הרי בשמים ריא

דה"נ איירי בגדול עמו. וע"כ הא דע"א א"נ בתחומין כיון דל"ה בידו כמ"ש התוס' שם בדיבור שאח"ז גבי אשה וע"כ דהתוס' ס"ל דתחומין הוי אתחזיק איסורא כמו שהובא בספר יד דוד בחי' שם מדהקשו התוס' התם משחיטה וניקור וחלה דהוי אתחזיק איסורא ולד' הנוב"י הנ"ל קשה דהרי הא דעד כאן תחום שבת הוי ג"כ מילתא דעבידא לגלויי ע"י מדידה ונאמן ע"א אפי' היכא דאתחזיק איסורא ויל"ע בזה וע' בר"ה כ"ב ע"ב בא אחד בסוף העולם ואמר קדשו ב"ד את החודש נאמן ובט"א שם תמה איך נאמן על תשרי באומר מעובר הא רוב אין אלול מעובר ובמקום חזקה אין עא"נ מכ"ש במקום רוב ולד' הנוב"י א"ש דהא מבואר שם בגמ' דלכך א' נאמן מטעם כ"מ דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי וא"כ שפיר נאמן אף במקום חזקה וה"ה במקום רוב: נחזור לנ"ד למה שכתבנו למעלה דכיון דההוא שוחט הוא חשוד לעבור על החרם לא מהימן על בדיקת הריאה שיש כמה טריפיות שהם מדרבנן והחשוד על החמור חשוד על הקל ואף שכ' הרמב"ן בתשו' המיוחסות סי' ק"ע דכיון דלא קיי"ל כר"מ דמומר לר"א הוי מומר לכה"ת כולה ה"ה מחמור על קל נמי לא חשיד והביא ראי' מדחזינן דמומר לערלות כשר לשחיטה. הנה כבר הובאו דברי הרמב"ן אלו בב"י סי' קי"ט וכ' לפרש דבריו דהא דחשוד על החמור חשוד על הקל דוקא בששניהם מין איסור א' כגון ששניהם בדבר מאכל אבל החשוד על איסור שאינו בדבר מאכל לא חשיד על איסור שהוא באכילה אף שקל ממנו בעונש ע"ש וע' בת"ח חולין ד' שכ' שם דלכך ל"ה הסייעתא דמביא שם מחמצן של ע"ע מותר מיד מפני שהן מחליפין סייעתא מעלייתא משום דאינם חשודין לא"ד דנהי דרגילין לעבור בב"י וב"י שאין מבערין חמץ מכל מקום אין חשודין לאכול חמץ שעעה"פ דאיסור ע"י אכילה חמיר ולכן אמרינן דמחליפין כיון דלא נחשדו בכך ע"ש ועם זה אני מבין דברי הש"ך ביו"ד סי' רכ"ח ס"ק כ"ו שתי' קושי' הב"ח להפוסקים דאם התירו נדר של איסור אפי' בדיעבד אינו מותר א"כ מ"פ הש"ס בבכורות גבי כהן הנושא נשים בעבירה נודר ועובד יורד ומגרש למ"ד א"צ לפרט את הנדר ניחוש דילמא אזיל לגבי חכם ושרא לי' והא בנדר של איסור ל"מ התרה ותי' דההיא דנודר ועובד היינו שנודר הנאה ממיני פירות אם לא יגרש את אשתו הפסולה ובזה מהני התרה ע"ש ותמהו עליו דאכתי מנ"ל להש"ס להקשות דילמא אזיל לגבי חכם ושרי לי' דילמא מיירי שנודר הנאה מאשתו הפסולה ובזה ל"מ התרה. ונראה דהנה א"ז הח"צ בתשו' סי' ל"א הביא קושי' בשם הגאון ר"י מליסא ז"ל על הא דנודר ועובד הרי קיי"ל ביו"ד סי' ב' דמומר לאכול נבילות אפי' נשבע שביפה שחט אינו נאמן משום דמושבע מה"ס והוי חשוד לא"ד א"כ ה"נ הא חשוד הוא לישא אשה פסולה והאיך מהימנינן לי' על הנדר הא חשוד על השבועה חשוד ג"כ על נדרים דנדר הא קיל משבועה ע"ש אמנם עפי"ד הרמב"ן הנ"ל ניחא דאם חשוד על דבר שאינו מאכל אינו חשוד על מאכל איסור אפי' מחמור לקל וא"כ י"ל דמדירין אותו ממיני פירות אם לא יגרשה וא"כ אף שחשוד הוא על איסור דנשים פסולות מ"מ אינו חשוד לאכול דבר שאסור לו וא"כ לפי"ז פריך הש"ס שפיר ודילמא אזיל לגבי חכם ושרי לי' כיון דע"כ מיירי שמדירין אותו ממיני פירות דאל"ה הוי חשוד לא"ד וא"כ בכה"ג שפיר מהני התרה ובחידושי אמרתי ליישב עפי"ד הרמב"ן הנ"ל מה שהקשה א"ז הגאון מליסא ז"ל בסדר הגדה ש"פ שלו בשם אביו הגאון ז"ל בש"ס פסחים כ"ט האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל מאן י"א רנבה"ק כו' והקשה לפי"מ דפירש"י שם דמיירי שהזיד בחמץ האיך חייב קרבן מעילה הא ל"ה שב מידיעתו כיון שהזיד בחמץ שאיסורו איסור כרת כ"ש שחשוד לדבר הקל לאיסור מעילה ונראה דהנה הצל"ח שם הקשה דהרי באמת פריך הש"ס בכתובות ל' גבי זר שאכל תרומה הא מדאגבי' קניא מתחייב בנפשי' ל"ה עד דאכיל לי' ומשני כגון שתחב לי' חבירו לתוך פיו א"כ בחמץ של הקדש ליכא לאוקמי בתחב לי' חבירו דא"כ חבירו מעל ושוב ל"ש אצלו מעילה א"כ נימא מדאגבי' מעל ובישוב זה נראה דהנה באמת הקשו המפורשים האיך חל איסור חמץ על איסור הקדש דקודם פסח נאסר עליו לאוכלו מטעם הקדש דהא פירש"י שם דאתיא כר"ש ור"ש ל"ל כולל ותי' דהו"ל איסור מוסיף משום דחייב עליו בב"י לכך חל ג"כ לענין אכילה ולפי"ז הא בכתובות שם אמרינן בגונב חלבו של חבירו ואכלו דלכך ל"ה הגבהה צורך אכילה דאי בעי גחין ואכיל והיינו דהחיוב כרת יכול להיות בלתי החיוב תשלומין וא"כ הכא אע"ג דמדאגבי' מעל חיוב כרת שבא אח"כ פוטרו התשלומין כיון דהגבהה צורך אכילה והכא ל"ל דא"ב גחין ואכיל והי' יכול להיות החיוב כרת בלי החיוב תשלומין דהא אי לא אגבהי' לא הי' עובר בב"י דאתה רואה של גבוה וא"כ לא הי' איסור מוסיף וא"כ לא הי' איסור חמץ חל כלל על איסור הקדש וא"ח כרת על אכילתו וכיון דלא הי' יכול להיות החיוב כרת דאכילת חמץ בלתי ההגבהה שפיר אמרינן קלבד"מ ולת"ק חייב מעילה על שעת ההגבהה ולק"מ קושי' הצל"ח וממילא ל"ק נמי קושי' א"ז הגאון הנ"ל דאף דהוא מזיד באכילת חמץ מ"מ ל"א כיון דחשוד על אכילת חמץ חשוד נמי על איסור מעילה דקיל מיני' והוי אינו שב מידיעתו כיון דאיסור חמץ הוא באכילה ואיסור מעילה הוא על ההגבהה ואין שניהם בענין א' ובכה"ג ל"א דהחשוד על החמור חשוד על הקל ממנו כד' הרמב"ן הנ"ל: ובפשיטות י"ל בישוב הקושיא הלזו עפי"ד הרא"ש בבכורות פ' כל פסוהמ"ק שכתב בענין החשוד על החמור חשוד על הקל דדבר זה לא תליא בעונש רק במה שהבריות נזהרין בו ביותר וע' בתוס' סוטה ז' ע"א ד"ה א"ל ק"ו ופרכוה שכ' וז"ל ולכך הוצרכו לפירכא אחריתא דאשכחן בדוכתי סגיאין דחמירי להו לאינשי עבירה קלה ומסתפי מינה טפי מעבירה חמורה כגון בפ"ק דכתובות דחמירא להו אבילות דל"ה אלא מדרבנן מנדה שהיא בכרת ובפ' הניזקין באתרי' דר"י חמירא להו שביעית דליכא אלא לאו משבת שהיא בסקילה כו' ע"ש וא"כ לפי"ז י"ל דאף דהוא חשוד על אכילת חמץ מ"מ לא חשוד שימעול בהקדש דבדילי אינשי מיני' וחמיר יותר בעיני הבריות והכי מצינו בתוס' חולין ק"א ע"ב שהקשו דאמאי בהזיד בשבת ושגג ביוה"כ חייב לר"ע הא אינו שב מידיעתו דמזיד הוא על השבת דחמיר דבסקילה ותי' דאפ"ה חמיר להו לאינשי יוה"כ לפי שהוא יום כפרה ומחילה הרי דגם לענין אינו שב מידיעתו תליא במאי דחמירי להו לאינשי ושעפי"ז אמרתי להסיר קושי' הרי"ט אלגזי בפ"ד דבכורות שהקשה ע"ד הרמב"ן הנ"ל שכ' דאף מחמור לקל אינו חשוד כ"ז שאין שניהם במין א' מהא דא' רבא בע"ז ס"ט ע"ה זונה נכרית וישראל מסובין אצלה חמרא שרי נהי דתקיף להו יצרא דעבירה יצרא דיי"נ לא תקיף להו דמשמע הא בלא"ה הוי חמרא אסור משום דחשוד על החמור חשוד על הקל והא אין שניהם במין א' ולפענ"ד כונת הרמב"ן הוא דכל שאין שניהם במין א' ל"א החשוד לזה חשוד לזה כיון דעיקר תלוי במה שנזהר ביותר אולי לזה תקיף יצרי' ואינו נזהר בו כ"כ ולהעבירה הקלה לא תקיף יצרי' כ"כ ונזהר בה בשלמא כששניהם במין א' אמרינן מסתמא אי חשוד על החמור חשוד על הקל ממנו משא"כ כשאין שניהם במין א' תליא במה שנזהר ובדיל ביותר ולכך שפיר קא' רבא שם דלכך חמרא שרי משום דתקיף להו יצרא דעבירה ואין נזהרין ממנה משא"כ יצרא דיי"נ לא תקיף להו ולכך החשוד לזה אינו חשוד לזה משום דבשני מיני איסורים תליא במה שנזהר בו ביותר כנ"ל וא"כ הכל הולך אל מקום א' ואין כאן קושיא כלל: המורם מכ"ז דל"ק הרמב"ן דאפי' החשוד על החמור אינו חשוד על הקל רק כשאין שני האיסורים במין א' אבל כששניהם במין א' כגון במאכל איסור שפיר אמרינן דהחשוד על החמור חשוד על הקל ואפי' בשוין כמבואר בפוסקים וא"כ בנ"ד כיון דבשר שחיטת השו"ב הלז אסור עכ"פ מצד תקנת הקהל ולפי"ד א"ז החוו"ד שם ובתשו' ברית אברהם חיו"ד סי' ט"ו הוי השחיטה נבילה מטעם אי עביד לא מהני ע"ש ומסתמא השוחט אוכל ג"כ מהבשר הזה א"כ הוא חשוד על אכילת נבילה וחשוד על השחיטה אפי' לא הי' מורגל בעבירה זו ועכ"פ על בדיקת הריאה ודאי לא מהימן כנ"ל וע' בש"ך סי' קי"ט סק"א שכ' דלכך סתם המחבר סי' ס"ה וכ' דבטבח שוחט בעינן דוקא שהוא מוחזק בכשרות כיון דדיני שחיטה מרובין ובקל יכול לעשות שהיי' או דרסה או שאר פסולין ואם לא הוחזק בכשרות אסור לאכול משחיטתו ואף דבשוחט לאחרים אינו חשוד דקיי"ל כרשב"ג בבכורות ל"ה דהחשוד על הדבר מעיד בשל אחרים דאין אדם חוטא ולא לו כדפשיט הש"ס ביומא ע"ח ע"א ובתוס' שם מביא בשם ר"ח דהלכתא כוותי' (וע' בד"מ סי' א' ס"ק י"ב שכ"כ בדעת הרמב"ם אולם דעת הר"ח שהוב' בב"י שם אינו כן) ופסק הכי הרמב"ם ספי"א מה' עדות ומפי"ב מה' מעשר. אולם הראב"ד ז"ל חולק וס"ל דאין הלכה כרשב"ג רק בבכורות וע' ברי"ט אלגזי ה' בכורות שהאריך שם ורוצה לחלק דזהו דוקא בחשדא כללית כמו ההיא דכהנים דחשידי להטיל מום בבכור כהן אנו חושדין אותו בכך אף שלא הוחזק בבירור דעבר ודוקא בזה הלכה כרשב"ג דנאמן בשל אחרים אבל בהוחזק לעבירה זו שכבר עבר עלי' לא וכן מביא בשם הרשב"א בתשו' שרוצה לחלק כן ואם כי לא העלה הכי במסקנא וגם שהרמב"ם פ"ב ממעשר ה' י"ז לא פסק כן מ"מ בשו"ב זמנינו שעל הרוב נוטלים מכשירות יותר מטריפות אף שהפוסקים נוטים להקל בזה מ"מ נוגע קצת מיהא הוי לענין דבעינן עכ"פ שיהא מוחזק בכשרות וע' בפר"ח יו"ד סי' קי"ט ובפמ"ג סי' ב' סק"כ וע' בתשו' ב"א חיו"ד סי' ב' שכ' שם דגם בשוחט לאחרים איכא חשד חימוד ממון שאם יארע פסול באופן שיצטרך לשלם לבעל הבהמה לא יגיד לו ע"ש שהאריך בענינים אלו גם לפי המבואר במכתב כ"ת שכבר חלפו ג' שנים שהשוחט הלז עסק בעניני מסחר ולא שימש כלל בעסק שו"ב בודאי אם נספח אל כהונה הלזו מחדש צריך ליטול קבלה מרב מומחה וכתב הודאה משו"ב מובהק ובלא"ה שחיטתו אסורה כמבואר בשמ"ח סי' א' סכ"ד דבמדינות אלו שאין שוחטין בלי קבלה אעפ"י שהוא מומחה ומוחזק שחיטתו אסורה וכ' התב"ש שם שהוא מחרמות רבותינו הקודמים שבסוף תשו' מהר"ם מר"ב ע"ש גם הלא מבואר בתשו' בר"א חיו"ד סי' י"ט דאם הרב גזר על השוחט שלא ישחוט ועבר ושחט הדרא לדינא דש"ס בטבח דלא סר סכיני' קמי חכם ורק למי שנטל קבלה מחלו חכמים על כבודם שלא להראות בכל פעם לחכם אבל לזה שגזרו עליו שלא לשחוט הדר לדינא דש"ס ובעובדא דידן אחרי אשר מעכ"ת הזהירו בעים רוחו לבל ירים ידו לזבוח זבח להזמינו לבא לפני הב"ד והתריז כנגדו ולא בא מעבירין אותו וע' בנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' מ"ח שאסר בנידן כזה גם הכלים משחיטת השו"ב וכמה גדולים דברי הריטב"א בשם מורו ז"ל שפי' הא דחולין י"ח ע"א ההוא טבחא דלא סר סכינו קמי' דרבא בר חיננא שמתי' ועברי' ואכריז אבשרי'