הרי בשמים קצה

ביתו ומתירא דתחמיץ ומבטל לי' מקמי דתחמיץ דזה מועיל אפי' ביו"ט כדאי' בפסחים ז' ע"א ומה שתמה כ"ת על קושיית השאלתות דלפי"מ דמתבאר מדברי הש"ס יבמות ע"א ע"ב דבאם לא אפשר למולו כגון דכאיב לי' עיני' או באביו ואמו חבושין בבית האסורין אז אין מילת זכריו מעכבת וא"כ לפי"ז אי משום מילה לחודא צריך לחזור ולבער א"כ שפיר יוכל לעשות אח"כ את הפסח כיון דאנוס מחמת מצות המלך מלכו של עולם והוי א"א למולו. הנה מלבד דאין זה קושיא כאשר הגדתי לו בע"פ דכיון דמצות התורה היא המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו א"כ היכי נוכל לומר דחייב לחזור ולבער לבטל מ"ע דמילה ביום השמיני גופה וגם דהמול לו כל זכר וגו' שיהי' אח"כ לא אפשר וכדמות ראי' לזה מצינו בתוס' פסחים נ"ט ריש ע"א שהקשו שם ל"ל קרא דתמיד קדים לפסח הרי בלא"ה תדיר קדים ותי' דהו"א דפסח קודם משום עשה דהשלמה וקשה היכי הו"א הכי הרי כתבו התוס' ביצה ה' ע"א דהיכי דלא אפשר ליכא עשה דהשלמה וא"כ הלא מוכרח לשחוט התמיד ברישא משום דתדיר קודם כדילפינן לה בזבחים מקרא ואח"כ הוי לא אפשר וליכא עשה דהשלמה אמנם נוכל לומר דזה תליא בפלוגתת הרמב"ן והרז"ה מובא בר"ן פר"א דמילה גבי אשתפך חמימי שלאחר המילה קודם המילה ואם ימולו אותו צריך אח"כ לדחות שבת ולהחם חמין מפני פיקוח נפש ואנן קיי"ל מכשירי מילה א"ד את השבת דדעת הרמב"ן דשרי רק דאנו חושבין מתחלה מה יהא בסופו שנצטרך אח"כ לדחות מפני המכשירין וה"נ לשי' הרז"ה אסור לו לבער החמץ כיון דידעינן שתדחה אח"כ העשה דהמול לו כל זכר אולם אפשר ליישב קושיית מעלתו בפשיטות עפימ"ש בשעה"מ פ"ה מה' קרבן פסח דהא דבלא אפשר למולו אין מילת בנו מעכבת היינו היכי דלא הי' אפשר למולו מצפרא כגון דכייבין לי' עיני' מאתמול וכן שהי' מאתמול אביו ואמו חבושין בבית האסורין אבל היכא דהי' אפשר למולו מצפרא אע"ג דבזמן שחיטת הפסח אינו יכול למולו היא מעכבת שחיטת פסחו ע"ש והוא מילתא דמסתבר דבכה"ג אין שם אונס עליו רק פשיעה דומה לזה כתב האגודה (הובא בדברינו סימן הקודם) דאם קודם שהגיע הזמן הי' לו נכסים כדי לפורעו ואח"כ בבוא הזמן שקבע לו אין לו לפרוע בכה"ג לא חשיב אונס כיון דהוי מצי לפרוע מקודם כשהי' לו ע' במח"א ה' שבועות סי' י"ב. וע' מג"א סי' נ"ח. וכה"ג מבואר בירושלמי פ"ק דר"ה לענין בל תאחר דאף דברגל הג' בעצרת הוא אנוס שא"י להביא אי נדונ"ד א"ק ביו"ט מ"מ כיון שהי' יכול להביא מקודם לאו אנוס הוא וע' בשו"ת המיוחסות להרמב"ן סי' רע"ב שכתב שאונס כשמו ואין הרצון אונס ואם מסבב האונס לעצמו אין זה אונס אלא רצון ע"ש והכי מצינו בהרא"ש במועד קטן ר"פ ואלו מגלחין