הרי בשמים רכו

והנה עוד אמרתי ליישב ד' רש"י הנ"ל ע"ד הפלפול והחידוד דהנה לכאורה קשה לדברי רש"י למה קא' היתה בהמת חבירו רביצה לפני ע"ז דבשלמא לפי' התוס' שם אצטריך לפני ע"א שעי"ז הוא רבותא במאי דקא' רבוצה דל"מ הרביצה לפני ע"א דודאי לשם ע"א נתכוין אלא אפי' רבוצה כבר כיון דישראל מומר הוא ושוחט לפני ע"א מתכוין לע"ז משא"כ לפירש"י דהרבותא הוא ברבוצה דל"מ הרביצה דקנאה בהגבהה כו' א"כ למאי אצטריך לומר לפני ע"א שיהי' הפי' במומר ושאפי' לא פירש לע"ז מסתמא מתכוין לע"ז נימא בישראל שאינו מומר ופירש לע"א כיון דעיקר הרבותא הוא להשמיענו דאפי' רבוצה ולא קנאה אסרה במעשה. וכן דקדקו המפורשים ונראה בישוב הדברים עפי"מ שאמרתי לתרץ קושי' התוס' הנ"ל שהקשו על רש"י ז"ל דאי מדאגבי' קנאו ונעשית שלו א"כ מ"פ מהמנסך נימא מדאגבי' קניי' ונעשה שלו ונראה דהנה הפנ"י בחי' לגיטין כ' בטעמא דמילתא דאמרינן לצעורי קמיכוין אע"ג שהוא אומר שכוון לנסך וע"א נאמן באיסורין מ"מ אין אדם משים עצמו רשע ע"ש והנה הר"ן ז"ל בשבועות כ' לענין מי שנתחייב שבועה וקא' שחשוד הוא על השבועה נאמן אע"ג דאין' אדם מע"ר היינו לפוסלו לעדות אחר כההיא דפלוני רבעני ובכה"ג הוא דאינו נאמן אבל כשאומר שהוא חשוד על השבועה קמפסיד ממון על פיו ה"ל הודאת בע"ד דמהני גבי ממון משום דהודאת ב"ד כק' עדים דמ' וכ"כ בכתובות פ' המדיר במשנה ואלו יוצאות שלא בכתובה מאכילתו שאינו מעושר ופריך ה"ד אי דלא ידע מנא ידע אי דידע נפרוש והקשה דאמאי לא אוקמ' במודה וכ' בשם הראב"ד דאינה נאמנת משום דא"א מע"ר ודחה דבריו משום דבאמירתה הא מפסדת הכתובה ודאי נאמנת דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ע"ש וכ"כ רש"י ז"ל ביבמות כ"ה ע"ב ובתוס' שם ד"ה לימא ע"ש. ולפי"ז מתפרש היטב ד' רש"י ז"ל דה"ק ל"מ עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה היינו להתחייב באחריות א"כ כי אומר ששחט לע"ז מחייב עצמו בתשלומין בודאי אוסר משום דל"ש לצעורי קמיכוין דהא הטעם משום דא"א מע"ר כד' הפנ"י הנ"ל וכיון דקמחייב עצמו בהודאת פיו הא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא אע"ג דרבוצה ולא קנאה א"כ א"ח בתשלומין משום דקלבד"מ וא"כ הי' שייך לומר לצעורי קמיכוין אפ"ה אסרה במעשה דל"ל לצעורי קמיכוין ולפי"ז א"ש פרכת הש"ס דפריך מהמנסך ולא מדאגבה קני' כיון דבאמת לא קנאה רק להתחייב באחריות ואי דהאיך פריך אח"כ דנימא לצעורי קמיכוין הא היכי דמתחייב ממון ל"ש לצעורי כנ"ל ז"א דמש"ה פירש"י שם דהפירכ' קאי למ"ד השא"נ לש"ה וא"כ הי"ל לפוטרו מתשלומין וכיון דפטור אינו נאמן משום דא"א מע"ר ושייך שפיר לצעורי קמיכוין וא"כ האיך מחייבינן