הרי בשמים קצח

לשיטתי' דס"ל בב"מ ו' גבי שותפין שגנבו דבשותפין יש שלד"ע ע"ש וא"כ ה"נ כל בני החבורה עוברין מטעם דבשותפין ישלד"ע וא"כ ה"נ כיון דמועיל השליחות לגבי מצות גילוח הוי נמי שליחות לענין עבירת הקפה וא"כ אפי' בלא סיוע כיון שעפ"י ציוויו מגלחו הו"ל כאלו הוא עושה המעשה ממש לסייע זה מדברי רש"י ז"ל בשבת קל"ג ע"א גבי מילה בצרעת דפריך ואי איכא אחר ליעבד אחר ופירש"י ולא ליקו אב להתם וביאר המ"ל בפ"י מט"צ דאי קאי האב התם כיון דהמצוה מוטלת על האב המוהל שליחותי' דאב קעביד ע"ש וקשה נימא אשלד"ע א"ו כיון דפתיך בי' מצות מילה ל"א אשלד"ע. והנה עפ"י הסבר דברי התוס' פסחים הנ"ל השיבותי פני חכם אחד שהקשה לי במשנה נדרים פ"ג ע"ב קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו ושם פ"ה ע"א בגמ' רבא אמר שאני תרומה דה"ט דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקאתא למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמ' והקשה לפימ"ש הפר"ח בסוף ספרו מים חיים בקונטרס התשובות סי' ד' במזכה לכהן קטן א' מכ"ד מתנות כהונה יצא ידי נתינה לפי"ד רוב הפוסקים דקטן אית לי' זכיי' מה"ת בד"א מקנה ולפי"ז קשה דהא חזיא התרומה ליתן לכהן קטן וע' בש"ס בכורות כ"ז ע"א גבי חלת ח"ל הלכך נדה קוצה חלה וקאכיל לה כהן קטן ובתוס' שם ד"ה הלכך מבואר דגם בתרומה יוצא ידי מצות נתינה בשנתנה לכהן קטן ע"ש) לפי"ד התוס' פסחים הנ"ל דהיכי דאיכ' חינוך מצוה שרי ליתן לקטן איסור בידים ואכילת תרומה נמי מצוה היא כמבואר בפסחים ע"ב ע"ב גבי הי' אוכל בתרומה ונודע שהוא ב"ג וב"ח ר"א מחייב קי"ח ור"י פוטר מפני שהוא טעה בדבר מצוה וע"ש דקא' דאכילת תרומה איקרי עבודה אך להאמור ליכא קושי' כלל דהכא ל"ש טעם הנ"ל כמובן וע' בהגהות יד אפרים ביו"ד סי' ס"א שהאריך בדברי הפר"ח הנ"ל וע' נתה"מ וקצוה"ח סי' רמ"ג. והנה בעיקר דברי הכ"מ הנ"ל עומד לנגדו ד' התוס' בב"מ י' ע"ב ד"ה אקפי לי קטן והשיטה מקובצת שם בשם גדולי הראשונים ז"ל שכתבו דגם באין הניקף מסייע עובר בלאו אך שאינו לוקה ועי' בשו"ת א"ז הח"צ סי' פ"ב ויש לפלפל הרבה בענינים אלו ואין הפנאי מסכים להאריך והנני ידידו דור"ש באהבה: סימן פה בעזהש"י שנית להרב הנ"ל הנני לתשובתו ע"ד מה שהביא כ"ת קושי' בשם הגאון צבי בתשו' שבסוף הספר ע"ד התוס' ב"ק ע"ו ד"ה שחיטה שא"ר שכ' הא דל"מ בש"ח פדיון בעודה מפרכסת משום דמום שלאח"מ ל"ח מום ליפדות על ידו. האיך נפרנס הא דקאר"מ בתמורה ל"ג ע"ב כל הקדשים שנפל בהם מום ושחטן יקברו משום דבעי העמדה והערכה והא טביחה הוי שינוי ונפקא לחולין בעודה מפרכסת דבת פדיון היא ור"מ ס"ל הקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל ואפי' למ"ד בקידושין נ"ה דלר"מ בשוגג א"מ היינו בהוצאה מרשות לרשות אבל בשינוי דא"א לאהדורי אפי' ר"מ מודה דנפקא לחולין וא"כ הא נפקא לחולין בשעת פירכוס דאז בת פדיון היא לתוס' וכאן ל"ש לומר דמום שלאח"מ ל"ח מום דהא מיירי בבע"מ מחיים וכ"ת תמה ע"ז בזה"ל דאשתמיט לי' דברי התוס' במעילה י"ט ע"ב שכ' דלרבי כיון דבהעמדה והערכה בתמימה ונעשית בע"מ יש מועל אחר מועל מחיים כיון דאלימא קדושתי' א"כ לא נפקא לחולין כלל אף לר"מ דסובר תמימים נמי מתחללין היי"ד במזיד דרוצה להפקיע הקדושה אבל בשוגג בקדוה"ג אף לר"מ אינו מתחלל כדא' בקידושין שם וא"כ כאן דיש מועל אחר מועל וחשיב כקדוה"ג לר"מ א"מ בשוגג ושפיר משכחת בשחטן בשוגג עכ"ד. הנה איני רואה בזה תפיסה על הג"צ וקושייתו חזקה כעמוד ברזל דהא הטעם מבואר בתוס' מעילה שם כיון דקודם שנעשה בע"מ הי' דבר שאין בו פגם שאפי' רכב ע"ג בהמה והכחישה לא פסלה ממזבח הלכך גם כשנעשה בע"מ ומעל בה בפגימה אף דהשת' לדמי קאי מ"מ כיון דאינו נפדה בקל דבעי העמדה והערכה אלימ' קדושתי' וי"ב מועל א"מ והתינח במעל בה בפגימה משא"כ בדבר שמכלה אותה מן העולם היינו שא"א לאהדורי כי הכא ששחטה בודאי בכה"ג לר"מ מתחלל כמבואר בקידושין נ"ד ע"ב דכל היכי דאיכא כילוי קרנא מתחלל לר"מ ע"ש בתוס' ובריטב"א ומאי דקשיא לי בסוגיא שם דאמאי ס"ל לר"מ יקברו הרי אמרינן במנחות ק"א ריש ע"א דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפריק ופירש"י וז"ל לאחר שקדש בכלי שרת ואפי' בהמה בע"מ שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכ"ש כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון עכ"ל ולפי"ז הלא ר"מ תלמידי' דר"ע יבמות ס"ב ע"ב] ומסתמא כר"ע רבי' ס"ל דבע"מ אם עלו לא ירדו והתוס' בזבחים ל"ה ע"ב כתבו דלאו דוקא דוקין שבעין הכשיר אלא ה"ה שאר בע"מ שאינן מחוסרי אבר וא"כ לפי"ד רש"י הנ"ל דשחיטת הבהמה בסכין כ"ש מהני שלא יועיל לה פדיון מטעם דלא מצינו מיקדש בכלי מיפריק (נהי דרש"י ז"ל כונתו הוא שנתקדש קודם שנעשה בע"מ וכגון שנעשה בע"מ בין שחיטה לזריקה כבזבחים כ"ה או שנטמא דקרי לי' שם בע"מ והיינו לדידן דבע"מ אם עלו ירדו אבל לר"ע דבע"מ אם עלו לא ירדו גם אחר שנעשה בע"מ מתקדשה בכ"ש) וא"כ בלא"ה ל"מ פדיון לר"מ בתמימין שנעשו בע"מ ושחטן דכיון דנתקדשו בסכין כ"ש תו לא מיפרקי דר"מ תלמידי' דר"ע מסתמא כוותי' ס"ל דאם עלו לא ירדו