במועד כו' ומנודה שהתירו לו חכמים את נדויו ומביא בשם הירושלמי וכן מי שנשאל לחכמים והותר במה אנן קיימין אי בשנשאל קודם הרגל יגלח אם בשלא נשאל קודם הרגל אל יגלח כלומר אל יגלח ברגל דלאו אנוס דהי' לו לישאל על נדרו קודם הרגל כו' ולפי הירושלמי מאן דאית לי' פותחין בחרטה פי' בחרטה כל דהו וא"צ למצוא פתח וטעם לעקור את הנדר מעיקרו אסור לגלח במועד כיון דהי' יכול לישאל קודם לרגל ואע"ג דאיכא למימר הי' בדעתו להשלים נדרו ונמלך ברגל והתירו לא חשיב זה אונס עכ"ל. הרי דבכה"ג לא חשיב אונס והה"נ הא הי' יכול למולו מצפרא ושפיר מעכבתו מעשיית פסחו ויפה הקשה השאלתות והנה לכאורה קושיא זו נוכל להקשות גם בדברי רש"י ז"ל בברכות י"ט ע"ב ולאחותו מה ת"ל הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת כו' ומביא רש"י שם בשם אית דאמרי דהאי למול את בנו קאי בע"פ דמילת זכריו מעכבת הפסח וקשה דכיון דקתני לשחוט את פסחו דבטל עי"ז מצות ק"פ מותר לטמאות למת מצוה מכ"ש למול את בנו דאי נימא דמותר לטמאות א"ע למ"מ א"כ הוי אנוס כמו כייבין לי' עיני' או אביו ואמו חבושין בבה"א וא"כ בכה"ג אין מילת זכריו מעכבת ויכול לעשות הק"פ דהא ע"כ מיירי בפסח שבא בטומאה וכמ"ש ג"כ בספר צל"ח וא"כ שפיר יוכל לעשות הפסח ומאי אשמעינן בזה דהולך למול את בנו מותר לטמאות למ"מ דהא כ"ש הוא מהולך לשחוט את פסחו ולדברינו הנ"ל ל"ק כמובן. אמנם בעיקר הקושיא י"ל בפשיטות דלכך נקט למול את בנו לאשמעינן דאף שאפשר למול ע"י שליח כדפריך הש"ס בשבת קל"ג ואי איכא אחר ליעבד אחר מ"מ בא"א לחזור ולבער ולחזור למצותו יבטל בלבו וימול הוא בעצמו ול"א שימול ע"י שליח ויחזור לבער ועוי"ל עפי"ד התוס' ביבמות מ"ח ע"א ד"ה אלא דמילת זכריו דמעכבת בפסח ל"ש אלא בבנים שנולדו בקדושה אבל בגר שנולד לו בן שלא בקדושה אינה מעכבתו מילתו מלאכול בפסח ע"ש ולפי"ז אצטריך שפיר לאשמעינין במתניתין למול את בנו בכה"ג בגר שהולך למול את בנו דאין מעכבת מילתו מעשיית פסחו ול"ק קושיית השאלתות ועוי"ל בכמה אנפין ואין להאריך כעת: וע"ד קושייתו בשבת קל"א אר"ח בר אבא אר"י לא לכל אר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת כו' למעוטי מאי אמר רב אדא בר אהבה למעוטי ציצית לטליתו ומזוזה לפתחו תנ"ה ושוין שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב מ"ט כו' אלא אר"נ אר"י ואי תימא ר"ה ברי' דר"י הואיל ובידו להפקירן והקשה כ"ת מהא דאי' בשבת כ"ה ומנחות מ' סדין בציצית ב"ש פוטרין ופירש"י דלא דרשי סמוכין למישרי כלאים בציצית כו' וכיון דלב"ש פטור הו"ל כלאים שלא במקום מצוה ועובר עליהם משום כלאים וא"כ הא מאי דקיי"ל קשר