הרי בשמים קעו

מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף וחכמים אוסרין ומוקי שם בגמ' דפליגי אי חולין הטבולין לחלה כחלה דמי או לא וקשה הרי אפי' אי נימא חולין הטבולין לחלה כחלה דמי יוכל לעשות עיסה טהורה היינו של מי פירות שלא הוכשרה לקבל טומאה ויוכל שפיר להקיף ולא תקבל טומאה והא גם עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה כנ"ל ובחי' הארכתי ואכ"מ] ולפי"ז קשה מאי קא' שא"ה דכתי' לדורותיכם משמע אפי' בעיסת שביעית הלא שפיר משכחת עיסת שביעית שחייבת בחלה בעיסה שנילושה במי פירות ולא הוכשרה א"כ ל"ש למימר כיון דאלו מיטמיא בת שריפה היא דהא יכול להפריש כל שהו ואי דטומאת עצמן היא בכ"ש ז"א דהא כתבו התוס' בפסחים שם דאף דמקבל טומאה בפחות מכביצה מ"מ אין מקבל הכשר בפחות מכביצה ע"ש וע' בשעה"מ פ"ו מה' ברכות א"כ הא עיסה זו עדיין לא הוכשרה כיון שנילושה במ"פ והחלה שהופרשה אינה מקבלת הכשר כיון דפחות מכביצה לכ"ע אינה מקבלת הכשר ע"כ נלפענ"ד דמזה נזהר רש"י ז"ל וכ' וכתיב מראשית עריסותיכם דמשמע מאיזה עיסה שתהי' כמ"ש הר"ע והרמב"ם הנ"ל ור"ל דמשמע אפי' עיסה שנילושה במים ולא במי פירות ג"כ חייבת בחלה בעיסת שביעית ובזה שייך שפיר לחוש דילמא מיטמיא והויא בת שריפה וא"כ שפיר משמע מלדורותיכם דגזה"כ היא דעיסת שביעית חייבת בחלה וא"כ ע"כ אצטריך רש"י ז"ל להביא הקרא דעריסותיכם דמשמע מאיזו עיסה שתהיה דלולא האי קרא הו"א דליכא ראי' מלדורותיכם אפי' עיסת שביעית דהומ"ל דאינו חייב בעיסת שביעית רק עיסה שנילושה במ"פ ולכך הביא קרא דראשית עריסותיכם דמשמע מאיזו עיסה שתהי' אפי' לא נילושה רק במים ג"כ חייבת בחלה וא"ש ג"כ ד' הר"ע והרמב"ם הנ"ל דעיקר ההוכחה היא מקרא דמראשית עריסותיכם כנ"ל. ובמה שהקשה הרי"ט אלגזי שם בהא דקאר"ח דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום לאכלה ולא לשריפה ליתי עשה דבכור ולידחי העשה דלאכלה ולא לשריפה. לפענ"ד לק"מ דהוי דומיא דא' בכתובות מ' גבי עשה דולו תהי' לאשה כיון דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל לא אלים עשה זו לדחות את ל"ת וה"נ הא בידו למכור הבהמה לנכרי או להפקירה ולא תחול עלי' קדושת בכורה. וגם י"ל עפי"ד התוס' עירובין ק' דעשה דפשיעה אינה דוחה את ל"ת וה"נ אין עשה דבכור דוחה העשה דלאכלה ולא לשריפה אף שכ' הרשב"א הובא במ"ל פ"א מה' נערה בתולה דעשה דוחה לאו הבא מכ"ע עיי"ש הכא אינו דוחה מטעמי דאמרן: סי' עח לק' סטאניסלאב בעזהש"י יום א' י"ט כסליו תרל"ט לפ"ק סטריא שלום אשיב. למאן דבתוונא דלבאי יתיב. כבוד דודי יד"נ הרב החריף ובקי. חכם ושלום. כש"ת מו"ה יוסף הלוי נ"י איש הורוויץ. מכתבך היקר הגיעני תוכו רצוף דברי פלפול אשר התוכחת עם רב אחד בדבר ה' זו הלכה. נידן יי"ש של חמץ שעעה"פ מאדון א' אשר אמו היא מישראל והמירה דתה וילדה אותו מעכו"ם ומדי שנה בשנה הוא מוכר חמצו לעכו"ם קודם הפסח כדת ואך בשנה הזאת נסוג אחור לבלתי מכור את היי"ש וישראל א' קנה אצל האדון הלז עוד קודם פסח העבר ג' אלפים טעפ יי"ש ורק לא מכרו בפירוש לעכו"ם בשטר מכירת חמץ שלו אך זאת נזכר בהשט"מ שמוכר לו כל החמוצים שלו בכל מקום שהם והיי"ש ההוא נתערב אחר הפסח עם יי"ש אחר שנולד אחר פסח ונתבטל ברוב ע"כ תורף השאלה: הנה לא הודעתני מי הוא זה הרב המורה אשר כוננת