הרי בשמים ריז

אותה להלכה ואם המנהג קבוע והאיסור אינו מוכרע יעשה לעצמו להחמיר באופן שלא יהי' מחלוקת עד אשר יחזירם מעט מעט כו' ע"ש. והנה אפי' אי נימא שהי' בזה תקנה עפ"י ב"ד מאיזה סיבה כאותה מעשה שאירע בק' קיטוב ושמעתי באומרים לי שגם שם נתיסדה תקנה לבל לקבור בטליתים עכ"ז איכא למימר שמעיקרא הי' דעת המתקנים רק על הבית החיים הישן ואולי הסיבה הלזו הי' רק בביה"ח הישן ושפיר יוכלו כעת להתיר ואף דקיי"ל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו וכ' הרמב"ם פ"ב מה' ממרים דבעינן שיהא המנין האחרון גדול בחכמה ובמנין מן הראשון מ"מ אם מתחלה לא היתה התקנה רק בביה"ח הישן שפיר יוכלו עתה להתיר דומיא דכ' התוס' בע"ז נ"ז ע"ב ד"ה לאפוקי על הא שהקשו האיך מתירין בזה"ז יי"נ בהנאה הלא כיון דגזרו על ניסוך הנכרי הו"ל דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו ותי' דל"ג אלא על המנסכים וכיון דהשתא אין מנסכים לע"ז א"צ מנין אחר להתיר ע"ש ושם ל"ה ע"א בתוס' ד"ה חדא גם הרי כ' התוס' בביצה ו' ע"א ד"ה והאידנא דל"ש הא דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו רק היכי שנאסר באיסור מוחלט אבל היכי שאסרו רק משום חששא אי עבר החשש עבר הטעם וא"צ מנין אחר להתירו וכמו דל"ש עכשיו גילוי ע"ש וא"כ יוכל להיות דגם בנ"ד בתחלה היתה התקנה משום איזה חששא והשתא ליכא האי חששא ואפי' אי היתה אז התקנה מאיזה טעם והרי מבואר במג"א סי' ט' סק"ז דאפי' היכי דל"ש עכשיו הטעם א"י להתיר רק כשהטעם ידוע אבל אם אין הטעם ידוע צריך מנין אחר שהוא גדול בחכמה ובמנין להתירו ע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד לכאורה א"א לבטל התקנה אולם בכ"ז בנ"ד אין לחוש לזה עפי"ד התוס' בשבועות כ"ט ע"ב ד"ה כי שהקשו אותן חרמות שאנו גוזרין ע"ד הקב"ה וע"ד הקהל איך יש להן היתר דאפי' ע"ד הקהל גרידא הוי עד"ר ועוד היכי משתרי בלי חרטה ותי' דדעת הקהל כך היא שיתירו כשירצו ואפי' בלא חרטה כו' ע"ש הרי דכל תקנות הקהל מעיקרא מיתקנו על אופן זה שאם ירצו יבטלוה וא"כ בכה"ג א"צ שיהא המנין האחרון גדול בחכמה ובמנין שכן מפורש יוצא ממשנה דמע"ש פ"ה משנה ב' כרם רבעי הי' עולה לירושלים מהלך יום א' לכל צד כו' ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ותנאי הי' הדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהי' וכ' התוס' יו"ט שם וז"ל ולא סגי בביטול טעם האיסור ונ"ל טעמא מדמסקינן בפ"ק דביצה דכל דבר שבמנין צריך מ"א להתירו ופירש"י אפי' אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר ולומר אין תקנת מנין הראשון עומדת אפ"ה אסור עד שהתירוה חכמים בפירוש בקיבוץ חכמים והואיל ואין שום דבר שבמנין מתבטל מעצמו וצריך מ"א להתירו וחששו המתקנים שמא אותו המנין שיבא אחריהם לא יהי' גדולים מהם בחכמה ובמנין ותנן בפ"ק דעדיות אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ולפיכך המתקנים עצמן הטילו תנאי בדבר לחזור לכמות שהי' לכשיתבטל הטעם דהשתא המתקנים עצמם הם המבטלים התקנה בהתבטל הטעם ע"כ ולפי"ז ה"נ בתקנות הקהל שלעולם על תנאי הן עשויות שכשירצו יבטלוה וכן לכשירצו הדורות הבאים אחריהם וא"כ אח"כ כשזרעם רוצים בביטול התקנה הוי כאלו המתקנים המה המבטלים. וביותר י"ל עפימ"ש בשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' מ"א דהא דדבר