הרי בשמים רמא

במשיכה שמשך את החמץ על תנאי לכשיגיע הזמן ולא יפרע לו יהי' קנוי לו במשיכה זו כמו שמצינו בכתובות פ"ב ע"א האומר לחבירו לך ומשוך פרה זו ולא תהי' קנוי' לך אלא לאחר ל' יום לאחר ל' יום קנה ואפי' בעומדת באגם בדאמר מעכשיו וה"ה אי אמרי' למפה"ג הוי כמעכשיו ע' ברא"ש וע' בר"ן נדרים מ"ח ע"ב ד"ה וההוא שעתא הדר סודרא למארי' ואי דהא כ' הנימוק"י בשם הר"י הלוי דבמשכון ל"ש משיכה מ"מ הא כ' התוס' בקידושין ח' ע"ב ד"ה מנה אין כאן כו' דאם א"ל אני מקנה לך כו"כ בגוף החפץ מהני ע"ש וה"נ הא קונה גוף החמץ ול"ש לומר מנה אין כאן משכון אין כאן וא"כ במשנה זו קנה הנכרי שפיר את החמץ וכמ"ש התוס' בכתובות שם ד"ה הא דאמר מעכשיו כו' דמעכשיו מתחיל הקנין ואינו נגמר עד לאחר שלשים ולא פסקה המשיכה ע"ש ואף דבתוך ימי הפסח דאסור בהנאה אז ל"ל בעלים דהא אפי' חמץ של נכרי אסור בפסח בהנאה כמבואר ברמ"א רס"י תמ"ג וא"כ כבר פסקה לה המשיכה ז"א דהא מבואר בתוס' יבמות צ"ג ע"א ד"ה קנוי' לך מעכשיו דאפי' יצאה מן האגם תוך ל' או אפי' היתה בתוך הימים ברשות נותן כל שעמדה בגמר הקנין באגם קני לה ע"ש [דלא כמ"ש באס"ז ר"פ המפקיד ע"ש וע' בקצוה"ח סי' קצ"ז סק"ג אמנם באמת א"א לומר הכי דהא כיון דלא הרהינו אצלו הא נשאר החמץ בבית הלוה המקנה והרי קיי"ל ב"ב פ"ה דאפילו כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וא"כ אפי' הי' החמץ עומד בכליו של מלוה נמי לא הי' מועיל כיון שהוא ברשות ישראל המקנה ואנן בעי' שתהא עומדת באגם בסוף ל' במקום הראוי למשיכה אמנם ג"ז נכון דהתינח אי הי' האחריות על הישראל הלוה אז ל"ח מקום החמץ רשותו של הנכרי משא"כ למאי דמוקמינן באפותיקי מפורש הא הוי האחריות על הנכרי וא"כ הוי מקום החמץ רשותו של הנכרי דהוי כמאן דאפקיד לי' נכרי בידי' דישראל והאחריות על הנכרי הא קנוי לו המקום על משך זמן הפקדון וא"כ קאי שפיר החמץ ברשותא דנכרי ומועיל שפיר המשיכה שמשך הנכרי את החמץ קודם הפסח. ועפי"ז יהי' מיושב לנכון קושי' התוס' בסוגיין בהא דמוקמינן שהרהינו אצלו וקמיפלגי בדר' יצחק דאר"י מנין לבע"ח שקונה משכון כו' ת"ק סבר הנ"מ ישראל מישראל הוא דקרינא בי' ולך תהי' צדקה אבל ישראל מנכרי לא קנה ור"מ סבר ק"ו ישראל מישראל קני ישראל מנכרי לא כ"ש אבל נכרי שהלוה את ישראל ע"ח אחה"פ ד"ה עובר התם ודאי נכרי מישראל לא קני והקשו התוס' אביי איך יתרץ הך דע"כ בדר"י קמיפלגי לסיפא דקתני נכרי שהלוה את ישראל ע"ח אמאי ד"ה עובר אע"ג דלא קנה כיון דלמפה"ג כו' [ולכאורה הי' נראה בישוב קושי' התוס' הלזו דהנה לכאורה צריך להבין מ"פ הש"ס מסיפא