חצי השגותיך על יתד תשובתך נגדו. אכן בד"ת דכתי' בה אמת לא אשא פני איש אף אם יהי' רב גוברים. והנה בזה יצא ראשונה הרב המורה ומקלו יגיד לו להתיר כל היי"ש עפי"ד הרבינו יונה בפ' כיצד מברכין לענין מוסג שהיא חי' ידועה ויש לה חטוטרות בצוארה ולשם מתקבצין בתחלה כעין דם ואח"כ חוזר ונעשה מוש"ק וכ' הר"י טעם להיתר דאעפ"י שמתחלה הוא דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן תדע שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור אין הדבש אסור אעפ"י שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר שנפל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר ה"נ אעפ"י שמתחלה הי' דם כיון שעכשיו יצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואעפ"י שנתן בתבשיל טעם לשבח מותר והה"נ מותר היי"ש כיון שנשתנה החמץ מברייתו עכ"ד. הנה בהיתר זה של הר"י כבר קהו בי' הפוסקים הראשונים והאחרונים ע' ברא"ש פ' כיצד מברכין שם ובר"ן פ"ב דע"ז גבי דבש למאי ניחוש לה אי משום אערובי מסרי סרי וע' במג"א סי' רט"ז סק"ג מה שהקשה עליו מש"ס בכורות ו' ומתמורה ל"א וע' בח"י סי' תס"ז. וע' בש"ס ע"ז ל"ג ע"א דקא' שם בההוא נכרי דשדא חמרא לבי מלחי דישראל שרי משום דאזיל לאיבוד שהמלח שורפו ומכלהו. וכתבו שם התוס' דמתוך כך מתירין המלח אעפ"י שרגילין שמשימין עליו דם בשעת רתיחה ללבנו משום שנשרף ונכלה ולד' הר"י הנ"ל הא בלא"ה שרי משום שנשתנה מברייתו והרבה פלפלתי בזה במק"א והעליתי דסברא זו של הר"י לא שייכא רק באיסורי אכילה כיון דאם נשתנת אינו אוכל האיסור ממש (וע' במג"א סי' תס"ב סק"ג שכ' בשם הכ"ה דבנתערב מים ביין בעודו תירוש כיון שתוסס אח"כ חזר המים להיות יין דאשתני מברייתו ולא חשיב כמ"פ עם מים ואינו מחמיץ ע"ש) משא"כ באיסורי הנאה מה בכך דנשתנה מ"מ הוא נהנה מהאיסור כיון דע"י כח האיסור נתהוה המשקה הלזו הרי נהנה מהאיסור וכיוצא בזה כתבו התוס' בפסחים כ"ו ע"ב ד"ה חדש יותץ ובע"ז סי' ע"ב ד"ה אמר רבא דל"ש יש שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה היינו שבח הנאה דעצים בתוך הפת וחשיב נהנה מן העצים והלכך תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת אסורה למ"ד יש שבח עצים בפת משא"כ באיסורי אכילה אין לאסור מטעם יש שבח עצים בפת ומש"ה המבשל בשבת בשוגג יאכל אע"ג דהעצים מוקצה נינהו ויש שבח עצים בפת משום במוקצה מותר בהנאה ע"ש ודוגמא לזה מצינו ג"כ בתוס' ע"ז מ"ט ע"א שחילקו שם בין גידולי ערלה לגידולי טבל ותרומה דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגידולין שגם זה הנאה הוא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאינו אוכל האיסור עצמו ע"ש ולפי"ז הה"נ י"ל דבאיסור שנשתנה מברייתו שכ' הר"י דמותר הוא דוקא באיסור אכילה כיון שאם נתהפך לדבר המותר הא אינו אוכל האיסור משא"כ באיסור הנאה מה בכך שנשתנה למשקה המותר בכל זה הלא ע"י כח האיסור נתהוה המשקה הלזו א"כ הרי נהנה מאיסור הנאה (וצל"ע עפי"ז בטו"ז סי' תס"ז סק"ד במש"ש בשם תשו' הרא"ש) והאחרונים ז"ל חלקו עליו אף באיסורי אכילה. ומה שכ' מעלתו בשם המורה הנ"ל שהביא ראי' לד' הר"י מכריתות ה' ע"א ניכתוב קלי ולא ליכתוב לחם ונילף מקלי לחם מקלי לא אתי משום דקלי איתי' בעיני' לחם לא איתי' בעיני' הרי דצריך קרא לדבר איסור שנשתנה מברייתו הנה כבר קדמו בראי' זו א"ז הגאון מקו"ח סי' תס"ז סק"ד. אולם לפענ"ד אין משם ראי' דעד כאן ל"ק התם אלא דאי כתבה רחמנא קלי לחודא לא הוי נוכל למילף לחם מיני' משום דהו"א דבעינן דומיא דקלי שלא נשתנה מברייתו כדמצינו בע"ז ל"ז ע"ב לענין שלקות של עכו"ם מנה"מ ארחב"א אר"י אמר קרא אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כמים מה מים שלא נשתנו אף אוכל שלא נשתנה אלא מעתה חטין ועשאן קליות ה"נ דאסורין וכ"ת ה"נ והתניא כו' אלא כמים מה מים שלא נשתנו מברייתן אף אוכל שלא נשתנה מברייתו אלא מעתה חטין ועשאן סולת ה"נ כו' הרי דקליות ל"ה נשתנו מברייתן ולחם הו' נשתנה מברייתו וא"כ אי הוי כתבה רחמנא קלי הו"א דמעיקרא לא חל איסור חדש רק על תבואה שלא נשתנה מברייתה וכן מצינו בסוטה ט"ו ע"ב גבי כ"ח דסוטה שנתאכמו פניו דריש נמי מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה והכי אשכחן נמי במנחות פ"ו ע"א דיין ושמן מבושל פסול לנסכים וכ' הרא"ש ב"ב צ"ו ע"ב דמ"מ לענין קידוש כשר כיון דאשתני למעליותא משא"כ לענין נסכים אף דאשתני למעליותא מ"מ כיון דנשתנה מברייתו פסול לנסכים כדא' בכורות י"ז הדלה גפן ע"ג תאנה פסול לנסכים דכתי' זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו ע"ש אמנם אכתי אין ראי' מזה לומר דדבר שהוא אסור ועומד יהי' חוזר להיתר על ידי שנשתנה מברייתו אמנם אפי' אי יהיבנא להו להפוסקים שיטתייהו דב דבנשתנה מברייתו פקע איסוריה מיני' ז"א אלא באיסורי אכילה ולא באיסורי הנאה כנ"ל וא"כ בחמץ א"א לומר סברא זו כיון דאיה"נ היא וכ"ש הוא משאר איה"נ כיון דחזינן דאפי' אפרו אסור כמבואר ברא"ש פסחים פ' כ"ש ואיפסק להלכה בש"ע א"ח סי' תמ"ה והרי אין לך נשתנה מברייתו גדול מזה שנעשה אפר ואפ"ה אסור אם לא שנימא דכיון דהשינוי מברייתו היה עוד קודם פסח הוי כחרכו קודם זמנו דשרי לאחר זמנו. אך לבר מן דין נלפענ"ד דל"ש כלל בחמץ להתיר מטעם שנשתנה מברייתו עפי"ד הש"ס חולין ק"ך בהמחה חמץ וגמעו דענוש כרת משום דדרשינן נפש לרבות השותה וכ' הרשב"א שם דלא אצטריך קרא ע"ז הא בלא"ה שתי' בכלל אכילה ותי' דדוקא בדבר שדרכו לעשותו משקה אבל בדבר שאין דרך לעשותו משקה והמחהו דנשתנה מדרך ברייתו אי לאו קרא הו"א דפטור קמ"ל דבכל ענין חייב ע"ש הרי דבחמץ מרבינן מקרא דאסור אפי' כשנשתנה מדרך ברייתו. ומ"ש רו"מ דבחמץ ל"ש נשתנה מברייתו עפימ"ש התוס' ע"ז ס"ו דבחמב"פ דבמשהו הוי ריחא מילתא וא"כ ריח הנכנס ממאכל למאכל בודאי נשתנה מברייתו ואפ"ה אסור בחמב"פ עכ"ד הנה במח"כ טעות בדמיונך דאיזה שינוי מברייתו יש כאן בריח הבא מחמץ הלא זה דרכו וטבעו ועוד אטו ריח אסור בחמב"פ מדאורייתא הלא אינו אלא חומרא בעלמא ובמקום הפסד מקילין כמבואר בא"ח סי' תמ"ו וביו"ד סי' ק"ח ואם לא נחשוב חמץ זה רק כדין ריחא הלא יהיה מותר לאחה"פ אך בזה יפה כתבת ממשנה ר"פ א"ע דקחשיב שכר המדי אף שנשתנה מברייתו והנני מוסיף לחזק דבריך מדקא' בגמ' שם שכר המדי דרמו בי' מי שערי ופירש"י שמטילין לתוכו מי שעורין כגון שכר שלנו ושי' רש"י שם דאלו עוברין היינו בב"י וכ"כ בפיהמ"ש להרמב"ם. אמנם אין אנו צריכין לכ"ז דבלא"ה ליתנהו לדברי רבינו יונה לענין חמב"פ מטעמי דאמרן. וע' בע"ז כ"ט ע"ב והחומץ של נכרים שהי' מתחלתו יין פשיטא משום דאחמיץ פקע לי'