הרי בשמים רכא

שבקתי' לרמשא ראה בלילה וטהור אמר ולא אני הוא שטעיתי הוא הוא שדיהה וזה משמע לכאורה איפכא מגמרא דילן ולפי"ד הירושלמי יהי' לכאורה הדין באם הי' מקודם מראה טמא ונשתנה למראה טהור יהי' טהור והברכ"י הגיה וכ' שט"ס בירושלמי שצ"ל שבקתי' לרמשא ראה בלילה וטמא כו'. ולפענ"ד אין צורך להגיה דה"ק ראה בלילה וטהור לא שפסק הלכה למעשה שהוא טהור רק שראה שהי' לו גם בלילה מראה טהור ולכך אמר לא אני הוא שטעיתי במה שראיתי בלילה דבאמת בלילה שלפניו הי' לו מראה טמא ועכשיו הוא דדיהה וכיון דאפכוחי הוא דקמפכח טימא אותו ועולה ביאור ד' הירושלמי בשוה עם גמרא דידן ושניהם צדקו יחדיו וכן יש לדייק דהיכי דבשעה שנעקר מן הגוף הי' לו מראה טמא ל"מ מה דאשתני אח"כ למראה טהור דהרי תנן במשנה י"ט ע"א חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור כו' ובגמ' שם א"ר אבהו א"ק ויראו מואב את המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא אימא אדום ותו לא א"ר אבהו א"ק דמי' דמי' הרי כאן ארבעה והאנן חמשה תנן אר"ח שחור אדום הוא אלא שלקה תנ"ה כו' ושחור זה לא מתחילתו הוא משחיר אלא כשנעקר הוא משחיר והכי אמרינן שם לב"ש בכמימי תלתן ולעקביא בן מהללאל דמטמא בירוק ע"ש ולפי"ז הרי חזינן דאף דמדאורייתא אין מראה טמא אלא אדום מ"מ מטמאינן שחור משום דבשעת עקירתו מן הגוף הי' אדום וכן הירוק לעקביא אף שהוא כעת מראה טהור כיון דמתחלתו הי' אדום וא"כ לפי"ז בנ"ד כיון דהאשה אומרת שראתה את המראה בתחלתו שהי' אדום אף דלאח"כ כשהי' לפני המורה הי' מראה טהור לא מהני וע' בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' שע"ח שכ' בשם הר"ש מטרעוויטש בענין הכתמים הלבנים שמוצאות הנשים שאסר מטעם שמא בשעה שמצאה הי' אדומות ע"ש וגדולה מזו נלפענ"ד דאף החכם צבי הנ"ל לא כתב להקל היכי דאשתני אחר היובש למראה טמא אלא בזמן שהאשה עומדת בחזקת טהרה אבל בימי סיפורה הא לאו בחזקת טהרה היא כמ"ש בתוס' זבחים כ"ט ע"א ויותר מזה כ' בנוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' נ"ז דלא לבד שאז אינה בחזקת טהרה אלא שהיא בחזקת טומאה ע"ש ואז בודאי לא מקלינן מטעם שאין זה דרכי נועם: איברא דכל הוכחתו של הנוב"י הוא מדברי התוס' הנ"ל ועיני המעיין היטב שם תחזינה משרים דאין ראי' זו מכרעת ב"כ דהתוס' שם כ' דאין זה קרוי חזקת טהרה לענין שיהי' דומה לאוכל מזבחו ביום השלישי שאחר שהוכשר יחזור ויפסול ובזב וזבה קודם טבילתן עדיין לא הוכשרו דביומי וטבילה תלה רחמנא ובאמת הדברים תמוהים דמבואר איפכא במשנה דנדה ס"ח ע"ב הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור ושאר ימים שבינתים