דנכרי שהלוה לישראל ע"ח אמאי ד"ה עובר הא איפכא מיבעי' לי' כו' דהרי כ' התוס' בסוגיין ובב"ק ל"ג ע"א ד"ה א"ב דאפי' למ"ד למפה"ג אינו רק היכא שגבאו לבסוף וא"כ הא מבואר במג"א סי' תמ"א סק"ג דאם עדיין החמץ ביד ישראל רק ששיעבדו לעכו"ם אסור ליתנו לו וא"כ אסור לישראל אחה"פ ליתנו לעכו"ם וא"כ לא יבא לידי גביי' והיכי דאינו בא לידי גביי' הא ל"א למפה"נ. אמנם באמת הדבר נכון דהרי לכאורה יש להעיר אמאי יהי' אסור לפרוע חובו בא"ה הרי אינו אלא מבריח ארי וע"כ כמ"ש התוס' בנדרים ל"ג ע"ב דלא שרי אלא מבריח ארי מנכסי חבירו ולא מנכסי עצמו וע' תוס' ב"ק נ"ו ע"א והוי כהא דא' בחולין קל"א ע"א הרי שאנס המלך את גרנו אם בחובו רחיב לעשר דקמשתרשי לי' אמנם אכתי קשה דהרי קיי"ל דהפקעת הלואתו מותר וא"כ אמאי יהי' אסור לפרוע חובו לעכו"ם בא"ה הא ל"ה הנאה כההיא דקא' התם בחולין אם באנפרות פטור מלעשר וע"כ דמיירי במקום שיש ח"ה דאסור להפקיע הלואתו ולכך פריך שפיר הש"ס דמדקתני סיפא בסתם נכרי שהלוה לישראל ע"ח כו' ומשמע אף במקום דליכא ח"ה שמותר להפקיע הלואתו ואז מותר להישראל ליתן לו החמץ דבכה"ג הא ליכא הנאה לישראל וא"כ יבא לידי גביי' ושייך שפיר למפה"ג וכל זה הוא למאי דקיי"ל דהפקעת הלואתו מותר משא"כ אביי לשי' דס"ל בב"ק קי"ג ע"ב דהפקעת הלואתו אסור מה"ת א"כ לא יבא לידי גביי' ול"ש למפה"ג ולכך שפיר לד"ה עובר עליו אולם באמת הא ליתא דאי מיירי במקום דליכא ח"ה ומותר להפקיע הלואתו א"כ ל"ש למפה"ג כמ"ש למעלה ובעיקר קושייתינו דאיך נוכל לומר למפה"ג כיון דאסור להישראל ליתן לו החמץ בשביל חובו נלפענד"ל לפמ"ש במלחמות בסוגיין לתרץ קושי' התוס' הנ"ל דאביי האיך יתרץ הך בריית' וכ' דבמטלטלין גם לאביי ל"א למפה"ג רק דבס"ד הוי ס"ל דמיירי במטלטלי אג"ק ולפי המסקנא לא מיירי בהכי רק בהרהינו ע"ש ואזדא נמי לפי"ז קושי' פנ"י שהבאנו למעלה דאינו מוכרח דקאי דוקא לענין קרקע מדפליגי לענין טריפת לקוחות דהא מבואר בח"מ סי' קי"ג דאם שעבד לו מטלטלין אג"ק יכול לטרוף המטלטלין מהלקוחות כמו שהוא טורף הקרקעות ע"ש וא"כ שייך שפיר פלוגתת אביי ורבא גם לענין המטלטלין אמנם הא באמת כ' התוס' בב"ק י"ב ע"א בד"ה אנא מתניתא ידענא דקנין אג"ק אינו אלא מדרבנן והיכי מועיל להפקיע איסור חמץ דאוריית' אכן י"ל דכשהחמץ צבור ומונח ע"ג קרקע הא קונה הקרקע להנכרי את החמץ מטעם חצרו דכיון דכי מטי עידן איסור' איאושי מייאש מיני' כדא' בב"ק ס"ו ע"ב וע"כ ל"א התם אלא דזה מתייאש וזה א"ר לקנות משא"כ הכא מהיכי תיתי לא ירצה הנכרי לקנות וא"כ קנה ליה הקרקע להנכרי את החמץ של הפקר מטעם חצר. אולם הא כ' הש"ך בסי' ר"ב סק"ג דחצרו וקנינו באין כא' ל"מ ואינו מועיל קנין חצר אלא אם הוא כבר חצרו ולא כשבאין בב"א ע"ש ולפי"ז י"ל דה"פ הש"ס דאי אמרי' למפה"ג הא קנה הנכרי את הקרקע למפרע דלגבי הקרקע הא אמרי' למפה"ג וממילא נקנה לו החמץ להנכרי ג"כ למפרע מטעם חצר כשאר דבר הפקר ושפיר פריך דאיפכא מיבעי' לי' כו' כיון דהקרקע בודאי בא לידי גביי' ואמרי' בה למפה"ג וממיל' קנה את החמץ ויש לפלפל גם בזה בענין ברירה כיון דהשתא אנו צריכין שיחול קנין הקרקע למפרע כי היכי דלא ליהוי חצרו וקנינו ב"כ ול"ש סברת הרשב"א הנ"ל ותלי' שפיר בברירה ואין עת להאריך]. אמנם לדברינו הנ"ל יתיישב שפיר דאליב' דאביי שפיר איכא לאוקמי דבפלוגת' הוא בלא הרהינו אצלו וקמיפלגי אי למפה"ג או לא ואי דא"כ אמאי בסיפא בנכרי שהלוה לישראל ע"ח ד"ה עובר הא איפכא מיבעי' לי' למ"ד התם עובר הכא א"ע כו' ז"א דבסיפ' לכך ד"ה עובר משום דנכרי אינו קונה בכסף דלשי' הרמב"ם הנ"ל הא גם לאביי דס"ל רפ"ב דבכורות לעכו"ם בכסף היינו רק ישראל מנכרי קונה בכסף אבל נכרי מישראל לאחר התקנה לא עדיף ישראל מישראל ואם קונה בכסף א"כ במאי קנה הנכרי את החמץ ואי במה שמשך את החמץ קודם הפסח ז"א דהא בעי' שבסוף יעמוד במקום הראוי למשיכה והכא הא קאי בחצרו של ישראל המקנה ואי דהרי מקום החמץ קנוי לו ז"א דהא באמת אין המקום קנוי לו רק עד הגעת זמן הפרעון וכל שאינו אלא לזמן אפי' הוא קה"ג אנו רק ק"פ כמבואר בר"ן נדרים כ"ט ע"א ומכ"ש הכא שאינו קנוי לו רק לתשמיש החמץ א"כ ל"ה רק ק"פ והא ק"פ לאו כקה"ג דמי והאיך יהי' נקרא זה רשותו דנכרי ועכצ"ל דהש"ס אזיל למ"ד ק"פ כקה"ג דמי ושפיר פריך איפכא מיבעי' לי' כו' משא"כ אביי לשי' דאיהו ס"ל בגיטין מ"ח ע"ב דק"פ לאו כקה"ג דמי א"כ לא מיקרי רשותא דנכרי וא"כ ל"מ מה שמשך הנכרי את החמץ קודם הפסח ולדידי' א"ש מה דא' דבנכרי שהלוה לישראל ע"ח ד"ה עובר משום דלא קנה הנכרי את החמץ וא"כ אפי' למאי דס"ל למפה"ג שפיר עובר בסיפא ומיתוקמא שפיר לאביי בלא הרהינו אצלו. וביותר י"ל עפ"י הקושי' הנ"ל דמ"פ מנכרי שהלוה לישראל ע"ח דילמ' לכך ד"ה עובר משום דאין ברירה ולר"י אף בדרבנן א"ב כנ"ל ואי דכיון דחלות הקנין יכול להיות גם עכשיו ממיל' חל גם למפרע כס' הרשב"א הנ"ל ז"א דהא לדברינו ע"כ אין הנכרי קונה רק מכח המשיכה שמשך בתחלה וא"כ מוכרחין לומר שיחול הקנין למפרע א"כ שפיר י"ל מטעם אין ברירה אמנם באמת למ"ד שעבודא דאוריית' הא לא תלי' כלל בברירה דכך גזרה התורה שיש לו שעבוד תיכף משעת הלואה ואי יפרע יופקע השעבוד ול"ש כלל ברירה וכמ"ש למעלה. ולפי"ז התינח למ"ד ש"ד [ולהפוסקים דאף דבמטלטלין שייך ש"ד] משא"כ אביי הא כ' התוס' בגיטין נ' ע"א ד"ה כיון דס"ל שעבודא ל"ד א"כ שפיר י"ל לדידי' דלכך בסיפא דנכרי שהלוה לישראל ע"ח לד"ה עובר משום דאין ברירה: והנה התוס' בב"מ פ"ב ע"ב ד"ה אימור דאר"י כו' הקשו אמאי לת"ק א"ע בישראל שהלוה לנכרי ע"ח נהי דס"ל ישראל מנכרי ל"ק משכון הא קיי"ל כשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבדו אלפי זוזי והוי ש"ש ונלפענ"ד ליישב עפימ"ש בתוס' שם עמוד א' ובשבועות מ"ד ע"א דעל מה ששוה המשכון יותר על החוב ל"ה אלא ש"ח ולא קיי"ל דנעשה ש"ש אכולו משום פרוטה דר"י וכ"פ בח"מ סי' ע"ב ס"ב בהג"ה ולפי"ז י"ל עפימ"ש בחק יעקב סי' תמ"ה ס"ק י"א להעיר אמאי יעברו שותפים בחמץ של שותפות הא כתיב לא יראה לך ומתיבת לך יש למעט שותפין כדא' בחולין קל"ו וע' תוס' סוכה ל"ה ע"ב ותי' דהא כתיב תשביתו שאור מבתיכם לשון רבים דמשמע אפי' שותפין ע"ש וע' בקהלת יעקב למהר"י אלגזי אות ח' שרוצה לומר דבשותפות ישראל ונכרי בודאי א"ע בב"י ע"ש שהאריך ולפי"ז הא חידש הפנ"י וכן הצל"ח בסוגיין דבחמץ שק"ע ישראל אחריות א"ע רק בב"י משום דחידוש הוא דבכ"מ נל"מ לאו כמ"ד ואין לך בו אלא חידושו דהתורה ריבתה לא ימצא דבחמץ נל"מ כמ"ד ועובר בב"י אבל א"ע על עשה דתשביתו. ולפי"ז א"ש דלכך לרבנן אינו עובר משום דשמואל כיון דסתם משכון הוא יתר מכדי חובו וא"כ אליב' דשמואל הא ל"ה ש"ש רק כנגד החוב ועל היתר ל"ה אלא ש"ח והוי דנכרי א"כ הישראל והנכרי שותפים בהחמץ הזה וא"כ ממ"נ משום לאו דב"י א"ע כיון דבלאו דב"י הא כתיב לך למעט שותפין ואי משום תשביתו הא אפי' על חלקו א"ע רק מצד שהוא ש"ש עליו וא"כ ליכא רק לאו דב"י כד' הפנ"י והצל"ח הנ"ל ובלאו דב"י א"ע כיון שהוא בשותפות עם הנכרי כנ"ל ובלאו דב"י הא כתיב לך למעט שותפין משא"כ משום דר' יצחק שפיר עובר כיון דמשום דר' יצחק הא חייב גם על היתרון כמו שהעלה הש"ך בח"מ סי' ע"ב ס"ק י"ז ע"ש ול"ה שותפות ושפיר עובר: והנה בעיקר דברי רש"י ז"ל הנ"ל שכ' דבשעבוד מפורש לכ"ע שעבודא דאוריית' יש לתמוה מדברי הש"ס ערכין כ"ב דפליגי שם ר"פ ור"ה ברי' דר"י בהא דאין נזקקין לנכסי יתומים דר"פ אמר משום פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ור"ה ברי' דר"י אמר אימור צררי אתפסה ומקשי שם מהא דתנן שום היתומים ל' יום כו' במ"ע אילימא בבע"ח עכו"ם מי צאית אלא פשיט' בבע"ח ישראל בשלמא לר"ה ברי' דר"י מוקי לה בשחייב מודה אלא לר"פ קשי' וכן פריך התם מבריית' דע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבע"ח חובו כו' ודחוק לאוקמי בבע"ח עכו"ם וכגון