות כולה ואף שנשארו ב' עדים כשרים מ"מ גזה"כ הוא כשיש ע"א פסול בטלה כל העדות א"כ ה"נ אעפ"י שהענין אמת גזה"כ הוא דכיון שיש ע"א פסול כל העדות בטלה ואסור להעיד עמו עכ"ד וא"כ לא ידענו דין זה דאסור להעיד עם פסול רק אחר שידענו מההיקש ג' לב' דנמצא א' קא"פ בטל כל העדות משא"כ אי ל"ה ידעינן זה למה לא יצטרף עם הפסול כקושי' הש"ך הנ"ל: וע"ד הפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בסוכה ס"ג שכ' וז"ל ערלה ותרומה טומאה הם מכלל הדברים הטעונים שריפה כמו שנתבאר בזרעים ולפיכך הוא פסול למאמר הש"י פרי דאלו אינם ראוים לאכילה בשום פנים עכ"ל ותמה הכפו"ת עליו בתרתי א' בגמ' ל"ה ע"א פליגי באתרוג של ערלה ה"א לפי שא"ב היתר אכילה וח"א לפי שא"ב דין ממון ופירש"י וח"א לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו. והרמב"ם ז"ל פתח בהטעם שטעונים שריפה וכתותי ע"ש ומסיים משום שא"ר לאכילה ול"ה לכם ב' דאמאי שינה הרמב"ם ז"ל את הטעם דלכם ונקט הטעם דלא מיקרי פרי. הנה כבר הארכתי בחי' בישוב דברי הרמב"ם בכמה אנפין וכעת אביא אומר הבא מן החדש בעזה"י: והנה קושיא הראשונה אפשר ליישב בפשיטות דהנה התוס' בסוגיין ד"ה לפי נסתפקו אי ערלה בעי מדאוריית' שריפה דילפי' מכלאי הכרם דכתיב בה פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש או הוי רק מדרבנן [וע' שבת כ"ה ע"א בתד"ה כך שנסתפקו שם ג"כ אי תרו"ט בשריפה רק מדרבנן משום דדמיא לקודש או מדאוריית' משום דאקרי קודש] והנה ביבמות ק"ג ע"ב פריך שם הש"ס גבי בגד מנוגע מטלית שיש בה שלש על שלש כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתו והא כיון דלשריפה קאי כתותי מ"ש ואין כאן גע"ג ומשני שא"ה דאמר קרא ושרף את הבגד אפי' בשעת שריפה קרוי בגד וא"כ לפי זה לכאורה צריך להבין האיך אמרינן באתרוג של ערלה דכיון דבעי שריפה ל"ה פרי הרי מצינו בקרא וערלתם ערלתו את פריו הרי שהתורה קראתו פרי אפי' בשעת ערלה ודמיא שפיר להא דא' בש"ס יבמות הנ"ל גבי בגד מנוגע דל"א כמ"ש כיון דאפי' בשעת שריפה קרוי בגד אמנם התינח אי מדאוריית' בעי שריפה שפיר הוי ראי' מדקראה התורה פרי אבל אי נימא דהא דערלה טעונה שריפה אינו רק מדרבנן א"כ אין ראי' ממה שקראה התורה פרי כיון דמה"ת ל"ב שריפה ונוכל לומר דלאחר שאמרו חכמים דטעונה שריפה באמת ל"ה פרי [ואפי' היכי דל"ה רק מדרבנן בשריפה שייך כתותי מ"ש מדא' בתרו"ט כמ"ש אף דלחד תי' בתוס' שבת הנ"ל ל"ה רק מדרבנן] וא"כ יש לומר דלהרמב"ם ז"ל נמי הי' ספק אי מה"ת טעון שריפה או לא כמו שהתוס' מסתפקים