ובשלמא התוס' בב"ק ע"ו הנ"ל שפיר הקשו דיועיל פדיון בש"ח בעודה מפרכסת אפי' לר"ע כיון דקיי"ל בזבחים פ"ח ע"א דאין כ"ש מקדשין אלא בפנים וא"כ בששחטה בחוץ הא ל"ש קידוש כ"ש וע"כ שפיר הקשו התוס' דאית לה פדיון משא"כ התם בתמימין שנעשו בע"מ ששחטן הא מיירי בפנים קשה כנ"ל: ומה שהקשה בספר קרן אורה ע"ד רש"י מנחות הנ"ל מש"ס חולין ל' ע"א דקא' נהי דאדחי לה מפסח מדמי פסח מי אדחי אלמא דגם לאח"ש מהני פדיון לפענ"ד לק"מ דהרי מצינו במשנה מעילה ט' ע"א גבי שהל"ח ולחה"פ דאין מתקדשין עד אחר קרימת פניהם בתנור ומבואר בתויו"ט שם הטעם משום דאין כלי שרת מקדש אלא אחר שנעשה כל הראוי לעשות בה ע"ש וע' תוס' מנחות נ"ז ע"ב וא"כ שם מכי שחיט בה פורתא שפיר קא' דמדמי פסח לא אדחי משום דעדיין לא קידשה הסכין כ"ש כיון שעדיין לא נעשה מה שראוי לעשות בה משום שלא נגמרה השחיטה כולה והוא פשוט ומה שתמה על תמיהת הג"צ שם לד' התוס' הנ"ל דא"כ היכי יליף ר"מ דשחיטה שא"ר שמה שחיטה מש"ח הא ר"מ ס"ל תמימים חיין מתחללין וא"כ ל"ש תי' התוס' דמום שלאח"מ לא חשיב מום ליפדות ע"י כיון דס"ל דגם תמימין מתחללין וקיהה רו"מ בזה דילמא לא ס"ל לר"מ כל העומד לפדות כפדוי דמי הנה לפענ"ד קושיית הג"צ עולה שפיר דהרי התוס' כ' בב"ק שם ע"ב ד"ה והלא זריקה מתרת דגם לרבנן דר"ש הוי שחיטה ראוי' מטעם זה ובלא"ה הקושיא חזקה דהיכי יכול ר"מ למילף דשחיטה שא"ר כלל לאכילה ול"ל שום תיקון כגון טריפה נמי שמא שחיטה הא מש"ח לא נוכל למילף כיון דאית לה תיקון ע"י פדיי' וע' בתוס' חולין פ"ד ע"א ד"ה וליפרקינהו שכ' וז"ל כיון שסופו לפדות משום הפסד קדשים לכשיפדה הוי למפרע שחיטה ראוי' ומקושי' התוס' שם בדיבור הסמוך משמע דכיון דבשעת פירכוס מהני הפדיון הוי' שחיטה ראוי' אפי' בלא דברי ר"ש ע"ש וממילא נדחה לפי"ז ג"כ שארי דבריו מה שהפלי' על הג"צ דהא אין מצוה לפדות וביותר מבואר ברשב"א ובריטב"א בחי' שם שכ' דמצוה לפדותן כדי שלא ילכו לאיבוד ע"ש: והנה עוד הביא כ"ת בשם ס' קרן אורה שתמה ע"ד רש"י ז"ל במעילה י"ט ע"ב שם שפי' פלוגת' דרבי ורבנן בקדשים שנפל בהם מום ושחטן דר' אומר יקברו וחכ"א יפדו דפלוגתייהו קאי בנהנה ממנו לאח"ש דלר' יש מועל אחר מועל ואמאי מועלין כלל הא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה. לפענד"נ לתרץ עפי"מ שראיתי בתשו' ג"צ שם שתמה אהא דכל הקדשים שנפל בהם מום ושחטן יקברו משום דהשתא לאו בני העמדה נינהו הא כיון דכ"ע אית להו דשמואל דאמר הקדש שו"מ שחללו על שו"פ מחולל והא העמדה גלל הערכה היא כמבואר ברש"י בכורות י"ד ע"א וא"כ אף בשנשחטו אמאי יקברו הא בדיעבד אינה מעכבת ההערכה כלל וכ"ש ההעמדה דבגללה אתיא אמנם באמת אינה קושי' דהא כ' השעה"מ בפ"י מה' בכורים לדעת הרמב"ם אפי' הני דבעי העמדה והערכה בעבר ופדאן לאח"מ פדיונו פדוי ע"ש שמביא ראי' לזה מזבחים ק"ג עולת איש ולא עולת הקדש ומיישב בזה קושי' התוס' שם וא"כ לפי"ז מיושב שפי' ד' רש"י ז"ל דהרי מבואר בריש מעילה דכל היכי דאם עלו לא ירדו מועלין מה"ת וכ"כ רש"י ז"ל בכריתות כ"ג לענין נותר דמועלין בו משום דאם עלו לא ירדו אלמא כיון דבדיעבד ראוי מועלין וא"כ ה"נ כיון דבדיעבד פדיונו פדוי מועלין משא"כ בקדשים שמתו מאליהן דאינו מועיל הפדיי' אפי' בדיעבד משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים לכך אין מועלין בהן ומאי דלרבי יש מועל אחר מועל בתמימין שנעשו בע"מ ששחטן אף דבדיעבד פדוי מ"מ כיון דלכתחלה אסור לפדותן א"כ לאו לדמי קאי ואיך נימא דתתחלל הבהמה בהמעילה דנהי דמעל מ"מ עדיין רביע עלה האיסור דפדיי' בלי העוה"ע דגם ק"מ בכלל העוה"ע וא"כ לאו לדמי קאי והמעילה הוי שפיר כיון דבדיעבד מועיל הפדיון הא יש לה שיווי אבל לא נוכל לומר דהויא עומדת לדמי שתתחלל מה"ט כיון דאיסור פדיי' לכתחלה רכיב עלה ומפני שהיתה תמימה מעיקרא עדיין דין מעילת קדוה"ג עלה כמ"ש בתוס' שם ולכך בנהנה לחוד אף דלא פגם ג"כ מעל כמבואר ברש"י שם שכ' הנהנה אח"ש מעל ולא כתב נהנה ופגם וא"ש: ועפ"י דברי רש"י האלה יצאתי לפלפל בדברי רש"י ז"ל בר"ה כ"ח ע"א אר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא כו' מ"ט עולה דבת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לחולין ופירש"י שם ותלשו מחיים דאלו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרני' שהכל לכהנים כו' ותמהו המפורשים דהרי פלוגתא דר"א ורבה הוא בזבחים פ"ו ולרבה אפי' פירש לאחר זריקה ג"כ מועלין בקרני' והכי קיי"ל א"כ מנ"ל לרש"י ז"ל לפרש הסוגיא אליב' דרבה. ונלפענ"ד דרש"י ז"ל הוכיח זה מאתקפתא דרבא שם אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסור' תקע והקשה הכפו"ת נימא דמעל בשעת תלישה שתלש הקרן מן העולה ואז נפקא לחולין ושפיר בהיתר' קא תקע (והא דקא' לא יתקע לכתחלה ע"כ יהי' הכונה שאסור לתלוש לכתחלה קרן מן העולה לעשות שופר ולצאת בו) וע' במעילה ב' ע"א דאם נטל אבן של הקדש ופיחתה וסתתה מעל אפי' לא נהנה ממנה כיון דשניא בה שינוי גמורה וע' בתוס' ב"ק כ' ובתיו"ט שם דמבואר דה"ה בכל שינוי שאינו חוזר לברייתו (וע' בכריתות ה' ע"ב ת"ר כשמן הטוב