הרי בשמים רח

עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אח"כ שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ"ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו עכ"ל ואף שכ' בסמ"ע סי' ע"ג ס"ק י"ח דאם כתב בכת"י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולומר שלא נשבע כבר השיג עליו בטו"ז שם והעלה דאפי' אם כתב שנשבע בפועל כיון שנותן טעם ואמתלא למה כתב כן אין עליו איסור שבועה ע"ש אמנם באמת האחרונים התעוררו בזה מהא דקיי"ל בח"מ סי' קצ"א ס"ג שטרי דידן שטרי קנין הם ובסמ"ע שם סק"ו שאעפ"י שכ' לשון עבר מכרתי או נתתי דמהני מקום דמתפרש דעתה נותן ומקנה לו דגם בקרא מצינו לשון עבר במקח שנא' נתתי כסף השדה קח ממני ע"ש והר"ן ז"ל בפ"ק בקידושין הוסיף להביא ראי' מש"ס גיטין ע' נתתי שדה פלונית לפלוני נתתי' לו הרי הוא שלו קנה ואר"י וכולן בשטר כלומר שכתב לו בשטר כלשון הזה ומהני מדין קנין ולא מדין הודאה דא"כ באמירה בעלמא ליסגי ע"ש והנה באמת מבואר בדברי הריטב"א בתשו' הובא בב"י ח"מ סי' סמ"ך דנתתי שתי לשונות משמע להבא ולשעבר וכ"כ בתשו' רמ"א סי' צ"ב ע"ש והטעם דמהני בקנין נראה משום דאנו מהדרינן תמיד ליישב לשון השטר ולקיימו בכל מה שנוכל והיכי דל"ש לשעבר אנו מפרשינן לי' שכונתו על להבא כיון דחזינן שרוצה להקנות לו הי' כונתו שיחול הקנין באופן המועיל דומיא דמצינו בדברי התוס' גיטין ט' ע"א גבי שכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד והקשו בתוס' שם אמאי יצא בן חורין ומותר בב"ח הא מתנת שכ"מ היא ולא קנה אלא לאחר מיתה ואין גט לאח"מ ותי' דכיון דדעת שכ"מ לשחררו דעתו שיקנה בשעה שראוי' לשחרר דהיינו מחיים ע"ש וכאלה מצינו רבות בש"ס דבלשון מסופק אמרינן דבודאי כונתו הי' באופן המועיל כדי שלא יתבטל השטר והה"נ מפרשינין לי' על להבא אף דלא שכיח הוא שבאמירת נתתי יהי' כונתו על להבא כמבואר בתשו' רמ"א הנ"ל מ"מ בכדי שיתקיים השטר מפרשינן לי' על להבא. והנה בנדרים אף דאמרינן דמעייל אינש נפשי' לספיקא כהא דא' בנדרים י"ח ע"ב הקדיש חיתו או בהמתו הקדיש את הכוי משום דמעייל אינש נפשי' לספיקא ור"ל דדעתו לתפוס בלשון נדרו כל משמעות שנוכל להעמיס בו בכל אופן שיחול מ"מ נראה לפענ"ד דזה אינו רק כשנדר בפה אבל אם נדר בכתב בלשון עבר נראה דל"מ מטעם שאבאר דהנה במק"א ביארתי הענין דמהני נדר ושבועה בכתב אע"ג דקיי"ל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו מדכתיב לבטא בשפתים אי איכא ביטוי שפתים אין אי לא לא היינו משום דקפידא דקרא הוא שיגלה מה שבלבו ובביטוי שפתים מתגלה מה שבלבו ולכך אי מחשבתו נכרת מתוך מעשה הכתב ג"כ מהני דומיא דמצינו בר"ן נדרים ע"ז ע"ב לענין אם הפר בלבו אינו מופר מכל מקום אם מגלה מה שבלבו ע"י שאומר לה טלי ואכלי טלי ושתי אע"ג דהאי לישנא ל"ה הפרה מ"מ מועיל לגלות מה שבלבו ע"ש וה"נ אע"ג דבעלמא כתיבה ל"ה כדיבור מ"מ בשבועה כי גמר בלבו מהני הכתב לגלויי מה שבלבו ודמיא לידות נדרים ושבועות דמהני ידים מוכיחות וא"כ התינח כשמעשה הכתב הוא מבורר בכתב מפורש באר היטב כונת הנודר משא"כ כשלשון הכתב הוא מסופק בעלת שתי פנים שוב אינו מועיל דאע"ג דבאומר בפה מעייל אינש נפשי' לספיקא מ"מ כתיבה הא ל"ה כדיבור רק דהוי כידים מוכיחות להורות נתן מה שבלבו וכשהוא מסופק ליכא מוכיח: עוד יש לצדד בנ"ד כיון שהוא בעצמו לא כתב הכתב רק חתם א"ע ומבואר בנוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ח דאפי' להפוסקים דשבועה בכתב