הרי בשמים רי

איסורא ולכאורה לפי"ז דמיירי רבא גם בעוף הא שיעור שהיי' דעוף הוא זמן מועט ואם בודק ורואה שלא נשחט הרוב א"א לו לתקן ולגמור השחיטה ומכ"ש לראב"א דס"ל לקמן בעוף ושט ולא קנה א"כ הדרק"ל וע' פמ"ג סי' ב' במש"ז סק"ב שהרגיש בזה אמנם באמת לק"מ דהרמב"ם ז"ל אזיל בזה לשיטתי' דפוסק בפ"ג מה' שחיטה דשיעור שהיי' בעוף הוא כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה א"כ שפיר רווח לי' זימנא לתקן ולגמור השחיטה קודם שיעור שהיי' וא"ש אך כ"ז לפלפולא ולחדודי בעלמא אבל באמת מסתימת דברי הרמב"ם ז"ל והפוסקים שמביאים דעתו משמע דגם לשחיטטת עופות מצריך במומר לד"א בדיקת סכין ובחידושי הארכתי בישוב ד' הרמב"ם ז"ל אכ"מ וע' בתשו' רדב"ז ח"א סי' כ"ד: והנה בהג"א הנ"ל מביא עוד תי' לקושי' הא"ז הנ"ל דאיך נאמן ע"א על השחיטה הא אתחזיק איסורא ותי' בשם הר"א ממיץ דהא דאמרינן ע"א א"נ היכי דאתחזק איסורא ה"ד באנשים ריקים ופוחזים אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עלי' אפי' במקום חזקה ולכאורה הדבר תמוה ממימרא דרבא הנ"ל דבישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון מהני בדיקת סכין ואכתי האיך מהימן על גוף השחיטה הא אין לך רשע גדול מזה והיכי נאמן באתחזק איסורא וכבר הרגיש בזה הפנ"י ז"ל בחידושיו ונלפענ"ד דאין בזה קושיא על הרא"מ דהא מפורש בהג"א שם דדעת הרמב"ם ז"ל בפירוש כל דבר שבידו היינו דבר שהוא עתה בידו לתקן ול"מ מה שהי' מקורם בידו וע"כ דפוסק כאביי בגיטין נ"ד ע"ב דס"ל הכי וגם הראב"ד פי"ט מה' פסוהמ"ק קאי בשיטה זו. ע' בכ"מ שם אמנם רבא פליג שם וס"ל דדבר שהי' פעם א' בידו מהני אף שאינו עכשיו בידו וע' ברא"ש שם הטעם דהו"ל כמו בעלים א"כ לדידי' ל"ק משחיטה דהוי אתחזיק איסורא משום דלדידי' הא בשחיטה הוי בידו א"כ מהני אף להוציא מחזקה וכמו שכתבו באמת התוס' בגיטין ב' ע"ב וא"כ ל"ק על הרא"ם ממימרא דרבא הנ"ל דאיהו לשיטתי' אזיל דשחיטה הוי בידו ומהני אף להוציא מחזקה משא"כ הרא"מ פוסק כאביי ומוכרח לבא לתירוץ שלו: אמנם לפענ"ד לולא דברי הרא"ם ז"ל הי' נראה דאפי' למ"ד דדבר שאינו עכשיו בידו לא מיקרי בידו מכל מקום ל"ק דהאיך מהימן על השחיטה הא הוי אתחזק איסורא עפימ"ש הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד בדעת הריטב"א וסייעתו דהא דאמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ול"מ הכחשת הב' היינו בדבר דגלי לן קרא שנאמן בו ע"א אבל היכי דלא גלי לן קרא אלא דמסתבר או מתקנ"ח הוא נאמן כגון חתיכה ס' שומן ס' חלב ואמר ע"א שהוא שומן או היכא דא"ל ע"א נתנסך יינך וכה"ג בכל דוכתא דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כיון דלא גלי לן קרא אינו חשוב כב' רק בערות אשה דמדינא בעי ב' וחכז"ל האמינו לחד כב' אין דבריו של א' במקום שנים ע"ש ולפי"ז נראה דהיכי דגלי לן קרא דעא"נ דהוי כשנים אז מהני אפי' להוציא מחזקה דכיון דהוי כשנים א"כ כמו דשני עדים נאמנים להוציא מחזקה ה"ה ע"א היכי דגלי לן קרא דאז דינו כשנים ולא ילפינן מיני' למק"א דלא גלי קרא. ושעפי"ז יתיישב מה דקשה לכאורה בסוטה מ"ז ע"ב דאמרינן שם ע"א אמר ראיתי את ההורג לא הי' עורפין דכתיב לא נודע מי הכהו הא נודע מי הכהו לא היו עורפין וקשה דנילף מכאן דנאמן ע"א אף באתחזיק איסורא דהא מוכח בב"ב כ"ג דחזקה וקורבא שוים ע"ש בתוס' ומדחזינן דע"א מהני לנגד קורבא ה"ה לנגד חזקה. ולהאמור ניחא דהתם כיון דבפירוש האמינתו תורה הו"ל כשנים ולכך מהימן גם לנגד קורבא ואין ראי' מזה למק"א היכא דלא גלי רחמנא בפירוש ואזדא ממילא לפי"ז קושי' התוס' בריש גיטין דנילף מוספרה לה דאע"נ אף היכי דאתחזיק איסורא ולדברינו אין משם ראי' דכיון דגילתה רחמנא התם וספרה לה לעצמה התורה האמינתה כשנים וממילא מועיל גם להוציא מחזקה ולא נוכל ללמוד מזה למק"א היכי דלא גלי קרא בפירוש ונכון לבאר בזה דברי הרמב"ם ז"ל התמוהין בפ"ט מה' רוצח ה' י"ד שכ' וז"ל באו שנים אחר שהעיד הא' והכחישוהו ואמרו לו לא ראית הרי הן כב' עדיות המכחישות זא"ז ועורפין והקדמונים תמהו עליו דהאיך נימא דחד לגבי תרי יהי' כב' כיתי עדים המכחישין זא"ז הלא בכל האיסורין קיי"ל דאף דע"א נאמן מכל מקום אם הוא מוכחש משנים אין דבריו ש"א במקום שנים ולהנ"ל נכון דכיון דבעגלה ערופה גלי קרא בהדיא דע"א נאמן עשאתו התורה ממש כשנים ולפי"ז מיושב לנכון קושי' הא"ז הנ"ל דהא מבואר בפירש"י חולין י' ע"ב דבשחיטה גלי רחמנא דע"א נאמן משום דכתיב וזבחת בלשון יחיד רק דהתוס' בריש גיטין דחו דאין ראי' משחיטה למק"א משום דהוי בידו אמנם למ"ד דבאינו עכשיו בידו לא מיקרי בידו הא ל"ה שחיטה בידו ושפיר נוכל לומר דגלי קרא בשחיטה דע"א נאמן והו"ל כשנים ולכך מהני אף להוציא מחזקה ואין ראי' מזה למק"א דלא גלי רחמנא. אמנם קשה לפי"ז מש"ס גיטין נ"ד ע"ב ההוא דא"ל לחברי' טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אתא לקמי' דר"א א"ל שורת הדין אינו נאמן אמר לפניו ר' אסי רבי אתה אומר כן הכי אר"י משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו היכן האמינתו אר"י בר בסינא כ"ג ביו"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ומנא ידעינן והכתיב וכ"א לא יהי' באה"מ אלא לאו משום דמהימן לדברינו הנ"ל היכי מביא מפיגול דגלי קרא בהדיא דנאמן והו"ל כב' ולכך מהני גם להוציא מחזקה ומה ראי' הוא זה דיהי' נאמן