הרי בשמים קפג

אבמ"ה [ובחולין קכ"ח ע"ב איכא פלוגתא דתנאי בזה לענין טומאת אבמ"ה] וכתב בספר ברוך טעם דהא מילתא תליא בפלוגתת ר"י ור"ל דלר"י דילפינן אבמ"ה מלא תאכל הנפש עם הבשר ובמ"ה ילפינן מובשר בשדה טרפה ל"ת וא"כ כיון דל"ת הנפש עם הבשר לא קאי רק על אבמ"ה בלבד וכיון דכתיב גבי' אכילה וערקום אינו בר אכילה מחמת דאין בו בשר אלא עצם בלבד ממילא דליכא בערקום איסור אבמ"ה אבל לר"ל דס"ל דאבמ"ה ובמה"ח תרווייהו ילפינן מלא תאכל הנפש עם הבשר נוכל לומר דגם בערקום שייך אבמה"ח ולשון אכילה קאי על במה"ח ע"ש ולפי"ז הא הקושיא ע"כ רק לר"ל כנ"ל א"כ לפי זה אצטריך שפיר הדרשא דכל שבשרו מותר כו' לענין הערקום שאין בו כ"א גידין ועצמות דליכא איסור טומאה בי' כמבואר ברמב"ם פ"ח ממ"א הלכה ה' משום שאין הגידין בכלל בשר וע' רש"י חולין ק"ב סוף ע"א ובתוס' פסחים פ"ד ע"א ד"ה אלא הדר כו' וא"כ מטעם אין אחע"א הי' חייב משום אבמ"ה על הערקום ולכך אצטריך הא דכל שבשרו מותר כו' שאינו חייב כלל בטמאה משום אבמה"ח: ומדי עיוני בזה ראיתי בנוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' ה' שמשיג שם ע"ד הת"ח בחולין ק"כ שכ' דבליעה הוי שלכד"א מש"ס ס"פ ג"ה הנ"ל דאמרינן שם דלר"ל לא משכחת שילקה משום אבמ"ה רק בגרומיתא זעירתא שבלעו כולו כא' ולפי"ז י"ל לכאורה איפכא ממ"ש למעלה דלר"ל יהי' חייב באבמ"ה גם בשלכד"א כיון דלר"ל הוי באבמ"ה לעולם שלכד"א משא"כ לר"י איכא למימר דבאבמ"ה מותר שלכד"א משום דאכילה כתיב בי' וגם עפי"ז אזדא קושי' המהרש"א הנ"ל לפמ"ש בפלתי סי' ס"ב דע"כ הקושיא רק לר"ל א"כ הא לר"ל חייב באבמ"ה שלכד"א וא"כ אצטריך שפיר הא דכל שבשרו מותר כו' דמטעם אין אחע"א לא הוי יכול למימר כיון דע"כ אכלו שלכד"א ואין כאן איסור טומאה. אמנם באמת אין מכאן ראי' דבגרומיתא כיון דאין אדם לועסו אלא בולעו כמ"ש ברש"י ובתוס' שם א"כ הוי הבליעה דרך אכילה וכן דחה באמת הנוב"י שם. אולם אי קשיא הא קשיא לי בחולין ק"ג ע"א אכל אבמ"ה מן הטריפה ר"י אמר חייב שתים ר"ל אמר א"ח אלא אחת כו' במאי פליגי אמר אביי כגון שנטרפה עם יציאת רובה מ"ס בהמה בחיי' לאברים עומדת ואיסור טריפה ואיסור אבר בהדי הדדי קאתי ומ"ס בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ולא אתי איסור אבר וחייל אאיסור טריפה וקשה לפמ"ש התוס' לעיל ק"ב ע"ב ד"ה שא"ב כזית דע"כ מיירי שיש באבר זה כזית בשר דאל"ה אמאי לא חייל איסור אבמ"ה עלי' כיון דליכא מטריפה אלא ח"ש ע"ש וא"כ כיון דע"כ מיירי שיש על האבר הזה כזית בשר א"כ קשה דהיכי מיירי אי בשלעסו ואכלו א"כ ל"ל לר"ל לומר הטעם משום דלאו לאברים עומדת ואין אחע"א הא בלא"ה לדידי' חלקו מבפנים פטור ואי בשבלעו הא כיון דמיירי ביש כזית בשר ובשר הא דרכו בלעיסה והוי בליעה שלכד"א וליכא איסור טריפה ובגרומיתא ליכא לאוקמי כיון שאין בו רק משהו בשר וגיד ועצם משלימו לכזית ובגיד ועצם אין בו איסור טריפה כיון דיש פוסקים ביו"ד סי' צ"ט דאף עצמות הרכין מצטרפין להיתר וגם גיד אין בו בנ"ט וא"כ ע"כ מיירי שיש כזית בשר וא"כ דרכו בלעיסה והוי הבליעה שלכד"א וליכא איסור טריפה ונלפענד"ל לפמ"ש הרשב"א בתשובה