וז"ש הרמב"ם ז"ל דממ"נ אי ל"ב שריפה רק מדרבנן הוא פסול למאמר הש"י פרי ואי בעי מדאוריית' שריפה א"כ נוכל לומר דיוצא מטעם שהתורה קראתו פרי כנ"ל עז"א דעכ"פ הא א"ר לאכילה בשום פנים. אמנם הא אכתי אינו מובן מה שחידש הרמב"ם ז"ל הטעם דלא מיקרי פרי ול"א מטעם כמ"ש או משום לכם כמ"ש רש"י ותוס' ונלפענ"ד ליישב ע"ד הפלפול דהנה בתשו' הרשב"א הובא בשעה"מ פ"ט מה' חו"מ הקשה אמאי אתרוג של תרו"ט פסול נימא הואיל א"ב מיתשל עלה והוי לכם כמו דאמרי' בדמאי הואיל א"ב מפקיר לנכסי' כו' ותי' דאי נימא מיתשל עלה הוי טבל וא"י באתרוג של טבל משום דא"ב היתר אכילה ויי דיפריש עלה ממק"א הא אין מגביהין תרומ"ע ביו"ט ע"ש אמנם אכתי קשה דהרי עכ"פ יוכל להיות לאתרוג זה היתר אכילה ואף שיהי' באיסור מ"מ הרי השאלה ביו"ט ג"כ הוא באיסור לפי"ד המהרש"א בעירובין ל' דרק לצורך שבת נשאלין ולא לצורך מצוה אחרת ע"ש וכן בדמאי דאמרי' הואיל א"ב מפקיר לנכסי' כו' והרי לכמה פוסקים אסור נמי להפקיר ביו"ט וע"כ דאף שהוא באיסור מ"מ יוכל להיות היתר לאתרוג זה והוי לכם וא"כ ה"ה לענין ההפרשה ביו"ט: אמנם נלפענ"ד דהנה באמת הקשה רש"י ז"ל בביצה ל"א ע"ב אמאי אמרי' טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן וכן המעשר בשבת בשוגג יאכל נימא מיגו דאתקצי לביה"ש אתקצי לכולי יומא ותי' דבמוקצה מחמת אי' דרבנן ל"א מיגו דאתקצי כו' ע"ש בתוס' וע' בתוס' שבת מ"ג ומ"ש הרמב"ן במלחמות שם. ולפי זה הא הטעם דבמוקצה מחמת איסור דרבנן ל"א מיגו דאתקצאי כו' מבואר במפורשים דהוא מטעם כל דבר שהוא משום שבות ל"ג עליו ביה"ש וא"כ הא נודע מ"ש הרע"ב בעירובין במשנה דנתנו למגדל כו' דעל ב' שבותים גזרו בין השמשות ע"ש וא"כ ה"נ איכא שבות דשאלה ושבות דהפרשה וגזרו אף ביה"ש וא"כ שייך שפיר מיגו דאתקצאי לביה"ש כו' ויהי' לאחר ההפרשה איסור מוקצה עלה והנה אמרינן בפסחים ל"ב בהפריש תרומת חמץ ד"ה אינה קדושה דבעינן ראשית שיהי' שירי' ניכרין והיכי דאף לאחר ההפרשה אסור באכילה ל"ה שירי' ניכרין ע"ש ומשמע דאף אם לאחר זמן יהי' שירי' ניכרין דהא לר"ש חמץ לאח"ז מותר מה"ת באכילה אפ"ה כיון דבשעת ההפרשה אין שירי' ניכרין ל"ה ההפרשה וכ"מ מש"ס עירובין ל"ז ע"ב ע"ש ולפי זה ה"נ אפי' אי יפריש עלה ממק"א הרי יהי' האתרוג אסור באכילה מטעם מיגו דאתקצאי כו' כנ"ל א"כ ל"ה שירי' ניכרין וא"כ לא יועיל ההפרשה וא"כ לא יוכל להיות להאתרוג הלז היתר אכילה ולכך א"י באתרוג של תרו"ט אמנם עדיין קשה דהא שפיר יהי' שירי' ניכרין לאחר ההפרשה כיון דקודם ההפרשה הי' אסור