לא בדקו ר"א אומר הרי הן בחזקת טהרה ר"י אומר אין להם אלא יום ראשון ויום ז' בלבד ר"ע אומר אין להם אלא יום ז' בלבד ואנן קיי"ל כד"א דה"ה בחזקת טהרה כדאיפסקא הלכה בגמ' שם ובש"ע סי' קצ"ו. ולו יהיבנא דנימא דהתוס' בזבחים שם אזיל בשיטת ר"י ור"ע בכ"ז נלפענ"ד דליכא להביא ראי' מדבריהם שתהי' בימי ספירה בחזקת טומאה עפי"מ שנראה בטעם דבריהם דס"ל דלא עלו לה הימים שבינתים עפ"י מה שנודע מ"ש הריב"ש בתשו' לענין עוף שלא נודע לנו אם טהור הוא ל"ש למיזל בתר הרוב דרוב עופות טהורין נינהו דכיון דכתבה התורה חיוב לבדוק עוף בסימני טהרה שלו א"כ חזינן דגזרה התורה שלא לסמוך על הרוב וע"כ לא אזלינן בזה בתר הרוב דומה לזה מצינו בתוס' סוטה כ"ה ע"ב שהקשו גבי מתו בעליהן עד שלא שתו או שותות או לא נוטלות כתובה והקשו למה לא נימא ברי ושמא ברי עדיף ותי' דכיון דהתורה עשאה ספק עד שתשתה לכך ל"מ ברי שלה ע"ש והארכתי בחי' עפי"ז בישוב קושי' הפנ"י בכתובות י"ב שהקשה למה לא מהדרינן אבידתא בט"ע מטעם ברי ושמא ברי עדיף ולמוצא ל"ל חזקת ממון והוא טוען שמא ואמרתי לתרץ עפי"ד הש"ס ב"מ כ"ז ע"ב דרוצה לדייק דסימנין דאוריי' מקרא דכתיב והי' עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה ע"ד שיתננו קודם שידרשנו אלא דרשהו אם רמאי או אינו רמאי לאו בסימנין לא בעדים וא"כ לפי"ז אם נפרש קרא דעד דרוש אחיך בעדים וסימנין לאו דאורייתא א"כ כיון דכתבה רחמנא עד דרוש אחיך שיתברר בעדים שהוא שלו ואפי' נותן סימנין ג"כ ל"מ מה"ת וע"כ לאו משום דתלינן שהוא משקר מחמת חימוד ממון אין מחזירין לו דהרי נותן בהם סימנים ומבואר בפוסקים דסימנים אלימי כרוב גמור דאפי' בממון אזלינן בתרי' ומכ"ש דלמוצא הא ל"ל חזקה וע"כ דגזירת התורה היתה שתהי' טענת ברי שלו ספק דאף בתר רובא לא ניזל עד דרוש אותו שיתברר בעדים ולכך אפי' אי אית לי' ט"ע גמור באבידה זו וטוען שהוא שלו ל"מ כיון דהתורה עשאה טענת ברי שלו לספק כד' התוס' הנ"ל והארכתי בפלפול בשמעתתא שם וביארתי עפי"ז סוגי' הש"ס חולין צ"ו מריש הו"א סימנא עדיף מט"ע כו' אך אכמ"ל. המורם מדברינו דהיכי דהתורה הצריכה חיוב לבדוק ולברר ל"מ לא רוב ולא ברי ולפי"ז י"ל דזהו טעמם של ר"י ור"ע דל"מ כשלא בדקו באמצע הספירה לסמוך על חזקת טהרה דכיון דכתבה התורה וספר לו לעצמו ומבואר בפוסקים דהאי וספר לו דכתיב גבי זב ע"כ אשמעינן שהבדיקה חיובית מדאורייתא דלענין נאמנות הא כבר שמעינן מוספרה לה לעצמה דבנדה כדא' בכתובות ע"ב וע' בתוס' ריש גיטין ובכה"ת קיי"ל דעא"נ באיסורין וע"כ שהתורה הטילה עליו חיוב הבדיקה א"כ ע"כ היתה גזירת התורה שלא לסמוך בזה על חזקת טהרה ויהי' כל שבעת ימים ספורין