הרי בשמים רכד

שהקשו התוס' בחולין מ' ע"א על פירש"י שם שפי' בד"ה רבוצה וז"ל לא מיבעיא עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו כו' והקשו דא"כ מ"פ לקמן מהמנסך למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש והא מנסך מכי אגבהי' קני' ונעשה שלו. לפענד"נ ליישב ונבאר ג"כ ד' רש"י ז"ל בחולין מ"א כדפריך מהמטמא כו' וז"ל ואע"ג דמזיק בשוגג חייב כדקיי"ל אדם מועד לעולם כו' הכא היזק שא"נ היא ול"ש היזק ובמזיד חייב לשלם דקנסוהו רבנן כו' והוא תמוה דמה ראה רש"י ז"ל לפרש פירכא זו דוקא רק למ"ד היזק שא"נ ל"ש היזק והלא גם למ"ד שמי' היזק קא' בגיטין הטעם דבשוגג פטור כדי שיודיעו וכבר נתקשו המפורשים בדבריו [ובדרך חידוד אמרתי בישוב ד' רש"י ז"ל שלא פי' למ"ד היזק שא"נ ש"ה דלמ"ד שמי' היזק ובשוגג פטור כדי שיודיע אפי' למ"ד אדם אוסר דשא"ש ע"כ מיירי באית לי' שותפות בגוה עפימ"ש הפוסקים דאפי' למ"ד אדם אוסר דשא"ש הוא רק מדרבנן ומה"ת לכ"ע אינו יכול לאסור ע' פלתי סי' ד' ובתב"ש שם. והנה א"ז הגאון בנתה"מ סי' רל"ד כ' דאף דבאיסורי תורה אם אכלן בשוגג צריך תשובה וכפרה מ"מ באיסור דרבנן בשוגג א"צ שום כפרה וכאלו לא עבר דמי תדע דא' בעירובין מ"ז בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא ואי הי' נענש על השוגג האיך הי' מניחין לו לעבור ולקבל עונש ע"ש ולפ"ז למה פטרוהו בשוגג כדי שיודיע הרי אי לא יודיע לא יהי' איסור כלל דהא אפי' אי אדם אוסר דשא"ש אינו רק מדרבנן ובדרבנן הא אין שום עבירה על השוגג ומאי איכפת לן אם לא יודיע וע"כ באית לי' שותפות בגוה ונאסר מה"ת וא"כ מדפרכינן כאן רק למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ע"כ דקאי למ"ד היזק שא"נ ל"ש היזק ואין אנו מוכרחין לדידי' לאוקמי באית לי' שותפות בגוה גם למ"ד אדם אוסר דשא"ש] ואשר אנכי אחזה בכונתו דהנה לכאורה קשה מש"ס ע"ז נ"ט ע"ב ההוא נכרי דנסכי' לחמרא דישראל בכונה אע"ג דלזבוני' לנכרי אחרינא אסור שרי לי' למישקל דמי מההוא נכרי מ"ט מיקלא קליי' וכ' הריטב"א בחי' שם בשם י"מ דדוק' שנסכו במזיד כלומר שהי' יודע שהוא של ישראל אבל אם הי' סבור שהוא שלו אסור למשקל דמי מיני' דהשת' כיון דבדינינו כה"ג פטור שהמנסך בשוגג פטור כשזה בא ונפרע מן הנכרי ל"ה דמי נזקו אלא דמי יי"נ ע"ש. ולפי"ז קשה למ"ד היזק שא"נ ל"ש היזק האיך יכלו חכמים לתקן שיתחייב במזיד משום שלא יהי' כאו"א כו' הרי כ' התוס' בכתובות ג' ובכ"ד דלא יכלו חכמים לעשות תקנה היכא דאיכא עבירה בקו"ע ע"ש וע' יבמות פ"ט ע"ב א"כ ה"נ הרי מד"ת פטור מלשלם וא"כ אסור לי' לניזק לקבל תשלומין שנהנה מיי"נ וא"כ האיך יכלו חכמים לחייבו בתשלומין הלא בעל היין נהנה מא"ה אם נוטל דמים בעד היין [ובדרך פלפול אמרתי בישוב קושיא זו דהנה באמת הקשו המפורשים למאי דמוקי באית לי' שותפות בגוה הרי כ' התוס' בתמורה ל' דהיכי דהוא מתחילתו מעורב אמרינן ברירה וא"כ נימא ברירה ויהי' מותר חלקו ותי' משום דהוי רוצה בקיומו ולכך אסור גם חלקו ע' בס' ישיע"ק ולפי"ז הרי כ' הפר"ח בא"ח סי' ת"נ דרוצה בקיומו אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ שפיר יכלו חכמים לתקן שיתחייב לשלם כיון דאין זה עקירת דבר מה"ת דהא מדאוריי' שרי לברר חלקו ויהי' מותר אפי' בשתי' ולגבי איסור דרוצה בקיומו הם אמרו והם אמרו) אולם הדבר נכון עפי"ד הש"ס ע"ז ע"א ע"א דאמר רב להנהו סבוייתא כי כייליתו חמרא לנכרים שקילו זוזי מינייהו והדר כיילו להו כי היכי דתהוי יי"נ ברשותי' דנכרים ולא יהי' דמי ייי"נ ע"ש הרי דהיכי דקנאו קודם שנעשה יי"נ מותר לקבל דמים בעדו א"כ ה"נ הא מדאגבי' ע"מ לגזלו קנאו וא"כ אפי' אי נעשה יי"נ אח"כ שרי לקבל דמים בעדו ועפי"ז יתיישב קושי' המפורשים שהקשו דהרי לפי"מ דמחייבינן לי' במזיד שלא יהי' כאו"א הולך ומנסך ויאמר פטור אני א"כ גם בשוגג הי"ל לחייבו משום דאל"כ ינסך במזיד ויאמר שוגג הייתי ומה הועילו חכמים בתקנתן. ולדברינו יהי' נכון דנוכל לומר דמיירי בשוגג כזה שסבור שהוא שלו ולא נתכוין לקנות א"כ שפיר קא' דפטור משום דל"ש לחייבו שלא יהא כאו"א כו' כיון דיהי' איסורא דאם המנסך לא קנאו מקודם הא אינו רשאי בעל היין ליטול דמים בעדו דדמי יי"נ קשקיל ולא יכלו חכמים לעשות תקנה במידי דאיסורא וכיון דלא נוכל לחייבו בשוגג תקנו עכ"פ על מזיד שיועיל עכ"פ לחייבו היכי שיראו עדים שהוא מזיד ולפי"ז הכי קאי פירכת הש"ס בחולין שם למ"ד אין אדם אוסר דהא"ש מהמנסך דבשוגג פטור במזיד חייב שלא יהי' כאו"א כו' וא"כ הי"ל לתקן שגם בשוגג יתחייב מטעם זה ואי דנימא דמיירי בשוגג כזה שלא התכוין לקנות ואין רשאי בעל היין ליטול דמים בעדו וכנ"ל ז"א דהתינח אי אדם אוסר דשא"ש נוכל לומר דמיירי בשוגג כה"ג משא"כ אי אין אדם אוסר דשא"ש א"כ א"א לומר דמיירי בכה"ג שלא קנאו מקודם דא"כ האיך קתני פטור הרי לא נאסר כלל וע"כ מיירי בשוגג כזה שעכ"פ התכוון לקנות בשעת הגבהה רק שלא ידע שנאסר בזה א"כ הדרק"ל גם בשוגג יתחייב מטעם שלא יהא כאו"א הולך ומנסך ויאמר שוגג אני ולכך שפיר פירש"י דלא קאי רק למ"ד השא"נ ל"ש היזק דלמ"ד שמי' היזק במזיד מדינא חייב ולכך שפיר משני הש"ס דאית לי' שותפות בגוה וא"כ הרי קיי"ל שותפין שומרין הן זה לזה וא"כ לעולם מיירי גם בשוגג כזה שקנאו מקודם ואי דא"כ הי"ל לחייבו כדי שלא ינסך במזיד ויאמר שוגג אני ז"א דבשומר אי יטעון שוגג הייתי הלא יצטרך לישבע כמו בטענת נאנסה א"כ לא יוכל למיטען שוגג הייתי וא"כ שפיר הועילו בתקנתן על מזיד שחייבוהו מטעם שלא יהי' כאו"א כו' אף אי בשוגג פטור כיון דאם ינסך במזיד ויאמר שוגג הייתי יצטרך לישבע כשאר שומר וא"כ ממילא אזדא קושי' התוס' על רש"י הנ"ל דאדרבא זהו פירכת הש"ס כנ"ל ויתורץ לפי"ז גם קושי' התוס' בחולין שם שהקשו למאי דמוקי באית לי' שותפות בגוה הרי מ"ד מנסך להכי לא קא' מערב דהיינו מדמע ואי מיתוקמא באית לי' שותפות בגוה א"כ היינו מדמע ולהאמור א"ש דכיון דלמאי דמוקי באית לי' שותפות בגוה הא מיירי שפיר בשוגג כה"ג שקנאו מקודם כנ"ל וא"כ שפיר יוכל לאסרו אף בלי תערובת דהא הוא שלו: עוד הנה אתי ליישב דברי רש"י ז"ל בגיטין הנ"ל שפי' דאגבהה ע"מ לגוזלו והיותר תימה דבחולין מ"א שם מביא רש"י ז"ל משעה דאגבהי' ע"מ לאסרו מיחייב לשלומי כו' ומה ראה רש"י ז"ל לשנות את טעמו בסוגיא דחולין מסוגיא דגיטין. ונראה דהנה חזקי' ס"ל שם היזק שא"כ שמי' היזק ובשוגג פטור כדי שיודיעו וע"כ ס"ל לחזקי' מנסך ממש דאל"ה היינו מדמע ול"ש לשנויי לדידי' קנסא מקנסא לא ילפינן כיון דס"ל השא"נ ש"ה א"כ הוי ממונא ולא קנסא וקשה לדידי' פירכת הש"ס בחולין הנ"ל הא אין אדם אוסר דשא"ש דרק לגבי גבוה ס"ל לחזקי' בע"ז נ"ג דאדם אוסר דשא"ש ולא להדיוט כמבואר במפורשים ולדידי' ל"ש לתרץ במומר דהא במומר ל"ש כדי שיודיע דהא מומר לא יהי' נאמן וע"כ כהך תירוצא דמיירי באית לי' שותפות בגוה. והנה לכאורה קשה לפי"ד התוס' ב"ק כ"ז ע"ב ד"ה ושמואל אמר באפילה שנו דבאדם המזיק היכי שהי' סבור שהוא שלו פטור דהא דהניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים שהם שלו וטבחוהו ואכלוהו משלמין דמי בשר בזול שכך נהגו אבל מה שהזיקו לא א"כ ה"נ ל"ל לחזקי' לומר דבשוגג פטור כדי שיודיע הרי בל"ז פטור בשוגג בכסבור שהיין שלו כדברי התוס' הנ"ל אמנם באמת לק"מ דהתם ביתומים הו"ל אונס גמור דמהיכן הי"ל לידע דאביהם שאל הפרה אבל בשומר עצמו נהי דמטעם מזיק לא נוכל לחייבו אבל עכ"פ פושע הוי דהו"ל להשים על לב אם הוא שלו וע' בחוו"ד סי' ק"ס סק"י מ"ש בשם המ"ל פ"ב משכירות דמזיק בשוגג דינו כפושע בשומרים וכ' ע"ז ונראה דה"ה באונס ע"ש ולפי"ז הלא באמת הקשו הראשונים על הא דקא' חזקי' דבשוגג פטור כדי שיודיע דהרי ע"כ מיירי באין רואין דאי בדאיכא רואין אחרים יודיעוהו וא"כ איך יהי' נאמן כשיודיע הלא אין ע"א נאמן באיסורין כל שאינו בידו ותי' דמיירי כשהוא שומר על יין זה ולפי"ז א"ש דאצטריך הטעם כדי שיודיע דאי מטעם שהי' סבור שהוא שלו נהי דמטעם מזיק פטור מ"מ חייב מטעם פושע שפשע בשמירתו דהו"ל להשים אל לבו שאינו שלו אמנם אכתי קשה דהא לחזקי' ע"כ מיירי כשיש לו שותפות בגוה דאל"ה אין אדם אוסר דשא"ש וא"כ הרי באמת הקשה הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תת"מ לפי"מ דמשמע בפ' חזקת הבתים דבשותפות סתם הו"ל כמו שמור לי ואשמור לך דהוי שמירה בבעלים ופטור א"כ שותף ששינה מדעת שותפו אמאי חייב מי עדיף מפשיעה ותי' דכיון ששינה מדעת שותפו ל"ה פשיעה רק מזיק בידים ומיחייב מטעם מזיק ע"ש וע' בש"ך ח"מ סי' קע"ו ס"ק ק"ז שכ' ג"כ כתי' הרדב"ז ולפי"ז הכא דמיירי באית לי' שותפות בגוה הדרק"ל אמאי בשוגג חייב אי לאו כדי שיודיע הלא אם הי' סבור שהוא שלו הוי אנוס כדברי התוס' הנ"ל ואי דעכ"פ חייב מטעם פושע ז"א דבשותף הוי פשיעה בבעלים ופטור וע"כ שפיר פירש"י דאגבהה ע"מ לגזלו א"כ אח"כ כשניסכו חייב למפרע על שעה שהגביהו ע"מ לגוזלו וא"כ בשעת ניסוך הא לא הי' פשיעה בבעלים וע' בתש' פרח מטה אהרן ח"א סי' פ"ה מ"ש בשם תשו' לחם רב משא"כ בחולין שם הא לא קאי לחזקי' רק למ"ד השא"נ ל"ש היזק כנ"ל אם כן לא אצטריך לן דחוקי דאגבי' ע"מ לגוזלו ופי' כפשוטו משעה דאגבי' ע"מ לאסרו כו': וארווח לן ליישב בדרך זה מה שהקשית לכאורה בש"ס חולין הנ"ל דאחר דמוקי באית לי' שותפות בגוה קא' אפי' למ"ד אדם אוסר דשא"ש הנ"מ כותי אבל ישראל לצעורי קמיכוין ופריך תו מהמטמא והמדמע והמנסך וכ' התוס' שם דפירכא זו היא אפי' אי מיירי באית לי' שותפות בגוה וקשה מדברי הש"ס ב"ק ס"פ החובל שבור את כדי קרע את כסותי חייב ורמינהו לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לחלק לעניים אר"ה לא קשיא הא דאתא לידי' הא דלא אתא לידי' א"ל רבה לשמור דאתי לידי' משמע אלא אמר רבה הא והא דאתא לידי' ול"ק הא דאתא לידי' בתורת שמירה הא דאתא לידי' בתורת קריעה ע"ש אלמא דהיכי דאתא לידי' בתורת שמירה אי הדר א"ל קרע חייב אי לא א"ל ע"מ לפטור וא"כ לפי"ז מ"פ ממתניתין דנימא לצעורי קמיכוין הרי לפי"מ דמוקי באית לי' שותפות בגוה א"כ כיון דקיי"ל שותפין שומרין הן זל"ז הא נוכל לאוקמי בכה"ג דא"ל נסך ייני דהשתא ל"ל לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי ולצעורי קמיכוין דהא צוהו על כך ומבואר בתוס' ב"ק ע"א בד"ה בשלמא דכשנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו ל"ש לצעורי קמיכוין [וע' יש"ש חולין ס"פ השוחט] ולפי"ז הא בכה"ג שפיר נאסר היין ואי דא"כ למה במזיד חייב לשלם הא צוהו על כך ז"א דהא היכי דאתא לידי' בתורת שמירה חייב בקרע כסותי כי לא א"ל ע"מ לפטור וכיון דשותפין שומרין זל"ז הא אתא לידי' בתורת שמירה ושפיר חייב לשלם: אמנם לדברינו הנ"ל יהי' נכון עפימ"ש בפוסקים להסביר החילוק בין אתא לידי' בתורת שמירה או לא שלכאורה אינו מובן דאי הלשון קרע כסותי מורה ע"מ לפטור גם באתא לידי' בתורת שמירה יפטור ואי אין במשמעות הלשון של קרע כסותי ע"מ לפטור גם בלא אתא לידי'