הרי בשמים קפו

י"ל דהרי באמת הקשה המג"א שם דאמאי לא יהי' מותר גם בחול הרי אמרינן בברכות כ' ע"א דגם איסור דאורייתא שהוא בשוא"ת נדחה מפני כבוד הבריות וא"כ לפי"ד התוס' ביבמות צ' ע"ב דכשלובש סדין בלא ציצית מיקרי שוא"ת וא"כ שפיר נדחה מפני כבוד הבריות ותי' לפי"ד התוס' שבועות ל' ע"ב דהא דנדחה איסור דאוריית' בשוא"ת מפני כ"ה אינו רק היכי שהוא גנאי גדול א"כ לישב בלא טלית הוי גנאי קטן ע"ש וא"כ בש"ץ שעומד לפני התיבה נראה דהוי גנאי גדול דנהי דמשמע מדברי המג"א שם דרק הפשטת ט"ק ברה"ר הוי גנאי גדול ע"ש מ"מ בכה"ג בש"ץ שהוא עומד ומתפלל לפני התיבה בודאי הוי לגבי' גנאי גדול כשיסיר הטלית מעליו וא"כ א"צ לפושטו. והנה חזינא לש"ב הגאון בעל ישיע"ק סי' י"ג שם שתמה ע"ד המרדכי הנ"ל שכתב דל"א תורה לא תלבש בגד בלא ציצית כו' מדברי הש"ס מנחות ל"ז ע"ב בהא דפליגי ר' ישמעאל ורבנן אי ד' ציצית מעכבין זא"ז שארבעתן מצוה א' הן אי אינן מעכבין וקא' הש"ס מאי בינייהו ואמרינן לענין בעלת חמש או לענין לצאת בו לרה"ר ואמאי ל"ק בפשיטות אם אין לו רק בגד שא"א להטיל בו יותר מא' אם יש מצוה בלבישתו דאי נימא דכ"א חשובה מצוה א"כ אף שאין לו יותר מצוה להטיל בו א' עכ"פ ואי נימא שמעכבין אין מצוה להטיל בה א' וכתב שהוא תימה גדולה ומכח זה הוכיח כד' מהר"ש טרויש במרדכי שם דס"ל דאסור ללבוש בגד ד"כ בלא ציצית א"כ נהי דר"י ס"ל דד' מצות הן וא"מ זא"ז אבל פשיטא דאסור ללבוש הבגד עד שיטיל בה כל הד' א"כ שפיר קא' מאי בינייהו כיון דב"כ וב"כ אסור בלבישה ואם אינו לובש הטלית אינו מחויב כלל בציצית וא"כ אין נ"מ ע"ש ולפענ"ד אין בזה קושיא על המרדכי שכ' שם כן בשם ר"י והוא מובן עם דברי ר"י שבתוס' יבמות צ' הכ"ל שהקשו שם סדין בציצית היכי הוי שוא"ת דכי מיכסי בטלית דבת חיובא הוא ואין בו ציצית הרי עובר בידים ותי' דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ולאחר שנתעטף דמתחייב שוא"ת הוא. והנה בשו"ת שאגת ארי' ה' ציצית סי' ל"ב תמה ע"ד התוס' דמה בכך דחיובא דציצית הוי אחר העיטוף הרי כיון דתחלת העיטוף הי' ע"י מעשה אף שהי' המעשה בהיתר גם השהי' חשוב מעשה כדא' בנזיר י"ז בנזיר שנכנס לביה"ק בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עלי' את המעזיבה דאם שהא שם חייב אף שהשהיי' א"ב מעשה מ"מ כיון שתחלת הכניסה הי' ע"י מעשה אף שהי' בהיתר מיחשב גם השהי' כמעשה ע"ש [וע' בתוס' שבועות י"ז ע"א ד"ה א"צ שהי' למלקות וע' מ"ל פ"ג מביאת מקדש שהאריך בענין זה] אמנם באמת הדבר נכון דהרי בריטב"א מכות כ"א ע"ב ובכ"מ פ"י מה' כלאים כ' לענין הא דתנן הי' לבוש כלאים וא"ל אל תלבש אל תלבש חייב עכאו"א ואר"א בגמ' לא פושט ולובש ממש אלא אפי' שהא כדי לפשוט וללבוש נמי חייב והקשו הא א"ב מעשה ואמאי לוקה ותי' דכיון דיכול לפשוט ואינו פושט חשבינין לי' כעושה מעשה ולובשו עתה מחדש כיון שתחלתו הי' ע"י מעשה ע"ש ולפי"ז זהו שייך דוקא בכלאים שאם הי' לובשו עתה מחדש יעבור על האיסור במעשה חשבינן לי' גם עתה כעושה מעשה ושע"כ ניחא נמי הא דא' רב בברכות שם המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק אף דהוא כבר מלובש בכלאים ואין כאן קום ועשה ושוא"ת הא נדחה מפני כ"ה מ"מ כיון דאם הי' לובש עתה הי' עושה מעשה באיסור חשבינן גם כל משך זמן הלבישה כאלו לובשו מחדש והוי קו"ע אבל גבי ציצית הרי ליכא לאשכוחי כלל שיעבור ע"י מעשה כיון דלעולם בתחלת הלבישה לא רמיא עליו עדיין חובת מצות ציצית רק אחר שנתעטף וא"כ אף שנימא דע"י ששוהא עליו בגד בת ד' כנפות בלא ציצית הוי כלובשו מחדש בכ"ז הרי גם אם יחזור וילבשנו אינו חייב בציצית בשעה שעושה מעשה העיטוף ורק אחר שנתעטף בא החיוב א"כ הא לית בי' מעשה ותדע לך דבכה"ג דלא משכחת לעולם ע"י מעשה ל"ח קו"ע אף שיכול לסלק האיסור דאל"כ איך חשיב נותר ונשבע שאוכל ולא אכל א"ב מעשה הרי בידו להסיר האיסור ע"י שיאכלנו א"ו בכה"ג ל"ח י"ב מעשה כיון דאף אם נחשבנו כעובר מחדש אכתי אין בו מעשה ולזה כיון ג"כ הר"י שבמרדכי הנ"ל דל"א תורה ל"ת בגד ד"כ בלא ציצית ואין החיוב רק אחר העיטוף לזה הוי שוא"ת וא"כ לפי"ז ל"ה מצי הש"ס למימר נ"מ לענין ללבוש בגד בת ד' ע"י שיטיל ציצית בא' דהרי אף דאין מעכבין זא"ז מ"מ אחר העיטוף הא שפיר חל עליו האיסור דלבישת בגד ד"כ בלא ציצית ורמיא עליו להטיל ציצית בכל הד"כ ושפיר אסור לו ללובשו מפני שגורם לעצמו ביטול מצות ציצית אחר העיטוף: ומה שכתב מעלתך דבנ"ד כיון דאסור לו לעשות ציצית בשעה זו משום הפסק בין גאולה לתפלה הוי כהסברא שכתב המרדכי שהובא במג"א הנ"ל גבי שבת כיון דא"י לעשות אז ציצית הוי כאין זמנו אז ופטור מציצית והה"נ כשא"י לעשות משום סמיכות גל"ת הוי כאלו אין זמנו אז. אין דמיונך עולה יפה דבשבת אסור עשיית ציצית לכל אדם ושפיר שייך לומר דאין זמנו אז משא"כ באדם שעומד בין גאולה לתפלה נהי דלדידי' אסור להפסיק עכ"פ הוי זמן עשיית ציצית לשאר בנ"א דומה לזה מצינו בר"ה כ"ח ע"א הכי השתא התם לילה לאו זמן חיובא הוא כלל הכא בור מקום חיובא הוא לאותן העומדין בבור ע"ש וע' בתוס' חולין ק"י ע"ב ד"ה טלית שאולה חילוק כי"ב והנה ראיתי במכתבך שהעירות ע"ד המרדכי הנ"ל דאמאי אמרינן כיון שאין יכול לעשות ציצית בשבת ל"ה זמנו אז הרי באמת אפשר לקשור הציצית בשבת ע"מ להתיר למ"ש דבכה"ג ליכא איסור דאוריית' ואי דאכתי אסור מדרבנן וכמו שתי' באמת הפמ"ג בסי' שי"ז הרי עכ"ז כיון דמדאוריי' יכול לקשור בכה"ג למה נימא דל"ה זמן ציצית אז. הנה מלבד שמבואר בתוס' שבת ד' ע"א לענין הא דבעי שם הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה או לא והקשו התוס' הא לא ישמע לנו אם נאסור לו כיון שיתחייב סקילה ותי' דכיון שמניח מלרדות ע"י איסור דרבנן לא מיחייב סקילה דאניס היא בתקנ"ח דומיא דא' ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מיחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי לי' למיעבד פסח ע"ש והה"נ כיון דרבנן אסרי לי' לקשור בשבת הוי אנוס בתקנ"ח ופטור ממ"ע דציצית מדאוריית' וז"פ וע"ד פלפול קצת י"ל דהנה דברי המרדכי בנויים ע"ד ש"ס מנחות ל"ז ע"ב רבינא הוי קאזיל אבתרי' דמר בר ר"א בשבתא דריגלא איפסק קרא דחוטי' ול"א לי' ולא מידי כו' ולא"ד שם א"ל והשיב לו מאי דעתיך למשדיי' והאמר מר גדול כה"ב שדוחה את ל"ת שבתורה ופריך והא תרגומה רב בר שבא קמי' דר"כ בלאו דלא תסור ומשני ה"נ כרמלית דרבנן היא והקשה המרדכי הא הי"ל להודיעו כדי להצילו מביטול מ"ע דציצית והנה הה"מ בפי"ט מה' שבת הלכה כ' כתב דההוא עובדא מיירי שנפסק חוט א' מן הציצית ע"ש והנה נודע דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ציצית דחוטי ציצית אין להם מנין מה"ת ע"ש וא"כ לפי"ז שפיר כ' המרדכי ע"ד ממ"נ דאי אזלת בתר דאוריית' הא ליכא ביטול מצות ציצית כיון שגם אם נפסק חוט א' כשר מה"ת ואי אזלת בתר דרבנן הרי מדרבנן אסור קושר ע"מ להתיר וא"כ ל"ה זמן ציצית היום ולא הי' צריך להודיעו. ולענין דינא נראה ברור שאין הש"צ צריך להסיר הטלית מעליו מפני כ"ה שלגבי ש"ץ שעומד לפני התיבה הוי גנאי גדול בפרט די"ל לפ מ"ש המג"א בסי' ס"ו ס"ק י"ג דהנחת הטלית גופה הוי הפסק וה"ה הסרת הטלית וא"כ כשיסירו יהי' ג"כ איסורא דהפסק בין גל"ת ובודאי א"צ להסירו זהו מה שנלפענ"ד בזה: ובדבר אשר הקשית בש"ס ערכין כ"ג ע"א במתניתין המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידור הנאה ר' יהושע אומר א"צ כו' ושם בגמ' מאי קמיפלגי ר"א סבר אדם עושה קנוניא על ההקדש כו' א"ד בבריא כ"ע ל"פ דאדם עושה קנוניא על ההקדש כו' אלא הכא בשאלה דהקדש קמיפלגי והתניא המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה רא"א כשהוא מגרשה ידור הנאה רי"א א"צ ואראב"ש הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה שבש"א הקדש טעות הקדש ובה"א הקדש טעות אינו הקדש. והקשית דאמאי לר"י א"צ משום דס"ל דיש שאלה בהקדש ובודאי א"ע קנוניא דאי משום קנוניא הוי עביד הוי מיתשל על נדרי' ול"ב לגרש הרי לפי שי' רב האי הובא בש"ע ח"מ סי' ק"ד דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר המאוחרת א"כ דילמא איכא על הבעל מלוה ע"פ בעדים שהיא מוקדמת לכתובתה וליכא לאשתלומי מהנכסים כ"א א' מהן וא"כ כ"ז שהוא הקדש הא הבע"ח של המלוה ע"פ לא יוכל לגבות דהא הקדש דינו כמכר ומלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי ולא תגבה רק האשה את כתובתה משא"כ אם ישאל על ההקדש הא יהי' הבע"ח של המלוה ע"פ קודם להכתובה עכ"ק: הנה נלפענ"ד בישוב קושיא זו עד"ז דהנה שם בערכין ע"ב אי' במשנה המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח אין האשה יכולה להגבות כתובתה מן ההקדש ולא בע"ח את חובו אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבע"ח את חובו הקדיש תשעים מנה והי' חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו כו' ושם בגמ' ל"ל למימר הפודה פודה משום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ובתוס' שם ד"ה מוסיף עוד דינר כו' פירש"י בע"ח יוסיף להלוותו דינר ופודה הנכסים האלו משמע לפירושו שהבע"ח עצמו פודה ואין לשון המשנה משמע כן דקתני ע"מ ליתן כו' לכן נראה לפרש שהלוה יוסיף להלות עוד דינר ופודה הנכסים האלו כדי ליתן לאשה כתובתה ולבע"ח את חובו. ונלפענ"ד להחזיק פירוש זה דהבעל הוא הפודה דהנה לכאורה הקשיתי הלא כשתבא האשה לגבות מן ההקדש כתובתה ע"כ אינה גובה אלא בשבועה כדין בא ליפרע מנכסים משועבדים וכדא' בשבועות מ"ב ע"ב מה לי משועבד להדיוט מה לי משועבד לגבוה וא"כ הא באמת פריך הש"ס בב"מ ו' נימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ומשני אביי שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו דפרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא וקא' טעמא דממונא איתא בחזרה שבועה ליתא בחזרה וא"כ התינח בהדיוט משא"כ הכא בהקדש תיהדר קושיא לדוכתה נימא מיגו דחשודה אממונא חשודה אשבועתא ול"ש לשנויי שמא סמ"י יש לה עליו דא"כ גם מס' שבועה לא תפרוש כמו דלא פרשה מס' ממונא ואי דממונא אי' בחזרה ז"א דהא בהקדש איכא איסור מעילה וע' בתוס' גיטין ל"ח ע"ב דגם במחובר לקרקע אע"ג דאין מעילה איסורא איכא וכ"כ בתשו' הרשב"א הובא בב"י יו"ד סי' רכ"א וע' פסחים נ"ו ע"ב לענין גידולי הקדש] וזה ליתא בחזרה אכן באמת לק"מ דהא כיון דע"כ מוסיף עוד דינר ופודה א"כ הא קיי"ל הקדש שו"מ שחללו על שו"פ מחולל וממילא ליכא איסור מעילה וא"כ לפי"ז הא כ' התוס' במנחות ע"א ע"ב דרק בבעלים מהני חילול שו"מ על שו"פ ולא באחר ע"ש וא"כ ע"כ ה"נ הבעל פודה הנכסים דאז לא יהי' איסור מעילה מטעם הקדש שו"מ שחללו על שו"פ מחולל משא"כ אי הי' הבע"ח פודה הדרק"ל דהא ל"מ השבועה מטעם מיגו דחשיד כו' וכנ"ל וא"כ כיון דע"כ הבעל בעצמו יפדה הנכסים א"כ אי הי' עליו מלוה