ובדוקין. ולכך שפיר לא מוקמינן להו כשלא בדקו בינתים על חזקת טהרה משום דגזרה תורה שכ"ז שלא תבדוק תהי' בספק וכנ"ל ועפי"ז יתבארו היטב דברי הת"כ פ' מצורע פיסקא קמ"ט וז"ל וספר לו לעצמו מכאן אמרו הזב והזבה שבדקו א"ע ביום הראשון ומצאו טהורים ושאר של הימים לא בדקו ר"א אומר הרי אלו בחזקת טהרה ור"י אומר אין להם אלא יום הא' ויום הז' בלבד רע"א אין להן אלא יום הז' בלבד כו' והוא תמוה מה המשך פלוגתא דר"א ור"י ור"ע להדרשא דוספר לו לעצמו וע' בס' זית רענן על הילקוט מהגאון בעל מג"א שמהפך הגירסא ולדברינו נכון דזהו טעמם של ר"י ור"ע דלא סמכו א"ע להעמידה בחזקת טהרה בימים שבנתיים משום דהתורה אמרה וספר לו לעצמו א"כ חזינן דהתורה רמיא עליו חיוב הבדיקה כל שבעת הימים א"כ היתה גזירת התורה בזה שיהי' בספק כ"ז שלא יבדקו א"ע ולא יהי' בחזקת טהרה ולכך אין מעמידין אותן על החזקה וע' ברש"י נדה כ"ט ע"ב שכ' דלר"ע דאמר בעינן ספורין לפנינו בעי' שיהי' ודאי ולא ספק ועפ"י הצעה זו גם אליבא דר"י ור"ע מוקמינן לה בימי ספירה גם לדידהו בחזקת טהרה אחר הבדיקה ולא החמירו רק בלא בדקו א"ע כלל משום דגזירת התורה היתה שתבדוק אבל אם אירע ספק בדם אחר הבדיקה י"ל דגם לדידהו מוקמינן לה בימי ספירה אחזק"ט ודומה לזה מבואר בחי' הרשב"א יבמות ל"א עייש"ה עוד אפשר לומר דאין ראי' מזב בעל ג' ראיות דלא מוקמינן לי' בימי ספירה בחזקת טהרה דהיינו משום דע"כ הא דכתבה רחמנא בי' וספר לו הוא שהטילה עליו חיוב הבדיקה משום שצריך להביא קרבן וכדי שלא יביא הקרבן קודם זמנו מוכרח הוא לבדוק א"ע ואם לא הוא בחזקת טומאה וכדמצינו בשבת י"א ע"ב גבי לא יצא הזב בכיסו ופריך מ"ש זב בעל שתי ראיות דחייב דמיבעי לי' לבדיקה זב בעל ג' נמי מיבעי לי' לספירה ופירש"י דכתיב וכי יטהר הזב וספר לו ז' נקיים וצריך לכיס לברר לו היום בנקיות שאלו יראה בא' מהן יסתור את הכל ע"ש הרי דצריך לתלות כיס לפי האמה בז' נקיים כדי שיהי' הז"נ מבוררים בנקיות ומבואר בחי' המאירי שם הטעם כדי להסיר מעליו עון הבאת קרבן קודם זמנו ע"ש וכיון שצריך שיהיו הימים מבוררין בנקיות לכך כ"ז שלא נתברר כל היום בנקיות הוא בחזקת טומאה משא"כ בנדה דליכא קרבן י"ל דכ"ז דלא חזיא היא בחזקת טהרה: והנה ראיתי לאא"ז הגאון בחוו"ד סי' קפ"ז סק"ה שכתב ראי' לזה דבימי הספירה הויא בחזקת טהרה מנזיר ס"ו דאמר רבא לא תימא ספק חזאי אלא ודאי חזאי ספק מחמת ש"ז ספק ראי' ופי' התוס' כגון שבדק ומצא על בגדיו ש"ז וזיבה ולא נודע אם בא הש"ז לבדו והזיבה לבדו ויסתור ז' או באו ביחד משמע דאם הוא ספק ש"ז או זיבה אפי' נזקק לטומאה טהור ע"ש ואנכי בעניי לא אבין ראי' זו חדא הרי מבואר בנדה ל"ה ע"ב