הרי בשמים קעח

ע' פר"ח יו"ד סי' צ"ח דעיסה שנתחמצה אינו אסור משום הטעם רק מצד מעמיד] מ"מ הא מבואר בפוסקים דבדרבנן שאין לו עיקר מה"ת אינו אסור מעמיד ע' בתשו' נט"ש חיו"ד סי' י"ח וא"כ הא כ' הב"ש בסי' כ"ח דתרי דרבנן חשיב אין לו עיקר מה"ת א"כ הא תרומת פירות קיי"ל דאינו אלא מדרבנן ומשקה משאר פירות אינו אלא זיעה בעלמ' וג"כ אינו רק מדרבנן [ובחולין ק"ך ע"ב מוקי סתמי משניות כר"י דס"ל דביין תפוחים של תרומה א"ח קו"ח ולא כר"א דאית לי' דגם בשאר משקין חייב קו"ח] ותרי דרבנן הא הוי אין לו עיקר מה"ת ואינו אסור מעמיד ואפשר לומר כיון דהוי מעמיד ל"א דהוי זיעה בעלמ' והוי כממשו של איסור כדא' בע"ז ל"ה ע"א כיון דאוקמי קא מוקים חשיב לי' כמאן דאיתי' לאיסורי' בעיני' והדבר צריך עיון וביקור ואין הפנאי מסכים להעמיק עיוני כעת בזה עכ"פ לפי"מ שהוכחנו למעלה היכי שעומד למשקה ל"א דהוי רק זיעה והוי משקה היוצא ממנו כמותו ובפרט ביוצא ע"י בישול וה"נ היי"ש היוצא מן המאלץ הוי כגוף המאלץ: עתה נבא אל העיון אם יש מקום להתיר היי"ש כיון שעיקרו מתפוחי אדמה ורק חלק קטן מעורב תבואה מחומצת ונמצא שאין בתערובת כזית בכא"פ והנה לד' הרמב"ם דס"ל דכל שאין בתערובת כזית בכא"פ טכ"ע לאו דאוריית' א"כ לא עבר מדאוריית' בב"י וכ"כ באמת הה"מ פ"ד מה' חו"מ וכ"כ בסמ"ג ובתשו' הרדב"ז סי' קמ"א ע"ש. אמנם הכ"מ בשם הרמ"ך כתב והעתיקו המג"א ברס"י תמ"ב דאע"ג דאין בו כזית בכא"פ ואינו לוקה באכילתו מ"מ עובר בב"י מפני שהוא מצורף ממיל' וע' בח"י שמביא ג"כ שהסכימו לזה האחרונים דבמבשא"מ אפי' ליכא כזית בכא"פ עובר בב"י והפמ"ג שם הביא תבלין לזה מבכורות כ"ג ע"א לענין נבילה בשחוטה דלטומאת משא לא שייך ביטול וה"נ איכא עכ"פ כזית חמץ בתערובת זה ע"ש. אמנם לכאורה משמע כד' הפוסקים דהיכי דאינו עובר באכילה א"ע ג"כ בב"י מהא דכתב הר"ן ברפ"ק דפסחים דהא דהחמירה תורה לעבור בחמץ בב"י משום שלא יבא לאכלו כיון דלא בדילי מיני' ואי דא"כ יהי' אסור נזיר להשהות יין בביתו כיון דלא בדיל מיני' מ"מ הא בחמץ איכא ג"כ חיוב כרת ע"ש בחידושי אנשי שם. ולפי"ז היכי נוכל לומר דבדליכא כזית בכא"פ מותר באכילה מדאוריית' ובב"י עובר הא כל עיקר ב"י אינו אלא משום דילמא אתי למיכל מיני' וכיון דאינו עובר באכילה א"ע בב"י. אמנם באמת גם לשאר פוסקים קשה דעכ"פ באיכא כזית בכא"פ עובר בב"י ואמאי הא חומרת ב"י הוא רק מטעם דבחמב"פ איכא כרת ולכך כתב הר"ן דבחמץ נוקשה ליכא ב"י אע"ג דאיכא לאו באכילתו וע"כ דעיקר החומרא משום דאיכא כרת ומה"ט נמי א"ע בב"י בע"פ משום דליכא כרת וא"כ אפי' אי איכא כזית בכא"פ הא ליכא כרת בתערובת חמץ לא אתרבי מכל רק למלקות ולא לכרת ע' בטור א"ח סי' תמ"ב ובנו"כ שם. וא"כ תקשי נמי אמאי עובר בב"י גם כי איכא כזית בכא"פ וכן יהי' קשה לפי"ז ג"כ מש"ס ערכין י"ח ע"א דתני' מיום הראשון ועד יום השביעי יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל כענין הנאמר מראשו ועד רגליו מראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל ת"ל עד יום האחד ועשרי' לחודש בערב והקשו התוס' שם היכי ס"ד לומר כן והכתיב שבעת ימים תאכל מצות וי"ל דלחיוב כרת קא' דכרת בההוא קרא כתיב דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה מיום הראשון ועד יום השביעי ומש"ה מייתי ת"ל עד יום הא' ועשרים בערב וההוא קרא כרת נמי כתיב בי' עכ"ל ואי איתא דעיקר מה שהחמירה תורה בב"י הוא משום חיוב כרת דאית בי' דכיון דג"כ לא בדיל מיני' חיישינן שמא יבא לאוכלו א"כ הא בב"י כתיב לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים וא"כ האיך הי' ס"ד לומר דביום הראשון ליכא כרת דא"כ האיך הי' עוברין בב"י ביום הראשון אע"כ דטעם זה אינו עיקר לכונת התורה שהחמירה בחמץ לעבור בב"י ולא נוכל למילף קולא מיני' משום דלא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא בב"מ קט"ו ע"א כמבואר בח"מ סי' צ"ז ס"ד ומצאתי בשו"ת חת"ס חא"ח סי' ק"ח שכתב ג"כ דהר"ן כתב כן רק למסבר קראי ולא למילף מיני' מידי לדינא להקל והוסיף עוד דהתינח הר"ן לשיטתו דס"ל ר"פ א"ע כשי' התוס' אלו מתבערין מן העולם מדרבנן אך לרש"י והסכמת רוב הפוסקים והש"ע כוותי' דאלו עוברין בב"י אע"ג דתערובת חמץ לית בי' אלא לאו ע"כ או דלא ס"ל כהר"ן הנ"ל או דנימא דנהי דתחלת איסור ב"י הי' משום צירוף ב' הטעמים כרת ולא בדילי מיני' מ"מ השתא שנאסר חמץ בב"י נאסר משום טעם דלא בדילי לחוד ע"ש אמנם הא קשי' לי ע"ד תוס' ערכין הנ"ל מש"ס ביצה ז' ע"ב וב"ש ל"ל דר"ז דאר"ז פתח הכתוב בשאור פירש"י שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וסיים בחמץ כי לא אוכל מחמצת ונכרתה לומר לך זהו שאור זהו חמץ לענין אכילה כ"ע לא פליגי כו' והקשו התוס' כיון דאית להו הצריכותות ל"ל דר"ז ותי' דלא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב בי' כרת ולכך אצטריך דר"ז דכרת דחמץ קאי נמי על שאור וזהו שאור זהו חמץ [וגם מד' התוס' הללו איכא למשמע דלא כהר"ן הנ"ל] וא"כ לפי"ז אכתי קשה ל"ל קרא ע"ז דראשון ושביעי בכלל לענין כרת הא ממילא ידענא למאי דקאר"ז פתח הכתוב בשאור והיינו שבעת ימים שאור ל"י בבתיכם ומסיים בחמץ היינו כי כל אוכל מחמצת ונכרתה לומר לך זהו שאור זהו חמץ וקאי ונכרתה גם על השאור א"כ הא בשאור כתיב שבעת ימים והיכי ס"ד דליכא כרת בראשון ושביעי וצע"כ]: איברא דאכתי איכא לעיוני דהלא לפי"ד הפמ"ג הנ"ל טעם הפוסקים שכתבו דבב"י עובר אף בליכא כזית בכא"פ הוא נובע מש"ס בכורות הנ"ל דקא' דלענין טומאת משא לא בטיל והנה הרא"ש בחולין פ' ג"ה כ' דזהו דוקא לענין ב' דברים איסור וטומאה אבל בדבר א' ל"ש זה והלכך פוסק יבש ביבש שנתבטל חד בתרי מותר לאוכלן כא' דאף דלענין טומאת משא ל"ב וה"נ איכא חד דאיסור' מ"מ ל"א כן רק התם דהמה שני ענינים נפרדים אכילה וטומאה שפיר נוכל לומר דלענין אכילה בטיל ולענין טומאה ל"ב משא"כ לענין אכילה בלחוד כשבטל לגמרי הוא נהפך להיתר ע"ש. ולפי"ז יהי' דין זה של נ"ד תלי' בפלוגתת הרמב"ן והבעהמ"א דהבעהמ"א פוסק בפ"ב דפסחים דלר"ש בע"פ אחר שש איכא תשביתו ואעפ"כ מותר באכילה דבאכילה מקיים תשביתו והרמב"ן דחה דבריו דתשביתו הוא שלא כדרך אכילה ע"ש ולפ"ז להרמב"ן הא תליא חדא באידך דאי נימא דלא בטיל לענין ב"י ותשביתו א"כ ממילא יהי' אסור באכילה ג"כ וממילא כיון דלענין אכילה בטיל וא"ע באין בו כזית בכא"פ שוב בטל גם לענין ב"י ותשביתו דהוי ענין א' כמ"ש הרא"ש הנ"ל אך להבעהמ"א אף דבאכילה מותר מ"מ יכול להיות שיהי' מחויב בב"י ובתשביתו. אולם לענין שיהי' אסור לאחר הפסח לא ברירא אף לשי' הפוסקים שעובר בב"י כמו דא' התם דלענין משא ל"ב עכ"פ הא כתבו התוס' בבכורות שם דזהו ל"ה רק מדרבנן א"כ עכ"פ לאחה"פ יהי' מותר כמו חמץ נוקשה. אמנם הפמ"ג העיר בזה וכתב שמהרמב"ם משמע שהוא מה"ת ע"ש בפתיחה לסי' תמ"ב אכן הא כתב א"ז הגאון מקו"ח בסי' תמ"ב דהא דכתבו הפוסקים באין בו כזית בכא"פ עובר בב"י הוא רק לשי' הר"ן פג"ה דטעמו וממשו אפי' ביותר מכא"פ יש בו איסור ח"ש אלמא דלא נתבטל מש"ה חייב בב"י כיון דמצורף הוא אבל להרמב"ם שפוסק בפ"ה מה' נזירות דאפי' איסור דאוריית' ליכא כשיש בתערובת יותר מכא"פ אלמא דנתבטל האיסור כשאין בו כא"פ אף בב"י א"ע ע"ש א"כ להרמב"ם בלא"ה ליכא איסור ב"י ביותר מכא"פ: והנה יש להעיר עוד לפי"מ דקיי"ל כב"ה דשאור וחמץ בכזית משום דילפינן ביעור מאכילה כדמסקינן בביצה ז' ע"ב א"כ כיון דהושווה ביעור לאכילה לגמרי הושווה בין לחומרא בין לקולא וכיון דביותר מכדי א"פ ליכא איסור אכילה ה"ה דליכא איסור ב"י וחיוב ביעור וע' בפנ"י ר"פ א"ע שכ"כ באמת בשיטת רש"י ז"ל. אמנם ראיתי בחק יעקב סי' תמ"ב סק"א שכ' וז"ל והיכא דליכא שום ממשות חמץ רק טעם חמץ בלבד כ' בע"ש ג"כ דעובר בב"י ולדעתי ראוי להסתפק בדין זה מאד דמשמעות הפוסקים אינו כן וכ"כ במ"כ ס' התערובת דס"ג ע"ב ונ"ל דאף למ"ד טכ"ע בלא ממשות דאוריי' ה"ד לענין אכילה דילפינן ממשרת אבל לעבור בב"י כיון שאין כאן צורת חמץ כלל ואע"ג דב"ה ילפי ביעור מאכילה בריש ביצה מ"מ לאו לכל מילי הושווה עכ"ל הרי שכתב דההיא ילפותא דביעור מאכילה לא לכל מילי הוא (וכ"נ באמת מסוגיית הש"ס פסחים ל' בהא דקא' רב קדירות בפסח ישברו ופריך לישהינהו אחה"פ וליעבד בהו שלא במינן ומ"פ דילמא לכך ישברו משום טעם החמץ שיש בקדירה ובטכ"ע עובר בב"י ואסור לאחה"פ א"ו דבטעמו ולא ממשו א"ע בב"י ויש לדחות) והנה בעיקר הדין הוכחתי בחידושי כד' הע"ש הנ"ל וביארתי עפי"ז ד' הש"ס פסחים ט"ו ע"ב גבי פלוגתא דר"מ ור"י לענין לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אר"א אר"י מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין והקשה בס' א"ח לשי' רש"י ז"ל לעיל י"ב ע"ב דאפי' לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה היי"ד בזמן היתר אבל בז"א גם לר"י הו"ל מן הנקברין א"כ הא כל הנקברין לא ישרפו (ולמ"ש המג"א בסי' תמ"ה סק"א ניחא אמנם דבריו צ"ע דהרמב"ם סוף ה' פסוהמ"ק כ' כמו דאי' במשנה דתמורה שא"ל אין רשאי לשנות ע"ש). ונלפענד"ל דהנה לכאורה יש להבין אמאי קא' מחלוקת בשש דכיון דהוי רק איסור דרבנן אסור לגרום טומאה דאוריי' והא אין אוכל מטמא אוכל מדאוריי' למ"ד לעיל י"ד ע"א בחולין ובתרומה או למ"ד מקרא מלא דיבר הכתוב ל"ש חולין ל"ש תרומה ל"ש קדשים אינו עושה כיוצא בו וע"כ אינו מטמא רק מדרבנן וא"כ מותר לגרום טומאה דרבנן לאיסור דרבנן ועכצ"ל דמיירי כשא' מהן הוא משקה ואוכל מטמא משקה מדאורייתא והנה לא נוכל לומר דהטמאה הוא משקה כיון דס"ל לר"מ גופי' לקמן טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן וע"כ שהטהורה היא משקה ואוכל מטמא משקה מדאוריי' והמשקה הטהורה נשרפת משום חמב"פ וא"כ הא הטעם דכל הנקברין לא ישרפו משום דילמא אתי ליהנות מאפרן וזה ל"ש רק באוכל דאיכא אפר משא"כ במשקה ל"ש זה ומיושב ע"נ קושי' הא"ח דשפיר יוכל להיות שריפה דליכא למיחש למידי. והנה שיהיו המשקין גופייהו חמץ לא משכחת כלל וע"כ שקבלו טעם חמץ א"כ ממילא מוכח דאף באין בו ממשות חמץ עובר בב"י ובעי שריפה מדאורייתא דאל"ה אף בשבע יהי' שייך פלוגתא דר"מ ור"י וממילא אזדא לפי"ז גם קושית המהרש"א ז"ל בסוגיא שם י"ד ע"א בתד"ה דאיכא משקין שכ' ולפי"ז צ"ל דאכתי לא אסיק אדעתי' שאוכל יטמא אוכל אפי' מדרבנן וכ' המהרש"א וז"ל וק"ק תקשי לי' נמי למ"ד תרומה א"ע כיוצא בו לפום סברא דהשתא דאפי' מדרבנן אין אוכל מטמא אוכל ולמה חשו כלל במתניתין לשרוף טמאה עם הטהורה ולדברינו נכון דמשכחת כשהטהורה הוא משקה ונשרפת משום טעם חמץ שבתוכה ומצאתי שע"ד המהרש"א כבר העיר בצל"ח שם: