הרי בשמים רלז

למוכרו לנכרי חוץ מדמי יי"נ שבו ואי משום דאסרו בשתי' ז"א דהא באמת העירו התוס' בגיטין שם הרי ממ"נ על הניסוך קלבד"מ ועל ההגבהה הא יכול לומר הרש"ל וכ' המפורשים שם בכונת התוס' לתרץ דלכך אליבא דרב א"י לומר הרש"ל משום דהוי רוצה בקיומו דקיי"ל ביי"נ שאם אמר נכרי לישראל שהי' נושה בו מנה המתן עד שאמכור היי"נ ואביא לך המעות אסור משום דרוצה בקיומו שלא יאבד היי"נ וא"כ ה"נ הא רוצה בקיומו דאם יהי' נאבד לא יוכל לומר הרש"ל ע' בס' טיב גיטין וא"כ לפי"ז התינח אי אסרו בהנאה שייך איסור רוצה בקיומו משא"כ אי לא אסרו אלא בשתי' הא ל"ש איסור רוצה בקיומו וא"כ הדרק"ל אמאי חייב לימא לי' הרש"ל ולדברינו הנ"ל ניחא דכיון דעכ"פ נאסר בשתי' א"כ משעת הגבהה נעשה גזלן וקנה היין כולו וממילא נאסר כולו בהנאה: אמנם הא קשיא לכאורה מש"ס ב"ק ד' ע"ב בברייתא דתני ר' חייא כ"ד אבות נזיקין כו' והמטמא והמדמע והמנסך ופירש"י וז"ל ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביי"נ שזרק בו דלא קמחסרי' ולא מידי דהא מזבין לי' בר מדמי יי"נ שבו וקשה הא אפי' לפי"מ דאמרי' מנסך ממש ע"כ מיירי באית לי' שותפות בגוה [דדוחק הוא לאוקמי כאן במומר ועוד דלעיל מיני' כ' רש"י ובמס' גיטין מפרש אמאי ל"א קלבד"מ ואי במומר הא נאסר במגעו אפי' לא שמעני' דקא' לע"ז ול"ש קלבד"מ] וא"כ לא נאסר אלא מטעם תערובת ולא אפסדי' דיכול למוכרו חוץ מדמי יי"נ שבו והתם ל"ש לומר דכיון דנאסר אח"כ בשתי' הא חייב משעה שנעשה גזלן עלי' דהרי התם ע"כ בלא הגבהה מיירי דאי בהגבהה הא הוא בכלל גזלן וקתני לי' וא"כ לא נאסר אלא מטעם תערובת והדק"ל הא יכול למוכרו חוץ מדמי יי"נ שבו אמנם באמת הדבר נכון דהא חזקי' ס"ל בע"ז נ"ד ע"א גבי בהמה שניסך לה יין על קרני' דאדם אוסר דשא"ש ומסתמא ר' חייא כחזקי' ברי' ס"ל וא"כ א"צ לאוקמי בשותפות. אולם אכתי י"ל הרי אפי' למ"ד אדם אוסר דשא"ש בישראל לצעורי קמיכוין ומוכרח לאוקמי בשותפות כפירש"י בחולין דה"ה למ"ד לצעורי קמיכוין מצי לאוקמי בשותפות והדרק"ל אמנם עכ"ז נכון דהרי באמת הקשו האחרונים בהא דקא' לצעורי קמיכוין הרי קיי"ל בגיטין נ"ד בסופר שאמר ס"ת שכ' לפלוני גוילין שלו לא עבדתי לשמן נאמן אף כשאינו בידו דמתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת וא"כ כ"ש הכא דחייב לשלם בעד היזקו דהמנסך במזיד חייב לשלם דהי"ל להאמינו שנסכו לע"ז ולא כיון לצעורי ותי' בס' ישיע"ק ביו"ד סי' ד' דכיון דקיי"ל השא"נ ל"ש היזק ומדינא פטור מלשלם והא דחייב לשלם במזיד הוא משום שלא יהי' כאו"א הולך ומנסך כו' וכיון דאם לא יתחייב לשלם לא יאסר כלל היין דנאמר שלא כיון לנסך רק לצעורי לחברי' אוקמינן אדינא דפטור מלשלם וממילא אין היין נאסר דאין נאמן לאוסרו וליכא א"כ חשש ותקנת שלא יהי' כאו"א כו' ע"ש וא"כ לפי"ז התינח התם בחולין דקאי למ"ד השא"נ ל"ש היזק וכפירש"י שם משא"כ ר' חייא הא מסקינין בב"ק שם דס"ל השא"נ שמי' היזק וא"כ ל"ק דנימא לצעורי קמיכוין כיון דלדידי' איכא שפיר למימר מתוך כו' וא"כ א"צ לאוקמי בשותפות [ובמה שתמהו המפורשים על פירש"י בב"ק שם דהרי באמת שמואל אמר מערב ע' בפנ"י ותו"ג נלפענ"ד דהנה באמת רב ושמואל ס"ל בכה"ת מב"מ במשהו וא"כ ניחא שפיר לשמואל דאסור כל היין אך הרי כ' התוס' בזבחים ע"ג ע"א ובמנחות כ"ב ע"ב דבמשקה ל"ש מב"מ כיון דא"א לבטל להיות כמבטל דלכי מסרחה אין שם משקה עלה ע"ש וא"כ ה"נ ביין ביין ל"ש מב"מ במשהו וע"כ דהתם בגיטין אזיל אליבא דמ"ד בתר מבטל אזלינן והוי שפיר מב"מ לכך א"א למכור חוץ מדמי יי"נ שבו וא"כ הרי במנחות כ"ג ע"ב קא"ר חנינא אליבא דר' חייא דאזיל בתר בטל א"כ ל"ה מב"מ ולכך פירש"י שפיר דיכול למכרו חוץ מדמי יי"נ שבו וזהו רק ע"ד חידוד דבאמת בע"ז ע"ד נחלקו רו"ש אי הלכה כרשב"ג גם ביין ביין או לא ע"ש]: ומעתה נשוב לדברי התוס' גיטין נ"ב ע"ב שהקשו וא"ת לשמואל מ"ש מדא' בריש א"נ ומודה רנבה"ק בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור חלב ונלפענ"ד ליישב דהנה באמת קשה בהא דקא' סתם לרב דאמר מנסך ממש משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו ל"ה עד שעת ניסוך אכתי קשה לחזקי' דקא' התם ד"ת א' שוגג וא' מזיד חייב מ"ט השא"נ שמי' היזק ומ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו הרי אפי' אי נחייבנו יודיע ויאמר שהי' בלי הגבהה ויהי' פטור משום דקלבד"מ דהרי ע"כ מיירי באין רואין דאי יש רואין אחרים יודיעוהו וא"כ יוכל להודיע ולומר שהי' בלא הגבהה ויפטר משום קלבד"מ אולם הדבר נכון עפימ"ש רש"י ז"ל בב"מ צ"א ע"א דבקלבד"מ חייב עכ"פ לצי"ש ואי תפס לא מפקינן מיני' א"כ יתיירא להודיע שלא יתפוס אצלו וכמ"ש הכ"מ בפכ"א מה' עדות ה' ד' שדבר קרוב הוא לתפוס ע"ש לכך אמרינן דפטור לגמרי אפי' לצי"ש וא"כ התינח לרב י"ל דס"ל השא"נ ש"ה ואיכא למימר כנ"ל משא"כ לשמואל הא ע"כ ס"ל כר"י דאמר השא"נ ל"ש היזק מדקא' מערב ופריך היינו מדמע ומשני קנסא מקנסא לא ילפינן וא"כ ע"כ ס"ל דאינו אלא קנסא וא"כ הא כ' התוס' בכתובות ל"ג ע"ב ד"ה לאו כו' דהא דחייב לצי"ש בקלבד"מ דוקא בממון אבל בקנס כיון דלא מיחייב אלא עפ"י ב"ד כדאמרי' אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע א"ע לא מיחייב אפי' לצי"ש ע"ש וא"כ הא כ' הרש"ל הובא בש"ך ח"מ סי' שפ"ח דגם בקנס דרבנן אמרינן מודה בקנס פטור וא"כ שייך גם בקנס