מהני זהו רק היכי שהבע"ד כתב בכת"י ממש אבל היכי שהוא כת"י הסופר והבע"ד חותם א"ע בזה כ"ע מודים שאין לחוש אף לכתחלה שיחשב כת"י הסופר לביטוי שפתים של הבע"ד וכ"מ בתשו' מהריב"ל ח"א כלל ו' סי' מ"א וכתבתי במק"א בתשו' בענין מ"ש הרדב"ז בתשו' ח"א סוס"י תקפ"א דחתימתו לא גרע מהשביעוהו אחרים וענה אמן וכן מבואר בתשו' ב"ח החדשות סי' מ"ח וגם מתשו' מהראנ"ח הנ"ל משמע דאי שבועה בכתב מהני הויא החתימה קבלת שבועה כמו עניית אמן וע' בקצוה"ח סי' ר"ז. ולפענ"ד הוא תמוה דהרי עונה אמן למדו רז"ל בשבועות כ"ו ע"ב דכמוציא שבועה מפיו דמי מואמרה האשה אמן וא"כ הא כ' התוס' בגיטין ע"א ע"א לענין הא דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינו באמר ואמרה אע"ג דהגדה חשיבא ע"י כתב מ"מ אמירה ודאי ל"ה אלא בפה ע"ש וא"כ כיון דעניית אמן נשמע מואמרה ול"ה אלא בפה בודאי ל"מ החתימה: עוד יש מקום לצדד להתיר בנ"ד מצד ששבועתו היתה באונס שנתירא רא שלא יפרע לו הסך מאה זהובים כמו שאיים עליו דאף דמעיקרא התנה עמו תנאי זה וי"ל שמחויב לקיים תנאו מדין שכירות בעבור שלימדו האומנות ע' תשו' חת"ס חיו"ד סי' ט' אפי' אי נתפוס כן הא עכ"פ לא הי' מחויב לעשות לו קיום בשבועה ע"ז דומיא דכ' התוס' בב"ק פ"ט ע"ב דאין המזיק מחויב לעשות קיומים לניזק בנדר ושבועה שלא יפקיע ממנו תשלומי נזקו ע"ש ואונס ממון נמי מיקרי אונס כמבואר בסי' רל"ב סי"ב בהג"ה ובסעיפים שאחריו ומבואר שם ג"כ דכל שהוא אונס בשבועה אעפ"י שאמר עד"ר וע"ד המקום אינו כלום וע' בתשו' מהר"ם לובלין סי' י"א שהאריך בזה ואף דהש"ך שם ס"ק כ"ה כ' דה"ד בנדר או נשבע לעצמו נאמן לומר ששבועתו היתה באונס אבל בנשבע לחבירו א"נ לומר אנוס הייתי בכ"ז הא מסיק בש"ך שם דהיכי דידענו באונסו מהני גם בנשבע לחבירו וכן היכי דיש רגל"ד נאמן ובנ"ד אין לך רגל"ד גדול מזה ואין התובע מכחישו בזה שלא הי' אלא מחמת שאיים עליו שלא ישלם לו החוב ואף דהי' יכול להוציא ממנו בדינינו או בדיניהם מכל מקום הי' עליו לטורח לבא עמו בדיני ודיינא וקיי"ל ב"ב ל' ע"ב עביד אינש דזבין דיני' ע"ש ואף שכ' בשו"ת מהרשד"ם חח"מ סי' י"ג לענין שאם איים עליו שימסור אותו ל"ה אונס דגזים אינש ולא עביד. היינו לענין לעשות מעשה רשע אמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד דומיא דא' בשבועות איזיל ואקטלי' לדקלא דפלניא אבל לעכב חובו אמרינן דבודאי יעכבנו בידו זמן רב בשביל להכריחו לרצונו דומיא דא' ב"ב ד"מ ע"ב ההיא גברא דמשכן פרדיסא לחברי' לתלת שנין בתר דאכלה תלת שני חזקה אמר אי מזבנת לי מוטב ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקיחה היא בידי כה"ג כתבינן מודעא וכ' הנימוק"י שם וז"ל וכ' ר"ח דמהא דפרדסא שמעינן דמאן דמגזים לחברי במידי דיכול למעבדי' כגון הפסדת ממון או הנאה כ"ש הנאת נפש כו' דאית להו לסהדי למיכתב לי' מודעא להאי ולפרושי בה ידענא בי' באונסא דפלניא ואע"ג דלא עביד מאי דאמר ומחיל לי' אלא כיון דאמר עבידנא ויכול למיעבד היינו אונסו דמוכר וכל כה"ג כתבינן עכ"ל ואף שכתב בש"ך ח"מ סי' קכ"ה סק"י דאם איים עליו שיכפור לו חובו זה לא מיקרי אונס ע"ש הנה באמת תמה שם א"ז בנתה"מ דהוי אונס ממון כשאר אונס וביאר שם טעמי' דהש"ך ז"ל משום דהוי מציל ממונו במעות הפקדון ע"ש אבל בנ"ד הוי שפיר הא דאיים עליו שיכפור לו חובו אונס גמור. גם יש לדון בזה מצד שהעני ומוכרח לעסוק במלאכתו להביא טרף לנפשו ונפשות ביתו והוי דומיא דכ' המחבר בסי' רל"ב סט"ז מי ששידך בתו ונדר לתת לה סך