לי' שלא יהי' כאו"א הולך כו' הלא יותר הי"ל לאוקמ' אדינא דפטור וממילא ל"ש שלא יהי' כאו"א כו' כיון דלא יהי' נאמן משום דאין אדם מע"ר וא"כ ממילא לא ינסך משום דמה ירויח בהניסוך אם לא יוכל לאוסרו וזהו שפירש"י שם דהפירכא קאי רק למ"ד השא"נ ל"ש היזק ולפי"ז מיושב קושי' ההפלאה שהקשה בהא דפריך בגיטין על חזקי' דס"ל השא"נ ש"ה ובשוגג פטור כדי שיודיעו א"ה במזיד נמי לפטור כדי שיודיע ומשני השתא לאזוקי קא מיכוין כו' והקשה דהא ע"כ מיתוקמא מתניתין בענין דל"ש לצעורי קמיכוין דאל"ה א"י לאסור ולהאמור נכון דהא ע"כ עיקר הקושיא רק למ"ד השא"נ לש"ה משא"כ לחזקי' דס"ל ש"ה ליכא קושי' כלל דכיון דקמתחייב ממון בהודאתו ליכא למימר לצעורי קמיכוין כנ"ל וי"ל דזהו כונת הש"ס כיון דאי נפטרנו גם במזיד א"כ לא יחייב א"ע ממון ושפיר נימא לצעורי קמיכוין א"כ לא יודיע כיון דלא יהי' נאמן ולא יזיק לו כלום כיון דלא יהי' אסור כלל והפי' הוא בניחותא השתא שנפטרנו א"כ נימא דלאזוקי קמיכוין וא"כ אודיע לא מודע כיון שלא יהי' נאמן ובשלמא בשוגג שפיר פטרינן לי' כדי שיודיע כיון דבשוגג ל"ש לצעורי קמכוין ושפיר יהי' אסור ויודיע אם יהי' פטור משא"כ במזיד אם נפטרנו לא יודיע כיון דלא יהי' נאמן ולא יזיק לו כלום שלא יהי' אסור כנ"ל. ומיושב נמי לפי"ז מה שהקשו המפו' מ"פ א"ה במזיד נמי הלא אפי' אי נחייבנו במזיד נמי יודיע ויאמר שניסכו בלי הגבהה ויהי' פטור משום קלבד"מ [ומה שתי' משום דגם בקלבד"מ חייב לצי"ש ואי תפס לא מפקינין מיני' ויתיירא להודיע שלא יתפוס ממנו לפענ"ד אין זה כלום דהא אם הוא פטור מן הדין שוב אסור לי' למשקל דמי מההיא חמרא כיון דל"ל דמי היזקא קשקל משום דפטור מדינא וכמש"ל וע' בתוס' ב"ק ע"א ע"א ד"ה אילו תבעה לי' כו' ע"ש בסה"ד וכעין זה שגבו ממני דברי הגאון האלקי רבינו אליהו מווילנא זצללה"ה בהגהותיו בב"ק ע"ד ע"ב שהוכיח דבקנס בלא עדים אפי' לצי"ש א"צ מהא דר"ג שסימא את עין טבי עבדו והי' שמח שמחה גדולה מצאו לר"י א"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות א"ל למה א"ל שסמיתי את עינו א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים והוכיח מזה דאף לצי"ש א"צ דאל"ה דילמא הי' רוצה ר"ג לצי"ש ואנכי שמעתי ולא אבין דבשלמא בשאר מודה בקנס שייך לומר דבעי עכ"פ לצי"ש משא"כ התם הלא אם משחררו איכא איסור דהמשחרר עבדו עובר בעשה ורק היכי שמן הדין הוא משוחרר דאיכא עדים שסימא את עינו ליכא עשה משא"כ אי ליכא עדים והוא בעצמו מודה דאינו משוחרר מה"ד איך שייך לומר דבעי לצי"ש הלא אדרבא אי מה"ד אינו משוחרר האיכא איסור דהמשחרר עבדו עובר בעשה א"כ לא יצא י"ש) ולהנ"ל נכון דאי יהי' פטור א"כ לא