הרי בשמים רלא

קרוב וע"כ דלא מצינו שהכשירה תורה קרוב רק כשאינו מרע חזקת כשרות לו כגון בממון דאמרה תורה אשר יאמר כי הוא זה דכיון דמודה הרי אומר שלא הי' לו חזקת ממון מעולם ול"ה לאפוקי מחזקה משא"כ כשאומר שהוא רשע דהא מעיקרא כשנולד הי' לו חזקת כשרות ולא מהימן לומר שהוא רשע דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינין. ולפי"ז י"ל לפימ"ש הה"מ ריש ה' אישות דאי איסור פנוי' דרבנן ל"ש חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות משום דבדרבנן לא זהירי בי' אינשי עיי"ש וא"כ לכך באיסור דרבנן ל"א אאמע"ר כיון דכל הטעם הוא משום דלא מהימן לומר שעשה עבירה לאפוקי נפשי' מחז"כ דשאר בנ"א וכיון דבדרבנן לא זהירי בי' אינשי ליכא חזקה ומהימן כיון דלגבי עצמו הכשירה התורה קרוב וכל הפסולים כמ"ש הקצוה"ח הנ"ל אך באמת א"א לומר כן דהא דאמרינן אאמע"ר ל"ש לומר דיהי' נאמן מתורת עד דלגבי עצמו הכשירה התורה עד קרוב כיון דלדבריו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד כדא' בש"ס יבמות הנ"ל וכיו"ב כ' התוס' בכתובות כ"ה ע"ב ד"ה הרי שאמר כו' ועד כאן ל"ש סברא של הקצוה"ח הנ"ל רק גבי ממון אבל לא היכי שמעיד שעשה איסור וכיון שכן י"ל טעם פשוט לחלק בין עבירה דאורייתא לעבירה דרבנן דבשלמא בעבירה דאוריית' שפיר אמרינן כיון דלדבריו רשע הוא ורשע פסול לעדות דבעבירה דאורייתא ל"ב הכרזה משא"כ בעבירה דרבנן הא לא נפסל לעדות בלא הכרזה ול"ש לומר לדבריך רשע אתה כו' א"כ שפיר מהימן אף דאדם קרוב אצל עצמו דלגבי עצמו הכשירה התורה גם קרוב וכנ"ל. אולם בעיקרא דההיא מילתא אי אמרינן בדרבנן אין אדם מע"ר יש מבוכה בזה בין הראשונים ז"ל הובאו באס"ז כתובות י"ח שם ובתומים בכללי מיגו אות ק"ה מביא מחלוקת בזה המהר"א ששון עם בעל תשובת פני משה עיי"ש. והנה לכאורה אמרתי להביא ראי' דבדרבנן ל"ש אין אדם מע"ר מש"ס כתובות י"ד ע"א גבי ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמי' דר"י היא אמרה מיני' והוא אמר אין מינאי אר"י למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה כו' וקשה הרי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה וא"כ מאי מועיל הודאתו הא אין אדם מע"ר וע"כ דכיון דהוא רק איסור דרבנן ל"ש אאמע"ר. אולם באמת הא ליתא דהרי גם מדברי רש"י הנ"ל לא מוכח רק היכי שבגוף העדות שמעיד לא משוי נפשי' רשיעא רק שאומר שפסול הוא אבל אם ע"י הגדת גוף העדות שמעיד כעת עושה עצמו רשע בכה"ג אף שהוא איסור דרבנן אמרינן אין אדם מע"ר והוא מוכרח מגוף דברי רש"י ז"ל בגמ' שם דאמרינן על מימרא דר"כ דקא' אסור לאדם שישהא שטר אמנה בתוך ביתו שנא' אל תשכן באהלך עולה ש"מ מדר"כ. עדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים מ"ט כיון דעולה הוא אעולה לא חתמי ופירש"י וכי אמרי אמנה הי' דברינו אינם נאמנים להרשיע א"ע ע"כ הרי דאף דאיסור שהיית שטר אמנה אינו אלא דרבנן משום קרא דד"ק אל תשכן באהלך עולה ואפ"ה אמרינן בי' אאמע"ר א"ו כיון שהוא בגופו של הגדת העדות כעת בזה אמרינן אאמע"ר אפי' בדרבנן וכן מצינן להוכיח מדברי הגמ' בכתובות ע"ב ע"א בהא דתנן ואילו יוצאות שלא בכתובה כו' מאכילתו שאינו מעושר ה"ד אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע וכן שם במשמשתו נדה פריך ג"כ ה"ד אי דידע נפרוש כו' וכ' שם הר"ן בשם הראב"ד דלהכי לא אוקמ' במודה משום דאין אדם מע"ר וקשה הא מעשר בזה"ז אינו אלא דרבנן וכן במשמשתו נדה הא מדאורייתא אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה ובאמת מוקמינן שם כגון דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם כו' ואם כן בדרבנן הא אדם מע"ר ואפשר שפיר לאוקמי במודה אע"כ דבכה"ג שבהגדת העדות כעת משוי נפשי' רשיעא אמרינן גם בדרבנן אאמע"ר וע"כ דהא דקא' בכתובות שם חדא דהא קא מודה משום דהתם ידענו בלאו דיבורי' שבא עלי' רק שלא ידענו אם הולד הוא ממנו ורק שהוא אומר שבא עלי' ביאות הרבה באופן דשרינין הולד בתר דידי' כמו רוב בעילות אחרי הבעל וכמ"ש בתוס' שם ד"ה ההוא ארוס כו' וא"כ ל"ש בזה אין אדם מע"ר ויהי' מיושב עפי"ז מה שיש להעיר בדברי הש"ס סנהדרין כ"ה ע"א בר ביניתוס אסהידו בי' תרי סהדי ח"א קמי דידי אוזיף בריביתא וח"א לדידי אוזפן בריביתא פסלי' רבא לבר ביניתוס והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול לעדות והו"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא לטעמי' דא"ר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם מע"ר ע"כ. ולכאורה קשה למה שנסתפק המשנה למלך בפ"ד מה' מלוה היכי שראה הלוה שהמלוה רצה להלוות אותם המעות בריבית לאחר והלך הוא ולוה ממנו אי שייך בזה לפ"ע וא"כ לפי"ז ע"פ והא לוה בריבית פסול לעדות הרי במרדכי שם מבואר דע"כ מיירי כשאומר שלא לקח הריבית עדיין דאל"ה אינו נאמן משום דהוי נוגע בעדות שמעיד כן כדי להוציא הריבית מידו ע"ש וא"כ הא במשנה למלך שם כ' בשם הפ"מ דהלוה אינו עובר משעת שימה רק בלפ"ע וא"כ דילמא ראה בר ביניתוס שהמלוה רצה להלוות אותן המעות בריבית לאחר וליכא לפ"ע ולהנ"ל אפשר לומר דמיירי באבק ריבית וכבר נתן הריבית ול"ה נוגע דא"ר אינה יוצאה בדיינין ויהי' מוכח מזה כדעת החולקים על הרשב"א שכתב בחידושיו לב"מ ס"ח ע"ב גבי רב עיליש גברא רבא הוא כו' דבאבק ריבית א"ע כי אם המלוה ולא הלוה ומזה יהי' ראי' כדעת החולקין ואומרים דגם בא"ר עובר הלוה ואי דא"כ מאי משני אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם מע"ר הלא בדרבנן אמרינן אדם מע"ר ז"א דכיון דבהגדת העדות כעת מע"ר בכה"ג אמרינן אפי' בדרבנן אין אדם מע"ר כנ"ל: והנה ראיתי בפנ"י בכתובות ע"ב שכ' על קושיית הר"ן על הראב"ד הנ"ל שכ' דלהכי לא אוקמי במודה משום דאין אדם מע"ר והקשה הר"ן עליו האיך שייך בזה לומר אאמע"ר הלא כיון שמפסדת ממון בהוראתה נאמנת דהודאת בע"ד כק' עדים דמי כמו גנבתי גזלתי וה"נ הרי מפסדת הכתובתה עפ"י הודאתה ויצא הפנ"י ז"ל לחדש דבר חדש וליישב שיטת הראב"ד ז"ל דל"א הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא כשמודה בעיקר הדבר משא"כ הכא דמה שמודית שהאכילתו שאינו מעושר אינה מודית כלום בהפסדת כתובתה דמה שמפסדת כתובה בכך אינו אלא מטעם קנס שעברה על דת ממילא אית לה כתובה עכ"ד. ולפענ"ד יש לתמוה ע"ז מדברי התוס' ביבמות כ"ה ע"ב ד"ה לימא שכ' בהא שהקשו על ר"י דקא' הרגתיו לא תנשא אשתו אלמא דל"ל פ"ד ובהחולץ אמר ההוא דאתא לקמי' דר"י וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול א"ע ואי אתה נאמן לפסול את בניך אלמא פ"ד ותי' דהתם לאו מטעם עדות נאמן אלא הא דפסלי' היינו לאסרו בבת ישראל דשוי' אנפשי' חד"א או אם נגח שור של ישראל את שורו פטור מטעם הודאת בע"ד ע"כ. הרי דההודאה אינה בעיקר הדבר שהוא לא הודה רק שנתגייר בינו לב"ע ומ"מ מהניא הודאה זו למה שמסתעף ממנה אח"כ אם נגח שור של ישראל את שורו פטור אע"ג דלא פטרינן לי' רק משום דלאו שור רעהו ואנו אין מאמינין לו ע"ז דלאו ישראל הוא וכ"כ התוס' להדיא שם מ"ז דאיהו גופי' כשר אלא דשוי' אנפשי' חד"א ומ"מ אם בא על בת כהן לא פסלה ע"ש וא"כ איך נוכל לפטור אם נגח שור של ישראל את שורו מטעם הודאת בע"ד וצריך לעיין בזה: ומה שהעיר כ"ת ע"ד תשו' רח"כ הנ"ל דאף שמבואר בתוס' ב"מ ג' דהיכי שרוצה לעשות תשובה נאמן אעפ"י שמע"ר מ"מ ל"ש בנ"ד סברא זו עפימ"ש בתשו' נוב"י מהדו"ת חאה"ע סי' קנ"ו דעד כאן לא כ' התוס' סברא זו אלא להאמינו לגבי עצמו ולא לקלקל לאחרים וה"נ הוא רוצה לקלקל לאשתו. ובאמת לדעתי יש להוכיח כד' הנוב"י מדברי הנ"י פ' שמביא בשם הריטב"א שהקשה האיך נאמן לומר בני זה בן גרושה ובן חלוצה הרי משים עצמו רשע שנשא גרושה ואאמע"ר וקשה דילמא רוצה לעשות תשובה כדי לפסול הבן מכהונה תרומה ועבודה אלא ודאי דלקלקל לאחרים ל"א סברא זו. ושוב הביא מעלתו בשם שו"ת שיבת ציון שכ' ע"ד אביו הנוב"י ז"ל דשם אין הדבר נוגע לעצמו כלל רק שרוצה לקלקל לאחרים בזה שפיר כ' הנוב"י דא"נ אבל היכי דבא לקלקל לעצמו ולאחרים בזה שפיר יש לנו להאמינו. הנה אין הספר הזה לפני לעיין בטעמו ונימוקו אפס דיש להביא ראי' לזה ע"ד פלפול מש"ס גיטין נ"ד ע"ב היכן האמינתו אר"י בר