מעות ואחר כך נתקלקלו החובות שהי' חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה ובש"ך שם ס"ק מ"ב כ' וז"ל הלכך אינו מחייב למכרו לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב עכ"ל והכי מצינו בב"ב קמ"ו ע"ב גבי שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים כו' לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו קיימת ופרשב"ם ואם עמד חוזר ואפי' קנו מידו כו' דמדלא שייר מידי אמרינן לאו אדעתא דהכי יהיב לי' שאם יעמוד מחליו ימות ברעב כו' ע"ש וע' נזיר י"א דהיכי דנדר בדבר שחייו תלויים בו הוי נדרי אונסין ולא חל הנדר כלל. והנה אע"ג דאמרינן עניות שכיחא והי"ל לאתנויי וכדא' גבי מברא אונסא דמיגליא שאני בכ"ז י"ל דמצי למימר שהי' סומך שאשתו תתרצה לעקור דירתו וריוח והצלה יעמוד לו ממק"א ועכשיו שאינה מתרצית בשום אופן מה לו לעשות והוי כהא דא' בגיטין ל' ע"א ההוא דאמר אי לא פייסנא לה עד תלתין יומין ליהוי גיטא אזל פייסה ולא איפייסה כו' אר"י מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה הא פייסה ולא איפייסה. והה"נ הרי עשה כל טצדקי דאפשר למיעבד לפייס זוגתו שתלך עמו למק"א והיא עומדת בדעתה כשן סלע וכצור בלב ים בל יוכל להזיזה ממקומה א"כ מאי הו"ל למיעבד. וע' במח"א ה' שבועות סי' י"ב מש"ש לענין אונס דעניות וע' בריטב"א קידושין נ' ע"א שכ' בשם מורו וז"ל וכן בנודר ואחר כך נולד לו אונס המעכבו לקיים נדרו ושבועתו מיפטר דאדעתא דהכי לא נדר ואפי' היכי דהוי אונס דשכיח עכ"ל ובפרט בנ"ד אנן סהדי שאדעתא דהכי לא נשבע לו שאם יענו ימות ברעב ולא יעסוק במלאכתו ומבואר בקידושין מ"ט ע"א דהיכי דאנן סהדי דברים שבלב הויין דברים וכן בתוס' כתובות ע"ח ע"ב ד"ה כתבתינהו כ' דהיכי דאיכא הוכחה גלוי' וניכרת לכל הויין דברים שבלב דברים וע' תשו' מהרי"ט חח"מ סי' מ"ה. ובודאי לשון שבועתו בהכתב לבלתי עסוק במלאכה זו בגבולו מכוון שלא הי' רק כי ירחיב ה' את גבולו ויעמוד לו הרוחה ממק"א לא כשהאונס ילחצהו והוי דומיא דא' בע"ז ע"ב ע"א ההוא גברא דא"ל לחברי' אי מזבנינא לה להא ארעא מזבנינא לך במאה זוזי אזל זבנה לאינש אחרינא במאה ועשרין אר"כ קנה קמא מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסוה ופירש"י והא לא זבנה מדעתי' אלא בעל כרחי' הרי דלשון בנ"א כשאומר שיעשה דבר זה או לא יעשנו מרצונו קא' ולא מחמת אונסו. לכן לפענ"ד ליתר שאת יתירו לו שלשה את נדרו ושבועתו ע"י פתח או חרטה בדרך המבואר ברמ"א סי' רכ"ח ס"ז ואף שהנודר ע"ד חבירו לטובת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו מכל מקום הא קיי"ל שם דזה אינו רק אם נשבע בשביל טובה שעשה לו ומבואר בש"ך דבעינן דוקא שיעשה עמו טובה בשביל השבועה ובנ"ד הא לא עשה עמו טובה בשביל השבועה דהרי האומנות לימד אותו עוד מקודם וקיבל ממנו תשלומין ומה שהחזיר לו החוב בגלל השבועה זה לא מיקרי עשיית טובה וע' בש"ך שם סק"מ בפועל אי מיקרי עושה עמו טובה ובפרט שהוא לדבר מצוה שעי"כ יצמח השלום בינו לאשתו ומבואר בר"ן נדרים כ"ב ע"ב שכתב וז"ל והחמיר עוד בשבועות ואמר דלא מזדקקינן בהו כלל אלא כדמתרמיא מילתא דאית בה תקנתא או מצוה כגון עשיית שלום בין איש לאשתו כו' עיין שם ולכן שורת הדין נותן שבנ"ד יכולין ג' להתיר לו שבועתו והנלפענ"ד כתבתי באופן שיסכים עמי עוד רב מובהק א' מהרבנים הגדולים דפקיע שמייהו והזמן לא ירשני כעת להאריך ואסתגר בזה דברי הדור"ש באהבה ומברכו בברכת החג שיחוג את החג המצות בכשרות ובדיצות: