הרי בשמים רלט

בחיים חיותו ול"ש לומר אין ברירה דכך גזרה התורה שיתחיל השעבוד תיכף משא"כ אי נימא שעבודא לאו דאוריית' ורק מטעם שהוא שיעבדו בפירוש אם כן שוב תליא בברירה והדר תקשי דנימא אין ברירה. ועפי"ז אזדא ממילא תמיהתכם ע"ד הרמב"ם הנ"ל דמהש"ס הנ"ל אינו מוכח רק אי ס"ל גבו קרקע יש לו וע"כ דאמרינן דהוברר למפרע שהי' של אביהן מחיים וע"כ משום דשעבודא דאורייתא כנ"ל אבל מ"ד גבו קרקע אין לו אינו מוכרח דיסבור של"ד דאף דשעבודא דאורייתא מ"מ למאי דקיי"ל מכאן ולהבא הוא גובה גבו קרקע אין לו דהוי ראוי דלא זכה למפרע דלא נשתעבד מה"ת רק מכאן ולהבא ולכך גבו קרקע אין לו אף דשיעבודא דאוריית' וממילא ל"ק נמי קושי' התוס' ב"ב קכ"ו ע"א שהקשו ג"כ לר"פ דס"ל אפי' גבו קרקע אין לו ע"כ דס"ל של"ד ובקידושין י"ג סבר ר"פ שיעבודא דאוריית' והניחו בצ"ע ולדברינו ל"ק דעד כאן ל"ק רק דמ"ד גבו יש לו ע"כ ס"ל שעבודא דאוריית' ומטעמא דאמרן אבל מ"ד גבו קרקע אין לו אינו מוכרח דיסבור של"ד דשפיר ס"ל שעבודא דאורייתא ואפ"ה גבו קרקע אין לו משום דהוי ראוי: ומדי עברי בין בתרי הענינים האלה עלה במצודת עיוני פלפולים נחמדים ת"ל ולא אמנע מלרשום אותם עלי גליון. ויסוד הדברים הוא בסוגי' דפסחים ל"א ע"א תנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחה"פ מותר בהנאה אא"ב למפרע הוא גובה אמטו להכי מותר בהנאה אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה אמאי מותר בהנאה ברשותא דישראל הוי קאי הב"ע כשהרהינו אצלו. והנה הרמב"ם פ"ה מה' חמץ ה' ה' כ' וז"ל ישראל שהרהין חמצו אצל עכו"ם אם א"ל אם לא הבאתי מעות מכאן ועד יום פ' קנה חמץ זה מעכשיו ה"ז ברשות עכו"ם ואותו חמץ מותר לאחה"פ והוא שיהי' אותו זמן שקבע לו קודם הפסח ואם לא א"ל קנה מעכשיו נמצא אותו החמץ כאלו הוא פקדון אצל עכו"ם ואסור בהנאה לאחה"פ והמפרשים תמהו על הרמב"ם ז"ל שכ' דבעי' שיגיע הזמן קודם פסח א"כ מ"פ הש"ס כאן לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה הרי אי הגיע הזמן ק"פ גם לרבא בימי הפסח כבר עמד ברשות נכרי ואמאי ניחא לי' לאביי טפי מלרבא עיין ברא"ש ובק"נ ובצל"ח מ"ש בזה עוד ראיתי מקשין איך ס"ד דהש"ס למימר דלכך נכרי שהלוה לישראל ע"ח אחה"פ מותר בהנאה משום דלמפה"ג איך שייך לומר גבי גוי למפה"ג הרי אפי' הפקעת הלואתו מותר בגוי והיכי ס"ד לומר דמשועבד למפרע כיון דא"צ להחזיר לו ההלואה עפ"י דתוה"ק רק משום קידוש השם ובמקום דל"ש ק"ה א"צ להחזיר לו ההלואה כלל. והנלפענד"ל דהנה הפנ"י דקדק בכאן אמאי ל"ק הכא בשהרהינו אצלו וכדר' יצחק דאמר בע"ח קונה משכון כדא' לקמן ונלפענ"ד דהנה העירו עוד המפרשים