גם על טומאת טהרות להוציא הטהרות מחזקתן ואפשר לומר עפי"ד התוס' בקידושין ס"ה ע"ב ד"ה נטמאו שכ' וז"ל ומה שאמרנו דבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו גברא דלא מהימן כבי תרי אבל אי מהימן לי' כבי תרי נאמן כדא' בסמוך גבי סמיא דקא' רבא דנאמן אע"ג דהוי דשב"ע כו' וכשאדם עושה חבירו שליח לשמור יינו או להביא מן המרתף נאמן דהיינו בידו ומהימן לי' כבי תרי כשסומך עליו עכ"ל ולפי"ז נוכל לומר דזהו טעמו דרבא דמהני אם הי' מקודם בידו אפי' אינו עכשיו בידו דכיון דעשאו שליח לעסוק בטהרותיו מהימן לי' כבי תרי א"כ החזקה מסר בידו וסמך עליו כבי תרי ול"ש לומר דבא להוציא מחזקה כיון דהי' מסור בידו לעשות כטוב בעיניו רק דמביא ראי' מכ"ג בי"כ דמצינו נאמנות לע"א היינו בלתי אפקוע מחזקה וכיון דמצינו בפיגול נאמנות לע"א מהני בטהרות ג"כ כשא"ל טהרות שעשיתי עמך ביום פ' נטמאו אף שהוא להוציא מחזקה דכיון דעשאו שליח לעסוק בטהרותיו הלא הי' מסורין בידו לעשות בהם כחפצו ול"ש בזה לומר שבא להוציא מחזקה כנ"ל: אמנם הא קשיא לכאורה לפימ"ש בשיטה מקובצת כתובות ע"ב גבי מאכילתו שאינו מעושר ה"ד כו' דלא נוכל למילף מוספרה לה לעצמה דעא"נ בכ"מ משום דשאני התם דלא סגי בלא"ה כי א"א לבעל לדעת מתי וסתה ושלמו ימי ספירה שלה אלא על פיה ואם לא תאמינה בטלה מצות פו"ר ע"ש ולפי"ז קשה האיך מייתי ראי' דמהני נאמנות בע"א מכ"ג ביו"כ דילמא שא"ה משום דא"א בע"א דכל אדם ל"י באה"מ כתיב ומוכרחין אנחנו לנאמנותו משא"כ בשאר דוכתי מנ"ל דמהימן ע"א (וע' בתוס' בכורות כ' ע"א ד"ה ואבע"א דגם בדאוריי' יש לחלק בין אפשר ללא אפשר) והנלפענ"ד בישוב קושיא זו דהנה הקשו המפורשים מ"פ לאביי דס"ל דבעינן שיהי' עתה בידו מכ"ג ביו"כ וע"כ כונתו כיון דבכ"ג א"ר דפיגל אפי' לאחר שגמר כל ההזיות דשוב אין בידו לפגל עתה וא"כ הא קיי"ל כמ"ד מערבין לקרנות וא"א להזות במזבח הפנימי אם לא שמערב דם פר ושעיר יחד וא"כ הפר הא בא משלו ויצרך להביא פר אחר נימא מתוך שנאמן על שלו נאמן על השעיר ג"כ כדא' בסמוך גבי ס"ת מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת ומנ"ל לדייק מכאן דעא"נ אפי' בדבר שאינו עתה בידו והארכתי בחי' בישוב קושיא זו בכמה אנפין. וכעת נראה דהנה באמת קשה לפמ"ש הרמב"ן בפ' האשה רבה על קושי' התוס' דהא בנדה הוי אתחזק איסורא ותי' משום דנאמנת לגבי עצמה דאינה חשודה לקלקל א"ע נאמנת גם לגבי בעל וכ"כ הפנ"י בריש גיטין ביתר ביאור ולפי"ז מאי ראי' מייתי מכ"ג ביו"כ דילמא שא"ה כיון דנאמן לגבי עצמו שיקריב אח"כ קרבנות אחרים ויחלל יו"כ שלא לצורך ואינו חשיד לקלקל עצמו לכך נאמן נמי לגבי אחרים. אמנם נראה דפירכת הש"ס בס"ד