הרי בשמים רו

ואי דהוי מוקצה מחמת יום שעבר ול"א ז"א דהרי מבואר בתוס' ביצה ד' דבמוקצה דמצוה אמרינן אפי' מוקצה מחמת יום שעבר וכ' המפורשים הטעם כיון דיש לה סמך בקרא דחג הסוכות שבעת ימים לה' כשם שחל ש"ש על החגיגה כך חל ש"ש על הסוכה ולכך חמיר האי מוקצה ואמרינן אפי' מחמת יום שעבר וא"כ לפי"ז אליבא דרבה דס"ל מוקצה דאוריי' אמרינן שפיר מוקצה מחמת יום שעבר ויש לדמות זה למ"ש התוס' בביצה ל"א ע"ב ד"ה ונפחת דהיכי שנסתלק המוקצה מן העולם ל"א מיגו דאתקצי לביה"ש אתקצי לכולי יומא באיסור דרבנן משא"כ באיסור דאורייתא אמרינן אפי' היכי שהמוקצה נסתלק מן העולם א"כ מוקצה מחמת יום שעבר הוי כמו שהמוקצה נסתלק מן העולם א"כ לרבה דס"ל מוקצה דאוריי' אמרינן שפיר מיגו דאתקצי כו' אפי' מחמת יום שעבר וא"כ הא בפסחים שם בעי הביא שה מן האפר כו' אליבא דרבה דס"ל מוקצה דאוריי' וא"כ שפיר קשה דהי' יכול למיפשט מהך דשנתו שלו ולא שנתו של עולם וקשה האיך נמצאו תמידין כשרין בר"ה ואי דמשכחת שיום ח' הוא בר"ה ז"א דהא אכתי פסול משום מוקצה כנ"ל ועכצ"ל דמשכחת בשעדיין לא הוקדש וא"כ בידוע שכלו לו חדשיו מותר תוך שמנה בתורת חולין ולא אתקצי ביה"ש וא"כ מוכח מכאן דביקור מהני קודם ההקדש דע"כ הי' מבקרין אותו דאל"ה פסול משום שאינו מבוקר. עוד יש להביא ראי' ע"ד הפלפול דא"צ שיהי' דוקא הביקור לאחר ההקדש מדברי התוס' בחולין ר"פ או"ב שהקשו בהא דקא' התם מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין ת"ל שור או כבש כו' והקשו דאמאי ס"ד דלא איירי במוקדשין הא סתמא כתיב ורצו התוס' שם לומר דאצטריך לענין אם צריך לפסח ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או בנו דס"ד דאתי עשה דפסח ודחי לאו דאו"ב ולהכי אצטריך דלא דחי ולכאורה קשה דהרי באמת הקשו התוס' ביומא ס"ד ע"א ד"ה התם לר"י דס"ל דיחו' מעיקרו הוי דיחוי ואפי' בבע"ח גבי בהמה של ב' שותפים הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדיש חציה קדושה ואינה קריבה תקשי לי' ממחוסר זמן דאע"ג דאדחי מעיקרו כי הדר מחזי שפיר דמי ותי' דל"ד למח"ז דהתם בבהמה של ב' שותפין משעה שהקדישה היתה דחוי' ואע"ג דגבי מח"ז נמי אמרינן לילה לקדושה יום להרצאה אלמא אע"ג דבעידנא דאקדשה לא חזיא להקרבה אפ"ה כי חזי למחר מקריב לי' ול"א דיחוי מעיקרו הוא ותי' דלילה לא חזי להקרבת שום קרבן משא"כ היכי שהוא זמן הקרבה ואפ"ה לא מצי למיקרבי' חשיב דיחוי ע"ש אמנם אכתי תקשי מאו"ב שנוהג במוקדשין והיינו ע"כ כדכתבו התוס' הנ"ל שהשני הוא פסח ואמרינן התם פ' ע"ב דמח"ז דאו"ב הכתוב נתקו לעשה מיום השמיני והלאה ירצה וגו' וע' בר"ן בחי' שם מה שהביא בשם הספרי מנין לאו"ב במוקדשין ה"ז בלא ירצה ת"ל ירצה לקרבן אשה לה' וא"כ תקשי לי' דהא הכא הוי זמן הקרבה ואפ"ה לא מצי למיקרבי' משום ששחט אמו ביום זה ואפ"ה כי הדר מיחזי למחר למיקרבי' והיינו לשם שלמים כדקא' דהכתוב נתקו לעשה מיום השמיני וגו' אמנם י"ל דמיירי כגון שעדיין לא הוקדש בשעת שחיטת אמו ושייך שפיר תי' התוס' הנ"ל דהתם בב' שותפין משעה שהקדישה היתה דחוי' ואצטריך הקרא דהו"א דעשה דפסח ידחה לאו דאו"ב ויהי' מותר להקדישו ולהקריבו לפסח אמנם אי נימא דצריך שיהי' הביקור דוקא לאחר ההקדש א"כ ע"כ מיירי שהוקדש מכבר כיון דפסח הא הי' טעון ביקור וא"כ נדחה בשעת שחיטת אמו ואפ"ה כי הדר אחזי מצי למיקרבי' ותקשי למ"ד בע"ח נדחים [והי' אפשר לומר עפי"ד מהר"י קורקס הובא בלח"מ פ"ה מה' עבויה"כ ה' ט"ו דהיכי דבא הדיחוי מצד אחר אינו דיחוי ע"ש ואיכא למימר גם באו"ב כיון דאין הדיחוי מצ"ע רק מצד שנשחטה אמו היום אולם הא הלח"מ שם דחה דבריו וגם יש לחלק בין האי דאו"ב לס' הר"י קורקס כמובן] אע"כ מוכח מזה דמהני הביקור גם קודם ההקדש וא"ש: אמנם כל זה הוא לפלפולא לחדד התלמידים וכאשר נתחקה על שורש הדברים נראה שאין מקום להסתפק בזה כלל שהיא מפורש בדוכתי סגיאין בש"ס א' בש"ס פסחים ס"ו אמר מר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו גדי תוחב לו בין קרניו והא קעביד עבודה בקדשים כהלל דתניא אמרו עליו על הלל מימיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה חולין לעזרה ומקדישה ואי איתא דבעינן דוקא שיהי' הביקור אחר ההקדש א"כ הא פסח טעון ביקור והאיך הי' אפשר להביא הפסח כשהוא חולין לעזרה ב' מפסחים צ"ח ע"א ת"ר המפריש את פסחו ומת אם בנו ממונה עמו יביאנו לשום פסח אין בנו ממונה עמו יביאנו לשום שלמים כו' דמית האב אימת אי לימא דמית קודם חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשום פסח הא חלה אנינות עלי' מעיקרא אלא דמית אחר חצות אין בנו ממונה עמו יביאנו לשום שלמים הא קבעתי' חצות וקשה לוקמא במת יום או יומים קודם פסח א"כ לא חלה עלי' אנינות ולא קבעתי' חצות ופירש"י משום דסתמא דמילתא בו ביום הי' מפרישין פסחיהן וקשה דהא פסח הי' טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה וע"כ הי' מחויב להקדישו לשם פסח קודם הביקור וע"כ דהביקור יכול להיות גם קודם ההקדש. וגם הא רבינא שם מוקי להדיא כשהפרישו אחר חצות ולא קבעתי' חצות. ג' ממימרא דר' יוחנן בשבת קמ"ח ע"ב ופסחים ס"ו שם מקדיש אדם פסחו בשבת היינו אם חל י"ד להיות בשבת ופסקה הרמב"ם ז"ל בפכ"ג מה' שבת ופ"א מה' ק"פ הרי דיכול להיות ההקדש של הק"פ בי"ד ומסתמא הי' הביקור קודם. ד' מדברי הרמב"ם בפט"ו מה' פסוהמ"ק ה' י"א י"ב שפסק כריב"ב דפסח ששחטו בי"ד שחרית בין לשמו בין של"ש פסול ע"כ לדידי' אסור להקדיש פסח קודם ע"פ כדא' בזבחים י"ב אליבא דריב"ב ומכ"ש דהרמב"ם פ"ג ממחוסרי כפרה פסק דלילה מחוסר זמן ל"מ אפי' מקדיש לי' מאורתא דל"מ מאורתא כ"א למ"ד לילה אין מחו"ז כדא' בזבחים שם וע"כ דהרמב"ם ז"ל פוסק דמהני הביקור קודם ההקדש וע' בהפלאה כתובות ק"ו ע"א בתד"ה מבקרי מומין שכ' וז"ל דמסתמא הי' מבקרין קודם שהקדישו דאסור להקדיש בע"מ למזבח ע"כ הרי שתופס בפשיטות דהביקור הי' קודם ההקדש: והנה הט"א מביא בתחלת דבריו דבעי הביקור לאחר הלקיחה וההקדש משבועות י' ע"ב תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימין ופירש"י שלקחן ממעות תרומת הלשכה ותנן אין פוחתין מו' טלאין המבוקרין וכשמגיע ר"ח ניסן לא הי' מקריב שוב קרבנות צבור ממעות התרומה של אשתקד ונמצא בכל שנה ושנה ד' טלאים ממעות תרומה הישנה והיינו לא הוצרכו לצבור להקריב בשנה שעברה והא טעמא דאין פוחתין מו' טלאין המבוקרין הוא משום דטעון ביקור וש"מ דטעון ביקור אחר לקיחתו דאי בקודם סגי ל"ל ללקחם ולהקדיש אותן ד' טלאים שלא הוצרכו יבקרם קודם לקיחתן והקדישן ואח"כ יקחם מתרומה חדשה בר"ח ניסן א"ו בביקור ל"מ קודם לקיחתו והקדישו עכ"ד. הנה אחר המחילה מכהד"ג נעלם מעינו הבדולח דברי הריטב"א ז"ל