עמ"ש הרמב"ם בגה"נ של עולה חייב ב' אע"ג דפוסק אין בגידין בנ"ט מ"מ כיון דהוי אכילה לגבי גיד הוי נמי אכילה לענין עולה וה"נ י"ל דלעולם מיירי בשבלעו ואי דא"כ ליכא איסור טריפה דהוי שלכד"א ז"א דמיגו דחשיב אכילה לגבי אבמ"ה דלר"ל חייב באבמ"ה שלכד"א חשיב נמי אכילה לגבי טריפה וכיון דחל איסור טריפה והוא קדום ממילא לא יוכל איסור אבר לחול דאין איסור חל על איסור: והנה ראיתי בנוב"י שם שהביא בשם הרב השואל בד' רש"י בפסחים ל"ה המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אין אדם יוצא בה י"ח בפסח דלאו דרך אכילה קאכיל לה ורצה השואל לפרש דהוי שלכד"א. הנה מלבד שבמח"כ שגה בכונת רש"י ז"ל דכונתו הוא רק דזה הוי דרך שתי' ולא אכילה כמבואר בנוב"י אף גם זאת תמוה בעיני איך עלה ע"ד לומר כן דא"כ אמאי אם חמץ הוא ענוש כרת והא בחמץ ע"כ אינו חייב אלא כדרך אכילה כמבואר בתוס' פסחים כ"ה ע"א ד"ה מה לכה"כ כו' ע"ש והכי מבואר ברמב"ם פ"ה מיסוה"ת ומה שהקשה כ"ת בתוס' חולין ק"ב ע"א ד"ה ור"י ל"ל כו' שהקשו דדילמא מהכא יליף והלא התוס' לעיל ק"א ע"ב בד"ה ת"ל שבת היא כו' הקשו על הא דקא' בדף קי"ד בעלמא קסבר אין אחע"א וגבי בב"ח שאני דגלי קרא והקשה דאמאי לא יליף בעלמא מבב"ח ותי' דבב"ח חידוש הוא ולא ילפינן מיני' וא"כ מאי הקשו כאן הרי גם אבמ"ה חידוש הוא כמבואר ס"פ ג"ה וא"כ היכי נילף מיני' בעלמא לפענ"ד לק"מ דאם אבמ"ה הוי חידוש משום דגידין ועצמות מצטרפין לכזית א"כ גם ג"ה הוי חידוש דעץ הוא והתורה אסרתו וע' פמ"ג סי' ס"ה במש"ז סק"ד וא"כ שפיר הקשו התוס' דדילמא יליף ר"י ג"ה מאבמה"ח. ואתו הסליחה אשר לא מלאתי בקשתו להשיב לו על כל פרטי דבריו יען הנני טרוד מאד להשיב לשואלי דבר ה' זו הלכה הנחוץ למעשה דברי הדור"ש באהבה: סי' פ בעזה"י יום ו' עש"ק ט"ו לירח אלול תרל"ז לפ"ק סערעט כתקוע שופר יוחק לחיים בספר. כבוד ש"ב יד"נ הרב החריף ובקי חה"ש איש חמודות כש"ת מוה' יהושע העשיל וואללערשטיין נ"י מכתבו עם פלפולו היקר הגיעני והנני לתשובתו בדבר מה שכתב כבודו לתרץ קושי' התוס' חצוניות הובא בשעה"מ פ"ה מה' אישות בהא דאיבעיא להו בבכורות י"א הפודה פ"ח של חבירו אם פדיונו לפודה או פדיונו לבעלים אליבא דר"ש לא תיבעי לך כיון דאמר מותר בהנאה ממונא דבעלים הוא כי תיבעי אליבא דר"י דאמר אסור בהנאה להקדש מדמי לי' ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו א"ד כיון דקני להו בביני וביני ל"ד להקדש והקשו התוס' הנ"ל הא כל הקדש נמי איכא דביני ביני דהא אמרינן בעלמא הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל. וכתב מעלתו ליישב עפי"ד הט"א במגילה דהא דבעלים יכולים לחללו על שו"פ הוא מטעם דבידו ליתשל על ההקדש והיכי שבא ליד גזבר דא"א בשאלה אינו יכול לחלל שו"מ על שו"פ וא"כ קא' הש"ס שפיר דל"ד להקדש שבא ליד גזבר דליכא ביני וביני עכ"ד. הנה ס' ט"א אינו כעת ת"י אך כסברא הלזו ראיתי באס"ז ב"מ נ"ז ע"א בשם הר' אלחנן רק דהוא כתב שם דאף דא' דל"א הקדש שו"מ שחללו על שו"פ מחולל רק בדיעבד ולא לכתחלה הוא דוקא כשכבר בא ליד גזבר אבל קודם שבא ליד גזבר כיון דאפשר לו לישאל עליו מחלל אפי' לכתחלה שו"מ על שו"פ ע"ש אכן מה שהביא כבודו בשם הט"א דלאחר שבא ליד גזבר ליתא להא דשמואל ואפי' בדיעבד אינו מחולל לפענ"ד יש לפקפק בזה טובא ולא משמע הכי מכ"ד בש"ס א' מדברי הש"ס ב"מ בהא דקא' שם בהקדישות ליכא אפי' ביטול מקח משום דשמואל דאמר הקדש שו"מ שחללו על שו"פ מחולל ופריך מהא דתנן אם הי' קודש בע"מ יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים ואי כד' הט"א לישני דהתם מיירי בהקדש שבא ליד גזבר דל"מ חילול שו"מ על שו"פ לכך צריך לעשות לו דמים. גם מש"ס ערכין כ"ט ע"א ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי' בפומבדיתא אתא לקמי' דר"י א"ל זיל שקול ד' זוזי ושדינהו בנהרא ולישתרי לך כו' כמאן כשמואל דאמר הקדש שו"מ שחללו על שו"פ מחולל כו' וקשה אמאי לא נתן לו ר"י עצה שישאל על הקדישו וע"כ דמיירי במטא ליד גזבר ואע"ג דמיירי במקרקעי ע"כ מיירי שהחזיק בהן הגזבר א"כ חזינן דאפ"ה חילול מועיל וכן במעילה י"ד ע"ב דפריך שם ליחלה למותר הקטורת על הבנין שהי' בונין בחול ומשני דליכא בנין כשיעור מעות ופריך והאמר שמואל הקדש שו"מ שחללו על שו"פ מחולל ולד' הט"א קשה הא התם כבר בא ליד גזבר ואפ"ה מהני חילול שו"מ על שו"פ וגם בלא"ה הא ליכא התם שאלה דאין הבעלים מבוררין וכ"נ מד' התוס' ב"מ נ"ד ע"א שהקשו שם בההיא דמיבעיא לן אי חומש מעכב או אינו מעכב והקשו דהא אפי' שו"מ שחללו על שו"פ מחולל [וע' בתוס' ר"ה ל"א ע"ב שכ' שם דבמעשר ל"ש דין זה אמנם בשם השאלתות כתבו שם דגם במעשר שייך ההוא דינא וע' בתוס' בכורות ל' ע"א ד"ה באתרי' דר"י שכתבו בפשיטות דגם במע"ש שייך דין זה וע' בתו"י יומא ט' וע' בירושלמי פ"ק דסנהדרין דמבואר שם דלמ"ד מעשר ממון הדיוט א"י לחלל רק כפי שיווי וע' בקצוה"ח סי' ס"א] ולסברת הט"א לא הוי מקשין מידי דאכתי מיבעיא לן באם כבר בא ליד גזבר דאז אינו מחולל שו"מ על שו"פ א"י דבדיעבד עכ"פ מהני ושפיר הקשו על מאי דמיבעי אי חומש מעכב הא בדיעבד עכ"פ מהני גם חילול שו"מ על שו"פ ונוכל לומר דהתם אפי' לכתחלה יועיל חילול שו"מ על שו"פ דהא באמת איסור הקדש נפקע בחילול שו"פ בכ"ע רק דרבנן גזרו לכתחלה משום פסידא דהקדש והתינח בהקדש משא"כ התם קאי לענין מע"ש ל"ש הפסד שהרי כמה שיתן לא יהנה רק הוא לבדו דהלא כמה שיתן יאכל הכל בירושלים ואין בו אלא מצות פדיי' שלא יאכלנו בגבולין בלא פדיון ע' ערכין כ"ז ע"ב ולענין זה הא מהני אפי' לכתחלה כדמצינו בהקדש דהי' מועיל גם לכתחלה אי לאו פסידא דהקדש וצ"ע ברמב"ם פ"ב מה' מע"ש ה' ב' ע"ש] וכ"נ מפסחים י"ג ע"ב בתוס' שם שפי' הא דפריך בלחמי תודה ונפרקינהו היינו שוה מנה על שו"פ ולישני בבא ליד גזבר דל"מ וע"כ דפשיט' להו בדיעבד מהני בכ"ע והכי מוכח מד' התוס' תמורה כ"ז ע"ב ד"ה לא אמרו שהקשו שם מסנהדרין פ"ח גבי צנורא של הקדש צריך עשרה בנ"א לפדותו ולמה לא תי' דהתם מיירי ג"כ בהקדש שלו רק משום שכבר בא ליד גזבר ל"מ פחות משוי' וכ"נ מתוס' חולין קל"ה ע"א שכ' שם בהא דפריך דליפרק וליתב לי' ומרויח שיכול לפדות בשו"פ והרי היכי שבא ליד גזבר ל"מ אע"כ דבדיעבד עכ"פ מהני ושרי התם לכתחלה כדי לקיים מצות ראשית הגז והכי מבואר באס"ז ב"מ