יהי' נאמן משום דאאמע"ר ולפי"ז מיושב הדקדוק הנ"ל על פירש"י דע"כ גם לפירש"י אוקמ' במומר לפמ"ש הפוסקים בח"מ סי' ל"ג בדעת רש"י ז"ל דגם בממון בעינן עדות שאילה"ז א"כ לכאורה ליכא רבותא כלל בהאי דקתני רבוצה כיון דגם בהגביהה והרביצה שייך קלבד"מ ופטור ואיכא ג"כ לצעורי קמיכוין ואי דמדאגבה קני' כו' ז"א דהא הוי עדות שאאילה"ז דהעדים אם יוזמו לא ישלמו משום דאצלם יהי' מיתה ותשלומין כא' וע"כ דמיירי במומר דל"ב עדות שאילה"ז וכנ"ל וא"כ כיון דע"כ בלא"ה מוקמי במומר א"כ שפיר קתני לפני ע"א כדי שלא נצטרך לומר שפירש לע"ז דכיון דמומר הוא ושוחט לפני ע"א בסתמא ג"כ הוי לע"ז: אמנם קשיא לפי הצעתינו על הא דתנינין בסוגיין על המשנה דהכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין ותני עלה שוגגין פטורין כדי שיודיע הא הכא תיהדר קושיא לדוכתה במזיד נמי לפטור כדי שיודיע ואי דלא יהי' נאמן משום דאין אדם מע"ר כנ"ל ז"א דהא כ' התוס' בב"מ ג' ע"ב וכריתות י"ב דהיכי דרוצה לעשות תשובה כגון שלא להביא חולין לעזרה אדם מע"ר וא"כ ה"נ הא קרבן שנתפגל הוא בלא ירצה א"כ שפיר מהימן אפי' אם אומר שפיגל במזיד שהוא עושה תשובה שאינו רוצה שיקריבו זבח שנתפגל ובראשית ההשקפה עלה על דעתי לתרץ עפי"ד הר"ן שהקש' בהא דפריך בגמ' א"ה במזיד נמי הלא במזיד ל"ש לפוטרו כדי שיודיע דאפי' אי נחייבנו במזיד יפטור א"ע ויאמר שוגג הייתי ול"ל לפוטרו במזיד ותי' דאי נחייבנו במזיד לא יודיע אפי' שהי' שוגג דירא פן יחקרנו ונמצא שמזיד הי' ע"ש וכ"כ הריטב"א בחי' וא"כ התינח במטמא ומדמע שעושה מעשה בידים ומורא יעלה על ראשו אולי יחקרו אחר הדבר וימצא שמזיד הי' ולכך לא יודיע כלל משא"כ בפיגול דהוא רק במחשבת הלב האיך נוכל לבא לידי בירור אם שוגג הי' או מזיד וא"כ מיושב שפיר דל"ש לפוטרו במזיד כדי שיודיע דאפי' אי נחייבנו במזיד נמי יודיע ויאמר שוגג הייתי והכא ל"ש תי' הר"ן כנ"ל אמנם התינח לשיטת הסוברים דפיגול הוא רק במחשבה אבל לשיטת התוס' פסחים ס"ג וב"מ מ"ג דפיגול הוא רק בדיבור א"כ הדרק"ל אמנם נלפענ"ד לתרץ דהנה כבר הבאתי בשם הראשונים שהקשו בהא דחזקי' דבשוגג פטור כדי שיודיע דהא ע"כ מיירי באין רואין דאי בדאיכא רואין אחרים יודיעוהו וא"צ להודעתו וא"כ קשה הרי אין ע"א נאמן באיסורין בדבר שאינו בידו. אמנם י"ל עפי"ד הש"ס גיטין נ"ד ע"ב ההיא דאתא לקמי' דר"א וא"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עיבדתי לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ס"ת ביד לוקח א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת וא"כ לפי"ז המתניתין לחזקי' ע"כ לא מיתוקמא במומר דא"כ ל"ה שייך כדי שיודיע דמומר