עליון דאוריי' מוכיח הש"ס דאיס"ד דרבנן למאי אצטריך קרא למשרי סדין בציצית וכיון דב"ש אסרי סדין בציצית ע"כ דס"ל קשר עליון לאו דאורייתא וא"כ הא ר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש ולימא דמש"ה חייב גם לר"א משום דקשירה לאו דאוריי' הוא ולכך א"ד את השבת עכ"ק. הנה בפשיטות י"ל דלק"מ דהא כתבו התוס' במנחות ל"ט ע"א דעיקר דרשא דקשר עליון דאוריית' הוא מדרשא דגדיל ולא מסמוכין וא"כ נהי דב"ש לא דרשי סמוכין דכלאים בציצית מ"מ מנ"ל דלא דרשו דק"ע דאורייתא דגדיל דוקא ובאמת כתבו התוס' בסנהדרין פ"ט ע"א דליכא פלוגתא בזה ובפירש"י במנחות שם מבואר דהוא מהלכה למ"מ וע"ד הפלפול י"ל כך ויתיישב ג"כ מה דקשה עוד בש"ס שבת הנ"ל דהא התוס' במנחות מ"ד ע"א סד"ה טלית כ' שם בהא דקא' הואיל ובידו להפקירן הא הו"מ למימר הואיל ובידו שלא להניחה ותי' דקאזיל למ"ד חובת טלית וכן פירש"י בשבת שם דקאזיל אי ציצית חובת טלית הוא ולכאורה קשה אמאי ל"ק דר"א סובר כמ"ד חובת גברא ונלפענ"ד דהנה התוס' במנחות מ' שם הקשו על פירש"י שכ' דב"ש לא דרשי סמוכין למשרי כלאים בציצית הא אמרינן בריש יבמות אפי' מאן דלא דריש בעלמא סמוכין במשנה תורה דריש גם הקשו שם בהא דפירש"י דמש"ה נקט לב"ש פוטרין משום דס"ל חובת מנא דהרי לא מצינו דפליגי ב"ה ע"ז ותקשי מהא דקיי"ל חובת גברא מדמברכינן להתעטף ובישוב כ"ז נראה דהנה התוס' בכתובות מ' ע"א שם הקשו הא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית צמר חוטין של צמר ועפימ"ש התוס' במנחות מ' ע"ב דכלאים בציצית הותרה לגמרי ולא דחוי' לק"מ קושי' זו דאף דאפשר לקיים שניהם הוי היתר. והנה הא דכלאים בציצית הוי היתר הוא ע"כ עפימ"ש הראשונים ז"ל בברכות כ' לענין טומאת כהן למת מצוה שהוא היתר כיון דאין המצוה והעבירה נפרדים דמה שמטמא הוא המצוה והיא גופה הויא העבירה ולכך הוי היתר ולא דחוי' וה"ה נמי כלאים בציצית שהמצוה והעבירה אינם נפרדים דהלבישה הוי המצוה וגם העבירה ולכך חשיב הותרה ולפי"ז ע"כ זה אינו רק למ"ד ציצית חובת גברא משא"כ אי נימא דהוי חובת טלית רק שהלבישה ג"כ מותר א"כ אינו רק דחוי' ולא הותרה משום דעיקר המצוה היא הנחת הציצית בהבגד ולפי"ז י"ל דלכך אסרי ב"ש סדין בציצית משום דס"ל ציצית חובת טלית הוא וא"כ אינו רק דחוי' א"כ אסור משום דאפשר לקיים שניהם חוטי צמר בטלית של צמר משא"כ ב"ה פליגי וס"ל דחובת גברא הוא א"כ הוי כלאים בציצית הותרה ולכך אפי' באפשר לקיים שניהם אשתרי וא"כ לפי"ז מיושב שפיר קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דאמאי קיי"ל דציצית חובת גברא הא לא מצינו ב"ה דפליגי ולדברינו ע"כ ב"ה פליגי וס"ל דהוי חובת גברא כנ"ל וממיל' אזדא נמי קושי' התוס' על פירש"י שפי' דב"ש לא דרשי סמוכין הא במ"ת כ"ע דרשי סמוכין ולהצעתינו ניחא שפיר דרש"י ז"ל כ' דב"ש לא דרשי סמוכין למשרי כלאים בציצית היינו להיות הותרה ואינו רק דחוי' היכי דא"א לקיים בשל צמר אבל היכא דאפשר לקיים שניהם אסור ללבוש כלאים בציצית ולפי"ז מיושב נמי מה שהקשיתי אמאי לא קא' דר"א סובר כמ"ד ח"ג ולהנ"ל נכון מאד דהא ר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש וא"כ מסתמא אזיל בשי' ב"ש דס"ל ע"כ ציצית חובת טלית כאמור ומעתה ממילא אזדא קושי' רו"מ דהלא ב"ש דרשי ג"כ סמוכין גבי כלאים בציצית ורק דלא ס"ל דהוי הותרה עכ"פ שפיר נוכל להוכיח גם לדידהו דקשר עליון דאורייתא: ובאופן אחר הי' אפשר ליישב קושי' כ"ת עפי"מ שנראה לתרץ עוד הפעם קושי' התוס' הנ"ל שהקשו על פירש"י שפי' דב"ש לא דרשי סמוכין הא במ"ת לכ"ע דרשינן סמוכין עפי"מ שהקשו התוס' ביבמות ד' ע"א דמנ"ל דאתא הסמיכות להתיר כלאים בציצית דילמא אתא לאיסורא דבמקום גדילים לא תלבש שעטנז ותי' דא"כ לישתוק קרא מיני' וממילא ידעינן דלא דחי עשה דציצית לאו דכלאים והנה שם ה' ע"ב הקשו בתוס' דל"ל למילף מקרא דכלאים בציצית דעשה דחי ל"ת נילף משריפת קדשים ביו"ט מדאצטריך התם קרא דלא דחי מכלל דבעלמא דחי ותי' דלא אצטריך רק למ"ד נדרים ונדבות קרבין ביו"ט שלא תאמר דדחי משום דאפי' א"כ שרי ע"ש והנה בביצה י"ט ס"ל לב"ש ולב"ה נדונ"ד אין קרבין ביו"ט וא"כ לדידהו לא אצטריך קרא דכלאים בציצית לענין עשה דוחה ל"ת דנוכל למילף משריפת קדשים אמנם באמת לב"ה לא נוכל למילף משריפת קדשים כיון דאית להו מתוך ושי' רש"י בביצה י"ב דאפי' היכא דליכא צורך קצת מדאורייתא אית להו מתוך כו' וא"כ שפיר אצטריך התם קרא דלא דחי דאל"ה הוי שרי מטעם מתוך כו' אבל לב"ש דל"ל מתוך שפיר מוכיח משם דעשה דחי ל"ת ולפי"ז איכא למימר שפיר דב"ש דרשי סמוכין לאסור כלאים בציצית ואי דלאסור לא אצטריך דלישתוק קרא מיני' ז"א דאי הוי שתיק קרא הו"א דדחי עשה דציצית דהוי ילפינן משריפת קדשים כיון דל"ל מתוך כנ"ל ולכך שפיר אסרי סדין בציצית וא"כ מיושב שפיר קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דהא במ"ת לכ"ע דרשינן סמוכין ולדברינו א"ש דרש"י ז"ל כתב דב"ש לא דרשי סמוכין למשרי כלאים בציצית רק לאסור וא"כ ממילא מיושב קושי' רו"מ דאדרבא אי ב"ש דרשי סמוכין לאיסורא שפיר מוכח דקשר עליון דאוריי' דאל"ה אמאי יהי' אסור הא ל"ה חיבור כלל. אכן לפי"ז צ"ע מדברי הש"ס נזיר מ"א ע"ב ור"א דאתי עשה ודחי את ל"ת מנ"ל יליף מגדילים דתני' ל"ת שעטנז צו"פ יחדיו הא גדילים תעשה לך הרי דדריש סמוכין