שבמנין צריך מ"א להתירו זהו דוקא אם מתחלה הי' רק היתר ונאסר באיסורו עומד אבל אם מתחלה הי' מצוה בדבר רק שאסרו הדבר לבטל המצוה מחמת איזה טעם או גדר וסייג כשבטל הטעם למה נבטל המצוה ע"ש שתקע מסמרות בסברא זו והה"נ בנ"ד שהיתה התקנה בביטול מצוה וכיון דתקנות הקהל נעשין מתחלה על אופן זה שכשירצו הם או זרעם יבטלוה א"כ כשעכשיו אינם רוצים והוי כבטל הטעם ממילא א"צ מ"א להתירו לפי שהוא בביטול מצוה. עוי"ל עפימ"ש התוס' מגילה ה' ע"ב ד"ה ובקש דהיכא שאינו עוקר לגמרי ל"ש אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו' וא"כ בנ"ד אלו הי' רוצים לעקור לגמרי התקנה להלביש טלית ולעשות לו ציצית הי' שייך לומר דצריך מ"א להתירו ובעי' שיהא גדול בחכמה ובמנין משא"כ השתא שאינם רוצים לעקור התקנה לגמרי רק שילבישו טלית ובלא ציצית ל"ה עקירת התקנה לגמרי וע' מ"ק ג' ע"ב: והנה בפר"ח סי' תצ"ו מביא בשם המהריב"ל שנסתפק בקהל א' שזה כמה שנים שנהגו קולא בדבר א' ורוצים להסכים לבטל אותו המנהג ולהחמיר בדבר אם יש לחוש להוצאת לעז על הראשונים ובפר"ח שם מסיק דל"ח ללעז הראשונים ובאמת בשו"ת מהראנר"ח ח"ב סי' י"א כ' דל"ח ללעז חכמים הקודמים אלא בדבר של אישות דאז אם נחמיר בשום ענין נמצינו מוציאין לעז על דורות הראשונים שעשו שלא כדין ונמשך מזה ס' ממזרות גם על הנולדים עכשיו ונמצא דלעז ההוא בדבר ההוה עכשיו אבל בשאר איסורים אפי' אתה מוציא לעז על דורות הראשונים שאכלו דבר איסור מאי דהוי הוי ובנ"ד יש עוד סברא לומר דאין לחוש ללעז הראשונים כיון שהוא בית החיים אחר והוי כהא דמצינו במהרי"ק שורש קע"ב לענין חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר דזהו דוקא באותה מעשה גופה שאסר האוסר אבל אם יש איזה השתנות אף שלענין הדין אין נ"מ באותה שינוי מ"מ יכול חבירו להתיר ול"ה זלזול לגבי הראשון ע"ש וכ"כ באס"ז כתובות ג' ע"ב גבי הא דפריך שם נהגו לגמרי ניעקרי' לענין אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו' דהיכי שנשתנה הענין אין זה ביטול דבריו ע"ש והה"נ כיון דאיכא השתנות שהוא ביה"ח אחר ליכא זלזול והוצאת לעז לגבי דורות הראשונים והנה מצינו בכתובות ק"ג ע"א גבי רבי כל בי שמשי הוי אתי לבית' כו' כיון דשמע שוב לא אתא שלא להוציא לעז על הצדיקים הראשונים ופירש"י שיאמרו לא צדיקים הי' שלא הי' להם רשות לבא לביתם כמו רבי ולפי"ז הרי עיקר הטעם שקוברין בטלית משום דעתידין שיעמדו בלבושיהן וכשלא יעשו להם ציצית נראה שאין חשובין להחיות בתח"ה וא"כ אם הראשונים לא נקברו בטליתים ומתים של עכשיו יקברו בטליתים איכא חשש לעז שיאמרו שהראשונים לא הי' חשיבין שיעמדו בתח"ה ועכשיו אכשור דרי אמנם ז"א דבשלמא אי הי' עכשיו בוחרין לקבור בטליתים דוקא הצדיקים והיראים אז שפיר איכא חשש לעז לגבי הראשונים ולא הי' רשאין לעשות כן (דומיא דמצינו בש"ע יו"ד סי' שס"ג ס"ב אין מוליכין את המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת וכ' בש"ך שם סק"ד הטעם משום כבוד המתים הקבורים באותה העיר שמבזה אותם שלא לנוח אצלם את זה הרי דקפדינן שלא יהי' בזיון לגבי המתים הראשונים) אמנם בנ"ד הא עושין תקנה על הכלל וגם הדיוטים ואינשי דלא מעלי ר"ל יקברו ג"כ בטליתים מעכשיו א"כ מהיכי תיתי לחשוד ולומר שמפאת שהראשונים לא הי' צדיקים נקברו בלי טליתים ובודאי יאמרו שמפני שנעשה ביה"ח חדשה נתחדשה התקנה לקבור הכל בטליתים והרי בברכות ח"י ע"א ד"ה למחר כ' התוס' שם דאין לומר שנטיל ציצית רק לאותם שהי' לובשים בחייהם דא"כ יהי' לועג לרש לאחרים ע"ש וא"כ הא מבואר בגמ' שם דרק בתוך ד"א של קבר שייך לועג לרש א"כ כשעושין ביה"ח חדשה ברחוק ל"ש לועג לרש לאחרים. ועוד אפי' יהי' בזיון לגבי הראשונים מכל מקום כיון דהשתא אומרים שרוצים להקבר בטליתים ובזיון הוא להם שיעמדו בתח"ה בלי ציצית א"כ מה להם להקפיד על בזיון הראשונים בזיון דידהו עדיפא להו וכן דן בכי"ב הגאון בשו"ת תפארת צבי חיו"ד סי' ס' שאין למנוע לאלו הרוצים להקבר בקבר חדש עבור שימשך עי"ז בזיון להמתים הקודמים הקבורים בביה"ק ישן מן העכו"ם דמה להם בזה מ"מ אין רצונם להתבזות ולהקבר במקום זה ואף בחיים חיותו אבידתו שלו קודם ובזיונו דידי' עדיף לי' אף דבזיונו דידי' אינו כ"כ כבזיון שיבא עי"ז לאחרים אפ"ה לא ניחא לי' למסבל בזיון מועט עבור חבירו ול"ד להני דחשיב במ"ק כ"ז שהי' מקילין בכבוד העשירים שלא לבייש העניים דשם כיון דכולהו נהוג הכי ליכא זילותא לעשירים ע"ש לכן לפענ"ד יכולין שפיר לבטל התקנה הקודמת וליתר שאת ישאלו לחכם ע"י פתח וחרטה אך לא בב"ד שבאותה עיר ויעשו כמ"ש בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ר"כ. ותהיו נמלכין עוד בזה עם איזה צדיק וחסיד מפורסים שבדורנו שיסכים על ידכם בזה ואני הראיתי לכם פנים מסבירות עפ"י דינא. יבולע המות לנצח. ובימינו יושע יהודא וירושלים. ונזכה לראות באור פני מלך חיים. כנפש ידידכם הדור"ש מברככם בכוח"ט לראשית השנה הבע"ל: סי' צז לק"ק בוברקא. בעזה"י יום ה' י"ט תמוז תרמ"ב לפ"ק סטריא. ישפות ה' שלום ורב טוב לכבוד תלמידי היקר האברך החריף המופלג ושנון השלם כש"מ בנציון וואהלמוטה נ"י: מכתבך היקר הגיעני וששתי לשמוע כי ברך ד' חילך להביאך אל המנוחה ואל נחלת שפרה עליך לאסוף בחפנך כפלים לתושיה כה יסך ה' עליך באברתו ויסתירך בסתר אהלי השלוה והמרגעה ועל מי מנוחות ינהלך ולא ימוש ספר התורה מפיך עד עולם ועתה הנני לתת לך מענה על דברי תורה שהצעת לפני אך בקוצר האפשרי לרגלי הטרדות אשר עברו עלי וזה החלי בעזר צורי ית"ש: ע"ד קושייתך בקידושין מ"ג ע"ב מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותן נינהו כו' ומיגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה יכולין למימר פרעיני' למלוה. והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהיבנא לי' ותשתבע מלוה דלא שקיל לי' ופרע לי' לוה למלוה ע"כ. והקשית לשי' רש"י ז"ל בב"ק ק"ז ע"א שכ' דכופ"ה פטור משבועה מדאורייתא מטעם חזקה אין אדם מעיז זהו דוקא בהלואה משום שעשה לו טובה אבל בפקדון דאין כאן טובה ל"ש א"א מעיז וגם כופ"ה חייב שבועה מדאורייתא א"כ גם קודם תקנת שבועת היסת הויין נוגעים משום דבעו אשתבועי מדאורייתא כדין כופר הכל בפקדון עכ"ק: הנה בהשקפה ראשונה אמרתי לתרץ עפי"מ שהוכחתי בחידושי דדעת רש"י ז"ל היא דוקא בשומר חנם דליכא טובה כלל משא"כ בשאר שומרין דאיכא קבלת טובה לא מיבעי' בשואל וש"ש דבודאי איכא טובה אלא אפי' שוכר הא אמרי' בב"מ פ' ע"ב בבההוא הנאה דקא שביק כ"ע ואוגיר לי' לדידי' הוי עילוי' ש"ש שייך שפיר א"א מעיז ופטור כופ"ה משבועה דאוריי' אפי' לד' רש"י ויסוד הוכחתי שם היא מכח מה שהוכיח בהג"א בפ"ק דב"מ מד' רש"י ז"ל דלא שייך הילך אלא היכי שנותן לו אותן המעות