למאי דס"ד דמיירי בלא הרהינו במאי קנה הנכרי את המשכון והנה לאביי י"ל דקנה בכסף ההלואה שנתן לו אולם רבא הא קא' ביבמות ל"ז הלכתא כוותי' דר"י לגבי ר"ל לבר מתלת ור"י הא ס"ל ר"ת מעות קונות ומדלעמיתך בכסף לנכרי במשיכה אולם הרי באמת בב"מ מ"ח ע"א קא' רבא קרא ומתניתא מסייע לי' לר"ל דאמר משיכה מפורשת מה"ת אם כן יש לומר איפכא מדלעמיתך במשיכה הא לנכרי בכסף ועכצ"ל דרבא ס"ל דלנכרי בשניהם בכסף או במשיכה וכמ"ש התוס' בבכורות י"ד ריש ע"א ולעמיתך אתא לענין אונאה וכמ"ד גזל עכו"ם אסור מה"ת ע"ש אמנם עדיין אינו נכון דבשלמא לאביי דקא' למפרע הוא גובה ומבואר בנתה"מ סי' קצ"ט סק"ב דהוי כאלו קנוי' הקרקע להמלוה בשעת ההלואה כשנותן הכסף לידו והוי כאומר לו קנה מעכשיו ולכשאגבך וכיון שנתרצה להגבותו קנה למפרע משעת נתינת המעות כיון דאדעתא דקנין נותן לו המעות בתחלה והגוביינא הוא רק סיום התנאי דל"ב קנין ע"ש וכן מבואר ברי"ט אלגזי על ה' בכורות כ"ב גבי פלוגתא דר"ה ורבה ביצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר ע"ש וא"כ שפיר נקנה החמץ להנכרי מתחלה בעד הכסף שהלוה לו ולהכי שפיר קאי ברשותי' דנכרי אפי' אי לא הרהינו משא"כ לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה אפי' נימא דמיירי שהגיע זמנו ק"פ עכ"פ הא מתחיל הקנין משהגיע זמן פירעון ואז המעות כבר הוא מלוה אצל הישראל ומלוה הא אינו קונה במכר דהא דא' בקידושין מ"ז ע"א ושוין במכר שזה קנה היינו במלוה שיש לו על אחרים אבל במלוה שיש לו אצל הלוקח אינו קונה כמבואר בתוס' ב"מ ט"ז ע"א ד"ה ההוא שטרא ע"ש ואע"ג דהרמב"ם בפ"ז ממכירה ה' ד' פוסק דמלוה קונה במכר כבר כתבתי בחי' בביאור דבריו דאע"ג דפוסק לענין קידושין דמקדש במלוה אינה מקודשת הטעם הוא עפי"ד הריטב"א בחי' לקידושין י"ג שביאר הטעם דמ"ד דשיעבודא ל"ד משום דאין קנין לחצאין ומ"ד ש"ד דכיון דמעיקרא נשתעבדו הנכסים נהי דקנין גמור אינו אבל קנין שעבוד יש ע"ש ואנכי הסברתי הדברים עפי"ד התומים בסי' מ"ט שכ' דהא דא' בבכורות מ"ח נכסוהי דבר אינש אינון ערבין בי' ולא יתבע הערב תחלה היינו אי שעבודא ל"ד אז עיקר השעבוד הוא רק על הלוה וכופין לפרוע רק הואיל ואינו ציית יורדין לנכסיו ולכך אין להם אלא תורת ערב אבל אי שיעבודא דאוריי' תיכף משתעבדין לו הנכסים בעת שהלוה אינם בגדר זה של ערב דנימא לא יתבע הערב תחלה ע"ש וא"כ למ"ד ש"ד אינו קנין לחצאין כיון דתיכף משתעבדין הנכסים וא"כ מתחלה משעת ההלואה נקנו נכסי הלוה מדין כסף קנין שעבוד רק שאינו קנין גמור כ"א התחלת קנין ומש"ה אח"כ כי מקנה לו בעד דמי ההלואה איזה קרקע קונה שפיר מדין כסף כיון שלא בא עכשיו לעשות