לא יהי' נאמן וע"כ בדאית לי' שותפות בגוה וא"כ שפיר איכא למימר מתוך שנאמן להפסיד חלקו נאמן ג"כ להפסיד חלק חבירו ולפי זה הא גם בכהנים שפיגלו לכאורה קשה מאי שייך כדי שיודיע הא לאחר שיצא הקרבן מת"י לא יהי' נאמן שפיגל כיון דאין עא"נ באיסורין בדבר שאינו בידו ועכצ"ל דכיון דאם הקרבן פסול מפסיד העור ששייך להכהן דקיי"ל בזבחים ק"ג כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה ע' רמב"ם פ"ה מה' מעה"ק וא"כ כיון שנאמן להפסיד לעצמו נאמן ג"כ להפסיד הקרבן ואי דע"כ יביאו הבעלים קרבן אחר לחובתו ואינו מפסיד העור ז"א דהא היו מחלקין ביניהם אנשי המשמר העורות מע"ש לע"ש כמבואר בגמ' וברמב"ם שם ואם כן שמא יביאו הבעלים הקרבן בשבת אחרת שלא יהי' לו חלק באותו משמר וא"כ שפיר אמרינן מתוך כו' ובברייתא שם דקא' זבחים שעשיתי עמך ביום פ' נתפגלו אינו נאמן מיירי בקדשים קלים שהעורות לבעלים ול"ש מתוך כו' ולכך אינו נאמן ומשום הבשר ל"ח הפסד לגבי הכהן כמ"ש בשו"ת עטרת חכמים מהג' מלייפניק חיו"ד סי' ט' משום דהכהנים הי' להם הרבה בשר קדשים לאכילתן יום יום ע"ש שפי' מתוס' חולין ק' ע"א דבשר חטאת ל"ה ראוי' להתכבד דכהנים אין מחזיקין טובה זל"ז ע"ש. ונוכל לומר וליישב לפי זה קושי' השיטה מקובצת בפ"ק דב"ק שהקשה למה תני הכהנים שפיגלו ולא תני זר ששחט ופיגל ולדברינו ניחא דאי הוי תני זר ששחט ופיגל אם כן הא הזר אינו מפסיד מידי ואם כן לא שייך לפוטרו בשוגג כדי שיודיע כיון דלא יהי' נאמן ולכך תני בכהנים שהוא מילתא דפסיקא דיש להם הפסד ואזדא נמי לפי זה קושי' המשנה למלך בפ"ז מה' חובל ומזיק שהקשה על הא דפירש"י בסוגיין על הכהנים שפיגלו ששחטו חוץ לזמנו דהקרבן נפסל ולא פי' בשלא לשמו דהקרבן כשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וצריכים להביא קרבן אחר ולכך מזידין חייבין ולהנ"ל נכון דאי בשהקרבן כשר אם כן לא מפסיד הכהן מידי ול"ש לפוטרו בשוגג כדי שיודיע כיון דלא יהי' נאמן לאחר שיצא הקרבן מת"י ואחר הצעת דברינו אלה יתיישב ע"נ קושייתינו הנ"ל. דהנה הטו"ז ביו"ד סי' קכ"ז סק"ד הקשה אהא דאמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת מהא דא' בקידושין ס"ה אבל איהי אי לאו דקים לה ל"ה אמרה ומיתסר נפשה וליתסר איהו בקרובותי' קמ"ל ולמה ל"א מתוך שהיא אוסרת נפשה תהא נאמנת גם כן על אחרים דהיינו קרובותי' ותי' דשאני התם דאעפ"י שיש ספק לקרובותי' אם נתקדשה זו אם לאו הרי מותרות כיון שיש לזו חזקת פנוי' דמעיקרא משא"כ בס"ת שאין לה חזקה תחלה להתיר ע"ש ובמק"א הארכתי במה שיש סתירה לזה מד' התוס' ב"ב ל"ג ע"א ד"ה ה"ג לסוף אודי לי' שכ' וז"ל דהתם כיון שהס"ת ביד לוקח כאלו יש עדים