זוב דומה למי בצק של שעורים כו' ש"ז בא מבשר החי זוב דיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת ש"ז קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת א"כ יש להכיר בין ש"ז לזיבה וא"כ לא היו יכולין התוס' לפרש באם נסתפק לו אם הוא ש"ז או זיבה ואפי' אי נימא דאחר שנתייבש א"א להכיר מ"מ לא ידענא מאי חילוק יש בין אם מצא על בגדיו ש"ז וזיבה ומסופק אם בא הזיבה פתיך עם הש"ז או בא בפ"ע לבין אם נסתפק על הנמצא מאי הוא אם ש"ז או זיבה דהרי מבואר בנדה כ"ב ע"א דא"א לרוק בלא צחצוחי זיבה א"כ אפי' אם הוא ש"ז ע"כ פתיך בי' זיבה רק דגזה"כ הוא דצחצוחי זיבה דערבה בי' ש"ז אינה סותרת אלא יום א' כמבואר בגמ' שם וא"כ אפי' אם הוא מסופק אם הוא ש"ז או זיבה ע"כ בין כך וב"כ יש זיבה דאפי' הוא ש"ז ע"כ מעורב בי' זיבה וא"כ אין שום הבדל בין זה לאם מצא ש"ז וזיבה להדיא וא"כ אדרבא משם ראי' דמשנזקק לטומאה ה"ה בחזקת טומאה וע' תוס' כתובות ע"ה ע"ב: אמנם בנ"ד לכאורה יש לצדד להקל כיון שלפי המבואר במכתבו הי' טיפה קטנה דק כשערה ומבואר בנדה מ"א ע"ב במקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאה למאי אי לימא לטומאת שבעה כו' אלא לטומאת ערב ודוקא תרתי אבל חדא אימא מעלמא אתי' ופירש"י מן הצדדין והרמב"ם בפ"א מה' מטמאי מו"מ ה' י"א כ' הזיעה טיפה א' הרי האשה טהורה שאינו אלא חוץ למקור ע"כ הרי שתופס הרמב"ם דבטיפה א' ודאי הוא מן הצדדין וע"כ הא דמחמרינן בטיפה כחרדל היינו במרגשת ודאי שהוא מן המקור דרק במסתמא באינה מרגשת אז תלינן יותר שהוא מן הצדדין דאין דרך המקור להוציא טיפה א' אולם הא באמת מבואר בש"ע סי' ק"צ סל"ג האשה שבדקה עצמה בעד בדוק ונמצא עלי' אפי' טיפה כחרדל בין עגול בין משוך טמאה הרי דאפי' טיפה א' אין אנו תולין בצדדין אף שלא הרגישה בפתיחת החדר שהרי מצאה על עד הבדיקה ומהרגשת הבדיקה אין בירור שהוא מן המקור שיכול להיות דהרגשת עד הוא. אמנם ראיתי בנוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ק"א שהאריך בזה והעלה לחלק בין הפרקים בין דם לבן שהוא מימרא דר' יוחנן במקור שהזיע ובין מראה דם אדום והיינו שאין הצדדין רגילין להוציא כי אם מראה לבן כמרגלית אבל מראה אדום לא שכיח בצדדין כלל היכי דליכא מכה או שאר סיבה הגורם שיצא דם ולכך במראה לבן שפיר מה שמטהר ר"י טיפה א' אפי' מטומאת ערב משום שתולין בצדדים שהוא מצוי משא"כ המקור אינו רגיל להוציא פחות מב' טיפין אבל דם אדום גם אם תתלנו בצדדים ע"כ תתלנו באינו מצוי לכך יותר תלינן במקור שבו הוא מקור הדמים ואמרינן אתרמי והוציאה טיפה א' ע"ש ולפי"ז בנ"ד אם הי' המראה נשאר אדום אזי הי' שייך לומר כיון