קנין חדש שכבר בשעת ההלואה הי' קנוי לו קרקע זו בכלל שעבוד כל נכסי הלוה אלא שלא הי' קנין גמור ועכשיו אינו אלא גמר קנין וכל כי האי שאינו רק גמר קנין מהני ג"כ לקנות במלוה משא"כ גבי קידושין אפי' אי שעבודא דאוריית' אינה מקודשת במלוה כיון דגוף האשה לא נשתעבדה להתקדש לו מחמת המלוה וא"כ באה עתה להתקדש עצמה במלוה מחדש לגמרי ומלוה ל"ח כסף אלא לענין גמר קנין אבל לא לעשות קנין חדש ולפי"ז התינח לענין קנין קרקע משא"כ לענין מטלטלי הא לכ"ע של"ד כמ"ש התוס' סוף ב"ב והבעה"ת שער מ"ג משום שיכול להבריחן ולא סמיך עלייהו ע"ש [וע' ברשב"א בחי' לקידושין ובב"ק בסוגי' דפרה וטלית שכ' דלמ"ד ש"ד אף מטלטלי משתעבד' מד"ת וכ"נ מד' התוס' ערכין כ"ג וכ"כ הראב"ן סוף ב"ב והרמב"ן במלחמות בסוגיין] וא"כ ל"מ לענין החמץ שהוא מטלטלי קנין כסף של ההלואה ואף שעשה החמץ אפותיקי כדקתני נכרי שהלוה לישראל ע"ח מ"מ הא קיי"ל בב"ק ל"ג ע"ב עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה הימנו וא"כ במטלטלין אפי' באפותיקי של"ד וא"כ זהו דפריך הש"ס אפי' אי מיירי בהגיע הזמן ק"פ בשלמא לאביי דא' למפה"ג שפיר ברשותי' דנכרי קאי דקנה לי' בכסף ההלואה משא"כ לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה א"כ למאי דס"ד דמיירי בלא הרהינו כ"ז שלא נטל את החמץ ברשותי' דישראל קאי דליכא למימר דקנה לי' בכסף דהרי במטלטלי דשל"ד אפי' קנין שעבוד אינו לחצאין וא"כ בא לעשות קנין חדש ומלוה הא א"י לעשות קנין חדש כנ"ל ולזה משני הש"ס בשהרהינו אצלו ול"ב למימר מטעם דר' יצחק אלא כיון דהרהינו אצלו קנה לי' הנכרי במשיכה וכיון דהגיע ז"פ ק"פ ברשותא דנכרי הוי קאי בתוך ימי הפסח ולכך מותר בהנאה אחה"פ וא"ש ועפי"ז ממילא אזדא גם הקושיא הנ"ל שמקשין דאיך שייך לומר גבי גוי למפה"ג הרי אפי' הפקעת הלואתו מותר בגוי וכיון דא"צ להחזיר לו ההלואה עפ"י דתוה"ק רק משום ק"ה ובמקום דליכא ק"ה א"צ להחזיר כלל ההלואה והיכי נוכל לומר דמשועבד למפרע ולדברינו ניחא דכיון דע"כ אתינן עלה רק מדין קנין שקנה בכסף ההלואה דהוי כאומר לו קנה מעכשיו ולכשאגבך ואדעתא דקנין נותן המעות כמ"ש בשם הנתה"מ הנ"ל וא"כ הא מבואר ביש"ש פ' הגוזל ומאכיל סי' כ' דאם נתן הגוי מעות לישראל על מקח שקנה חפץ אצלו אם אינו נותן לו החפץ הוי גזל ממש ורק מלוה להוצאה ניתנה ע"ש ולפי"ז ה"נ כיון דלדברינו הנ"ל הא מדין קנין נקנה להנכרי החמץ וא"כ בכה"ג אם לא יתן לו החמץ הא הוי גזל ממש וגזל עכו"ם אסור ולכך אמרינן שפיר דלמ"ד למפה"ג מעיקרא ברשותי' דנכרי הוי קאי. ועפי"ז נכון ליישב ד' רש"י ז"ל בסוגיין דקא' לימא כתנאי ישראל שהלוה לנכרי ע"ח לאחה"פ אינו עובר משום ר"מ אמרו עובר לימא בהא קמיפלגי דמ"ס למפה"ג ומ"ס מכאן ולהבא הוא גובה ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה לישראל ע"ח ד"ה עובר והא איפכא מיבעיא לי' למ"ד התם א"ע הכא עובר למ"ד התם עובר הכא א"ע ופירש"י ז"ל לאחה"פ א"ע אם נהנה ממנו ודקדק המהרש"א ז"ל מנ"ל לרש"י ז"ל דהפלוגתא הוא רק לענין איסור הנאה לאחה"פ הרי מדקתני עובר וא"ע דילמא הכונה אם עובר עליו בתוך הפסח אם לאו דהא לר"ש קיימינן ואינו אסור בהנאה חמץ לאחה"פ אלא מטעם שע"ע הב"י עי' בדבריו ונלפענ"ד דהנה לכאורה יש להעיר גם בכאן הערת הרב מו' מאיר הנ"ל דהאיך נוכל לומר דלמ"ד למפה"ג א"ע בנכרי שהלוה לישראל ע"ח מטעם אכמ"ל דהי' של נכרי הרי אין ברירה דנהי דס"ל לר"מ יש ברירה הא כ' התוס' בגיטין כ"ה דרק במברר דבריו בפירוש שאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש כו' אז ס"ל לר"מ ברירה אבל באינו מברר דבריו ס"ל גם לר"מ א"ב וליכא למימר כתי' הנ"ל מטעם דשיעבודא דאוריי' כיון דבמטלטלי הא לכ"ע של"ד כנ"ל אולם לק"מ דהרי קיי"ל בדרבנן יש ברירה וע' שא"ר הלכות חמץ סי' פ"ט ולפי"ז התינח לאחה"פ אבל בתוך הפסח לענין ב"י דאוריי' שפיר י"ל דעובר מטעם אין ברירה ואי דא"כ גם לאחה"פ יהי' אסור מטעם שעבר בפסח בב"י ז"א דהרי הטעם דבדאוריי' א"ב משום דסד"א לחומרא כמ"ש הר"ן פ' כל הגט וע' שעה"מ פ"ח מה' עירובין וא"כ סד"א הא אינו רק מדרבנן לחומרא והיכי דלא עבר בפסח רק מדרבנן הא מבואר בפוסקים דאין החמץ אסור לאחה"פ ושפיר פריך הש"ס דלמ"ד למפה"ג הל"ל דהחמץ מותר לאחה"פ ולכך פירש"י ז"ל דמיירי רק לענין לאחה"פ אבל לענין תוך הפסח הא מ"מ מדרבנן עבר בב"י משום דא"ן ברירה אמנם אכתי קשה דהא הקושיא הנ"ל דאין ברירה אפשר ליישב בפשיטות עפי"ד הרשב"א בתשו' ח"ב סי' פ"ב וביאר הדברים בנתה"מ סי' ס"א דדוקא בהריני בועליך ע"מ שירצה אבא הואיל שא"א שיחולו הקידושין בעת שיבורר התנאי דהוי אז כהדרא סודרא למארי' כי הבעילה כבר היתה וצריך ע"כ בקיומו של דבר למפרע אז תלוי בברירה אבל היכא שא"צ לקיומו של דבר לקדמותו מותו והדבר יכול לחול אח"כ בעת שיבורר אז שפיר אמרינן ג"כ הוברר הדבר למפרע ע"ש ועיין תוס' בבא קמא ס"ט ד"ה כל הנלקט וע' במקנה קידושין ס"ד בתוס' ד"ה רבי סבר ובמק"ח ס' תנ"ד. ואם כן ה"נ הא לגוף קנין החמץ אין אנו צריכין שיחול למפרע כי חלות הקנין יכול להיות מכאן ולהבא לכן שפיר אמרינן ג"כ הוברר הדבר למפרע וא"כ הדרק"ל למה פירש"י דוקא על אחה"פ אמנם לדברינו הנ"ל נכון כיון דלס"ד מיירי בלא הרהינו וא"כ קנין החמץ אינו אלא מכח כסף ההלואה כנ"ל וא"כ צריכין אנו שיחול הקנין דלמפרע דוקא וא"כ שפיר