הוא כיון דבקרא כתיב דמהני פיגול בכל הקרבנות בכל ענין א"כ אם הכ"ג אומר אחר הזי' על הכפורת בלפול"פ או לאחר ההזי' על הפרוכת שבהיכל שפיגל דבחצי מתיר עכ"פ פסול מה"ת איכא ונמצא בהכ"ג פסול טומאה וכיוצא באופן שלא ישמש עוד ונתמנה אחר תחתיו היכי מהימן הכ"ג שעבר לומר שנתפגל הרי בזה שוב ל"ש סברת הרמב"ן דלא יקלקל עצמו כיון דאיהו לא יעבוד עוד ומיושב עפי"ז גם הקושיא הנ"ל דנימא מתוך כו' אף דמבואר בתוס' מגילה ט' ע"ב בשם הירושלמי דבנתמנה אחר תחתיו הפר בא מכ"ג שעבר (וע' בס' מים חיים מבעל פר"ח על הרמב"ם בפ"א מעבויה"כ שכ' שאם אירע פסול בכ"ג קודם הקרבת הפר הי' בא מזה שמשמש תחתיו) מ"מ כיון דבאמת פירכת הש"ס היא באם אומר שפיגל קודם ההזי' על מזבח הפנימי שעדיין לא נתערב דם הפר והשעיר ביחד ואי דא"כ הוי בידו לפגל בהזיות של המזבח הפנימי ז"א דהא נמצא בו פסול ולא יעבוד עוד ומיושב ממילא להצעה זו הקושיא ע"ד השיטה מקובצת הנ"ל דנימא שא"ה דלא משכחת פיגול בע"א ולהאמור נכון דהא באמת בסתם פיגול שפיר מהימן מטעם בידו היכא דעדיין לא הזה על המזבח הפנימי או לאחר שגמר כל ההזיות שפיר מהימן מטעם מתוך כו' כנ"ל ורק היכי שנמצא פסול בכ"ג פריך דלא יועיל אז דיבורו שאומר שפיגל כנ"ל ודחי דבאמת ל"מ בכי האי גוונא רק היכי דחזיני' דרך פשפש: והנה יש להביא סמוכין לד' הרמב"ן הנ"ל דמשום דאינו חשוד לקלקל א"ע נאמן אפי' באתחזיק איסורא מדברי הש"ס בכורות ל"ז ע"א אר"י א"ר נאמן הכהן לומר זה נתן לי ישראל במומו מ"ט כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי אר"א אף אנן נמי תנינא נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובע"מ הוא מ"ט לאו משום דאמרינן כל מילתא דעבידא לגלויי כו' התם הוא דקדשים בחוץ לא אכיל כו' ולכאורה קשה אי נימא מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי א"כ היכי נאמן הכהן הלא כיון דידעינן שהוא בכור הא אתחזיק איסורא ואין עא"נ באתחזיק איסורא ע' בר"ש פ"ב דנגעים אע"כ כיון דלא מקלקל נפשי' לאכול קדשים בחוץ לכך הי' ס"ד דמהימן אפי' נגד חזקת איסור אפי' בלאו הסברא דעבידא לאגלויי ויהי' מזה ג"כ ראי' למ"ש הנוב"י בתשו' דבמילתא דעבידא לגלויי מהימן ע"א אפי' באתחזיק איסורא דהרי קודם דמשני התם הוא דקדשים בחוץ לא אכיל הי' סובר הש"ס דמהימן מטעם מדעל"ג ואף שהוא להוציא מחזקת איסור אמנם לפענ"ד צ"ע מדברי התוס' עירובין נ"ט ע"א שהקשו בהא דקתני במשנה אפי' עבד ואפי' שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת והקשו התוס' דהא אפי' ע"א אינו נאמן דבפ"ב דכתובות מוקי הא דאלו נאמנין להעיד בגודלן כו' ביש גדול עמו משמע דגדול בפ"ע לא מהימן ותי'