בשבועות שם שכתב וז"ל ואיכא דקשיא לי' למה אין לוקחין ביום אחרון של אדר ב' טלאים מתרומה ישנה וד' בהקפה לצורך מחר שלא מצינו שלא יוכלו לקנות טלאים משנה זו לשנה אחרת ובלבד שיפרעם מתרומה חדשה ולאו מילתא הוא כי הגזברים לא הי' לוקחים הטלאים ששה ששה שאין עניות במקום עשירות אלא הי' לוקחין טלאים לרוב בשנה לקיים מצות הכבש האחד המיוחד ואח"כ נותנין מהם בלשכת הטלאים ששה ששה ע"כ א"כ לפי"ז בע"כ הי' נותרים ד' טלאים שנלקחו מתרומה הישנה וממילא ליכא לאוכוחי מידי מדברי הש"ס הללו. ותו לא מידי: סימן צא בעזהש"י יום ד' כ"ב אלול תרמ"ב לפ"ק סטריא. רוכב שמים. יחוק בספר לחיים. את כבוד ידיד ה' ויד"נ הרב המאוה"ג הישיש זקן שקנה חכמה ותיק וחסיד כש"ת מו"ה יהודא צבי נ"י אבד"ק סקאליע יצ"ו וחד דעימי' המופלג הותיק כש"מ חיים ישראל בלאך נ"י: יקרת מכתבם הגיעני היום ונזדרזתי להשיב לכם תיכף ע"י הט"ג חוות דעת בנידן הנשאל קדמיכון כרצונכם ועתה הנני לפרש לכם בקצרה טעמי ונימוקי עפ"י דתוה"ק. והנה גופא דעובדא הכי הוי זה כמה שנים השכיר א"ע איש א' מק' להיות ש"ץ בקלויז א' שבקהלתכם בימים נוראים על כל ימי חייו בעד שכר קצוב ונשבע ע"ז בפ"מ ותקע להם כפו ונתן כתב ע"ז על דעת ג' אנשים הנקובים בשמותם ורק באם יתנו לו הג' אנשים רשות באיזו שנה להתפלל במק"א יוכל להתפלל ובשנה העברה הי' הש"ץ הלז במצור ובמצוק שהי' נחוץ להשיא את בנו ובני כפר א' נקבו לו שכרו כפלים ע"כ נכמרו רחמי הג' אנשים עליו ונתנו לו רשיון להתפלל בהכפר ואח"כ קודם חתונת בנו שהי' נצרך מאד למעות קיבל מבני הכפר ההוא עוד סך חמשה ועשרים ריי"כ ועשה עמהם ת"כ להתפלל גם בשנה זאת אצלם בי"נ הבע"ל בחשבו שכבר הותרה שבועתו ועתה הזמינוהו אנשי הקלויז לד"ת מאשר אין להם זקן ורגיל שיתפלל אצלם בי"נ וע"כ לא יאבו הג' אנשים ליתן לו עוד רשות וטוענים שלא התירו לו רק על אותה שנה ולא על להבא עכת"ש: הנה בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סל"ט כ' הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא עפ"י חכם שיאמר הרינ' כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיני' אא"כ התנה שיוכל להאריכו ובש"ך שם ס"ק ק"א מביא בשם הא"ח משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפיכך אם ראובן חייב לשמעון מנה בשבועה תוך זמן ידוע ובאותו זמן ידוע בא ראובן לשמעון וביקש לו שיאריך הפרעון עד זמן אחר לא יהי' ראובן חייב עוד באותה שבועה ובש"ך שם תמה דמה ענין זה לנדר שהותר מקצתו הותר כולו דהלא קיי"ל בסי' רכ"ט דבהפרת בעל כיון דמיגז גייז ל"א הותר כולו וה"נ חבירו ודאי אינו עוקר מעיקרו וכתב דהא"ח מיירי כשאמר לי' הריני כאלו התקבלתי ולכך אינו חייב עוד באותה שבועה דבכה"ג הותר כולו וכדבריו מבואר בתשו' הרשב"א ח"א סי' תשס"ד ע"ש והנה בנ"ד מלבד שהביא הר"ן ז"ל בנדרים כ"ד ע"א בשם הרשב"א ז"ל דדוקא בקיום מעשה שייך למימר הריני כאלו התקבלתי דכיון שאפי' הי' מקבל ממנו הי' יכול להחזיר לו גם עכשיו יכול לומר הריני כאלו התקבלתי והחזרתיך דאפוכי מטרתי ל"ל אבל בביטול מעשה ל"ש זה א"כ הכא בנ"ד ל"ש לומר הריני כאלו התקבלתי והחזרתיך דאפוכי מטרתא ל"ל אלא אפי' למ"ש הר"ן שם בשם איכא מאן דפליג דגם בביטול מעשה שייך זה שאותו תנאי לא אמרו מתחלה אלא להשלים רצונו ועכשיו כיון שאינו חושש לזה כבר נשלם רצונו ע"ש