דרבנן פרט למרשיע עצמו וא"כ פטור אפי' לצי"ש וא"כ תקשי מה הועילו חכמים בתקנתן שחייבוהו במזיד שלא יהי' כאו"א הולך ומטמא טהרותיו ש"ח ואומר פטור אני הרי אכתי ינסך בלי הגבהה ויהי' פטור משום קלבד"מ ולכך אמר שמואל ע"כ מערב: אולם צריכנא להבין המשך דברי התוס' בגיטין שם שהתחילו בזה"ל ומטעם שלא יהי' כאו"א כו' אין לחייבו דמה"ט לא מחייבינן לי' טפי אלא כאלו הוא היזק ניכר ואח"כ הקשו קושיא הנ"ל לשמואל מ"ש מדא' בריש א"נ כו' ויש להבין אמאי לא הקשו התוס' קושיא זו לשמואל מיד ולמה הקדימו לומר דמטעם שלא יהי' כאו"א כו' אין לחייבו טפי מאלו הי' היזק ניכר ונלפענ"ד לבאר ע"ד הפלפול דהנה באמת י"ל דל"ק קושי' התוס' דהרי באמת צריך להבין מאי משני לרב כדר' ירמי' כו' הרי אי אמרינן השא"נ לש"ה הוי קנסא א"כ ע"כ חיובו אינו אלא עפ"י עדים דאי כשהודה בעצמו הרי מודה בקנס פטור אפי' בקנס דרבנן לד' הרש"ל הנ"ל וא"כ הכא הוי עדות שא"א יכול להזימה דאם יוזמו העדים הא יהיו פטורין מלשלם משום דאצל העדים הא באין שני החיובים כא' ושפיר אמרי' קלבד"מ ובקנס הא לכ"ע בעי' עדות שאאילה"ז אפי' להפוסקים דס"ל בד"מ ל"ב עשאילה"ז אמנם י"ל דרב ס"ל השא"נ ש"ה כנ"ל וא"כ הוי ממון ובד"מ ל"ב עשאילה"ז וא"כ לפי"ז ממילא לכאורה אזדי לה קושי' התוס' לשמואל דנימא מדאגבה קני' כו' כיון דבכל זה לא נוכל לחייבו משום דהוי עדות שאאילה"ז ושמואל הא ע"כ ס"ל השא"נ לש"ה והוי קנסא כנ"ל ולכך הקדימו התוס' לומר ומטעם שלא יהי' כאו"א כו' אין לחייבו כו' בכדי לחזק קושייתם דהשתא לא נוכל לומר דפטור משום דהוי עשאאילה"ז כיון דאכתי תקשי נחייבנו מטעם שלא יהי' כאו"א כו' והשתא לא נוכל לומר דלא מחייבינן לי' מה"ט רק כאלו הי' היזק ניכר משום דאי הי' באמת היזק ניכר הא הי' ממונא ובד"מ הא ל"ב עשאילה"ז ושפיר מתחייב משום מדאגבהה קני'. ולפימ"ש דרב ע"כ ס"ל השא"נ שמי' היזק יובן מה שתי' התוס' שם על הקושיא הנ"ל וז"ל ועוד י"ל דטעמא דשמואל אע"ג דהגבהה לאו צורך ניסוך הוא אפ"ה פטור כיון דאשעת ניסוך לא מיחייב בקלבד"מ אשעת הגבהה נמי מיפטר דא"ל הרש"ל כמו תרומה ונטמאת דכמו דאם נסכו אחר א"ל הרש"ל ה"נ כי ניסך לי' איהו אע"ג דמנסך לי' בידים כיון דקלבד"מ וכבר הבאתי מה שנסתבכו המפורשים דא"כ מ"ט דרב דפליג ולהאמור מובן שפיר דהרי כ' התוס' בגיטין נ"ג ע"ב ד"ה גזלן דאי השא"נ שמי' היזק הוי כאלו הוא היזק ניכר וא"י לומר הרש"ל ע"ש א"כ ה"נ לרב כיון דס"ל השא"נ ש"ה לכך א"י לומר הרש"ל. ועוד נלפענ"ד להסביר טעם פלוגתתן לפי תי' התוס' הנ"ל דהנה באמת הקשה המג"א בסי' ת"מ האיך אומרים באיסורי הנאה הרש"ל הא הוי פורע חובו בא"ה ותי' בעטרת זקנים שם משום דאי נימא דצריך לשלם דמים א"כ יהנה הנגזל מאיסור הנאה ע"ש וא"כ לפי"ז הא בע"ז נ"ט ע"ב א"ר אשי ההוא נכרי דנסכי' לחמרא דישראל בכונה אע"ג דלזבוני לנכרי אחרינא אסור שרי לי' למשקל דמי מההוא נכרי מ"ט מיקלא קליי' ע"ש וא"כ לפי"ז הכא הדרק"ל האיך יוכל לומר הרי שלך לפניך הא הוי פורע חובו בא"ה ואי דאם ישלם דמים השני יהנה מא"ה ז"א דהא השני מותר לקבל דמים דמיקלא קליי' ועכצ"ל דשמואל פליג על רב אשי בזה וא"כ י"ל דלכך ס"ל לרב דא"י לומר הרש"ל משום דהוי פורע חובו בא"ה דס"ל כרב אשי ושעפי"ז נלפענ"ד להבין דברי רש"י ז"ל בגיטין הנ"ל שפי' דאגבהי' ע"מ לגוזלו ותמהו המפורשים מנין לו לרש"י ז"ל לפרש דמיירי באגבהי' ע"מ לגוזלו ולהאמור יובן דהא באמת יש להעיר אמאי מתחייב לשלם נימא לי' הרי שלך לפניך וע"כ משום דהוי פורע חובו בא"ה כנ"ל. ולכאורה הא עדיין אין עליו חוב רק מה שניסך יינו ואי הוי הדין דבהיזק שא"נ יכול לומר הרש"ל א"כ לא התחיל החוב כלל ועכצ"ל לפי"מ דא' בב"ק צ"ח ע"א אמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור מ"ט אמר הא מנח קמך אי בעית שקלי' והנ"מ דאדיי' אדויי אבל שקלי' בידי' מגזל גזלי' השבה בעי מיעבד ע"ש והה"נ כיון דאגבהי' לגוזלו השבה בעי מיעבד וכיון דמשלם לו ביין שניסך הוי פורע חוב בא"ה וא"כ שפיר הוכרח רש"י ז"ל לפרש באגבהי' לגזלו דאל"ה הא הי' יכול לומר הרש"ל ועפ"י דרכנו זה נבא ליישב דברי רש"י ז"ל בחולין בסוגיא שם שפי' בהא דפריך מהמטמא והמדמע והמנסך כו' ופירש"י ז"ל השא"נ לש"ה ובמזיד חייב לשלם דקנסוהו רבנן כו' ולכאורה תמוה מנלי' לרש"י ז"ל לפרש דקאזיל למ"ד השא"נ לש"ה ונראה דהנה באמת הקשו לשי' הב"ח שכ' בח"מ סי' שפ"ה דכמו דבבהמה כ' הרא"ה דאסורה באכילה אפי' למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ה"ה ביין אסור בשתי' דמשום לתא דע"ז נגעו בה לאסור היין עכ"פ בשתי' כמו בבהמה באכילה א"כ מ"פ מהמנסך כו' הרי אפי' אי אין אדם אוסר דשא"ש עכ"פ בשתי' אסור ובפשיטות הי' נלפענ"ד ליישב עפימ"ש ש"ב הגאון בשו"ת בית אפרים חח"מ סי' מ"ח לתרץ הא דהקשו אמאי לרב א' לומר הרש"ל ותי' עפמ"ש הפוסקים דהא דגזל חמץ ועעה"פ א"ל הרש"ל ה"ד בבא הנגזל אחה"פ אבל בתוך הפסח כיון דמצוה בשריפה ולר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי א"י לומר הש"ל וא"כ י"ל דרב מוקי ג"כ כר"ש וכיון דתקרובת ע"ז בשריפה אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי ע"ש ולפי זה התינח אי אדם אוסר דשא"ש ונעשה תקרובת ע"ז א"י לומר הרש"ל משא"כ אי נימא דאינו אסור רק בשתי' תיהדר קושי' לדוכתה נימא לי' הש"ל ויש להרחיב הדיבור עפי"ז בסוגיא ואין עת להאריך] אמנם לדברינו