ביסנא כ"ג ביו"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ומנא ידעינן והכתיב וכל אדם לא יהי' באהל מועד אלא לאו משום דמהימן וקשה לכאורה דבלא"ה האיך נאמן לומר שפיגל הרי בודאי אומר שפיגל במזיד דכיון דשוגג דפיגול ע"כ מיירי באומר מותר כדא' מנחות מ"ט ובכ"ג ל"ש לומר אומר מותר כדאי' בדברינו לעיל סי' ק"א. וא"כ במזיד הא קיי"ל דאין אדם מע"ר ועכצ"ל לפי"ד התוס' ב"מ הנ"ל דהיכי שרוצה לעשות תשובה נאמן וה"נ רוצה לעשות תשובה שלא להקריב זבח שנתפגל שהוא בלא ירצה וקשה הא מקלקל להצבור השעיר הפנימי שבא משל צבור והיכי דמקלקל לאחרים הוא ל"ש סברא זו ועכצ"ל כד' השיבת ציון דכיון דאיהו ג"כ מפסיד הפר שלו שבא משלו ונוגע הדבר גם לעצמו לכך לא איכפת לן אם מקלקל לאחרים וכן יש לתרץ עפי"ז קושי' הרשב"ש סי' תקל"א תקל"ב שהקשה במשנה סוף נדרים האומרת טמאה אני לך דלמ"ר נאמנת ולמ"א רק משום שמא עיני' נותנת באחר א"נ וכן בפ"ק דסוטה אלו אסורות מלאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך האיך נאמנת לומר שזינתה ברצון הא אין אדם משים עצמו רשע. ולהאמור י"ל דכיון דמפסדת הכתובה נאמנת דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ואף שמקלקל להבעל שמפסידה את עצמה מיני' אפ"ה נאמנת כד' הבעל שיבת ציון הנ"ל ועוד יש לה"ר ע"ד הפלפול מגיטין נ"ג ע"א דפריך שם על חזקי' דס"ל ד"ת א' שוגג וא' מזיד חייב מ"ט השא"נ שמי' היזק ומ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו ופריך א"ה במזיד נמי ולכאורה קשה הלא האי טעמא דכדי שיודיעו ע"כ מיירי באין רואין דאי בדאיכא רואין אחרים יודיעוהו וא"כ האיך נאמן הלא קיי"ל אין אדם מע"ר וגם במטמא ומדמע במזיד מע"ר כמבואר בפירש"י שם גבי העושה מלאכה בפרת חטאת וז"ל פורעניות לשלם לרשעים שנתכוין להפסיד את ישראל [וע' ברשב"א כתובות י"ח דכשם שאין אדם מע"ר כך אין אדם נאמן לשוי' נפשי' לא חסיד] וא"כ האיך יהי' נאמן במזיד הלא אין אדם מע"ר ואי דרוצה לעשות תשובה שלא להכשיל חבירו באיסור יי"נ הלא כ' הנוב"י דהיכי דרוצה לקלקל לאחרים ל"ש סברא זו ונראה ליישב דהנה הר"ן והריטב"א בחי' הקשו מ"פ א"ה במזיד נמי הלא אפי' אי נחייבנו במזיד נמי יודיע ויאמר שוגג הייתי אמנם י"ל דבאמת פריך הש"ס בחולין מ"א למ"ד מנסך ממש הא אין אדם אוסר דשא"ש ומשני באית לי' שותפות בגוה או בישראל מומר ולפי"ז הלא חזקי' ע"כ ס"ל מנסך ממש דאי מערב היינו מדמע ואי דל"י קנסא מקנסא ז"א דהא לחזקי' דס"ל השא"נ שמי' היזק הוי ממונא ולא קנסא וע"כ דס"ל מנסך ממש וקשה לדידי' פירכת הש"ס הא אין אדם אוסר דשא"ש ושינויא דמומר ליכא לשנויי לדידי' דא"כ ל"ה שייך כדי שיודיע דמומר לא יהי' נאמן וע"כ צריך לשנויי באית לי'