הרי בשמים קסו

השכירות שפיר פריך הש"ס היכי דייר בי' וגדולה מזו נראה דאפי' הקדישו השוכר דמבואר בתוס' שם בשם התוספתא דקדוש כל ימי שכירותו אין המשכיר רשאי לדור בו במשך זמן השכירות ואף דהמותר מדמי השכירות הוא שלו ויכול לומר לתוך שלי אני נכנס ז"א דהא כיון דהשוכר יש לו ק"פ וכמבואר בר"ן נדרים ל' ע"א דכל קנין לזמן הוי ק"פ א"כ ל"ד לשותפין דעלמא וה"ז דומה למאי דמבואר ברש"י ותוס' ב"ק צ' ע"א גבי איש ואשה שמכרו בנ"מ ל"ע ולא כלום דל"ד לשותפין דעלמא שיש לכל א' חלק בגוף ובפירות משא"כ הכא לזה יש כל הגוף ולזה כל הפירות ולא הוי מיוחד לשום אחד משניהן ע"ש והה"נ נוכל לומר לענין זה דלא יוכל שום א' משניהן לומר לתוך שלי אני נכנס: אמנם הא קשיא לי בסוגיא שם על הא דפריך התם הקדישו הדר בו היכי מצי מקדיש לה איש כי יקדיש את ביתו קודש א"ר מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו והקשו התוס' דהא בתוספתא תניא אם הקדישו מקודשת ותי' דה"נ השוכר מצי מקדיש לה כ"ז שהוא ברשותו והא דפריך היכי מצי מקדיש לה אהאי דקא' מעלה שכר להקדש פרכינן וה"פ היכי מצי מקדיש לענין דמעלה שכר הא אינו ברשותו וקשה דהא בב"ק ס"ח ע"ב פליגי ר"י ור"ל אי יכול להקדיש דבר שא"ב ור"ל ס"ל דיכול להקדיש דבר שא"ב וכן צנועין ור' דוסא שם ס"ט ס"ל הכי א"כ לוקמא ההוא ברייתא כמ"ד דיכול להקדיש דבר שא"ב ול"ל לשנויי כגון שהקדישו משכיר וכר"מ דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל הא יכול לאוקמי שהקדישו שוכר וכמ"ד אדם מקדיש דבר שא"ב. עוד אמרתי לעיין בענין זה בדברי התוס' ב"ב פ"ז ע"ב ד"ה הלוקח כלי מבית האומן גבי ההוא גברא דאייתי קארו לפום נהרא אתי כ"ע שקול קרא קרא א"ל ה"ה מוקדשין לשמים אתו לקמי' דר"כ א"ל א"א מקדיש דבר שא"ש וכ' התוס' וז"ל ואי שואל הוי אמאי לא יוכל להקדיש מה שהשאיל ביד אחרים כמו שהמשכיר יכול להקדיש כדא' בפ' האומר משקלי עלי עכ"ל וקשה לפמ"ש התוס' ב"מ ק"ג ע"א ד"ה פרדיסי דבמטלטלין מיקרי השואל מוחזק אף שסופו לחזור למשאיל ובקרקע לא מיקרי מוחזק כיון דבחזקת בעלי' קיימא ע"ש וא"כ מאי ראי' מייתי מסוגיא דשמעתין דהמשכיר יכול להקדיש ביתו המושכר משום דקרקע בחזקת בעלים קיימא משא"כ התם בהני קארי במטלטלין בודאי א"י להקדיש ויש לפלפל הרבה בזה אך לא עת האסף פה: והנה התוס' בערכין שם הקשו מ"פ היכי מצי דייר בי' במעילה קאי הא אין מועלין במחובר ותי' דהך סוגיא אתיא כרב דאמר תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש. והנה לכאורה יש להעיר בטעמא דמ"ד דאפי' בבנאו ולבסוף הקדישו מועלין דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש הלא במס' מעילה ח"י ע"ב נפקא לן דאין מועלין במחובר משום דילפינן חטא חטא מתרומה ותרומה אינה נוהגת אלא בתלוש דכתיב ראשית דגנך היינו דאידגן וא"כ מנ"ל דיהי' מעילה בתלוש ולבסוף חברו הרי לא מצינו תרומה בכה"ג. אולם נראה עפי"ד הש"ס מנחות ע' ע"א בעי ר"א שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עלי' שם במחובר מהו כיון דמרחא טבלא לה כי קרא עלי' שם קדשא לה א"ד כיון דשתלה פקע לי' טבלא מיני' א"ל רבנן לאביי א"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע א"ל כי תניא ההיא לענין אחיובי מיתה וחומש דאי תלש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם פירש"י ול"ה דרך אכילה ע"ש ולפי"ז הרי מצינו תרומה בתלוש ולבסוף חברו רק דלענין חיוב מיתה וחומש ל"מ משום דהוי שלכד"א אולם לענין דירה בבית של הקדש דהוי דרך הנאתו שפיר איכא מעילה ושעפי"ז אמינא לבאר דברי הש"ס פסחים כ"ו ע"א דקא' שם דפליגי בלא אפשר וקמיכוין דאביי שרא ורבא אסר וקא' אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ריב"ז שהי' יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר ומיכוין ושרי ורבא אמר שאני היכל דלתוכו עשוי ופירש"י ואין הנאת צלו נאסרת דאין זה דרך הנאתו והקשו התוס' והא לא כתיב אכילה ואפי' שלכדה"נ יהי' אסור ותי' דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה והקשה הצל"ח בחי' לל"ק דאמרינן דבדלא אפשר ומיכוין כ"ע ל"פ דאסור א"כ תקשי לאביי מריב"ז שהי' יושב ודורש בצלו של היכל וליכא לשנויי לדידי' משום דלתוכו עשוי דהא אביי ס"ל בבב"ת דלהכי לא כתיב אכילה בגופי' לומר שלוקין עליו אפי' שלכד"א א"כ גם גבי מעילה נימא הכי ונלפענ"ד ליישב דבאמת הקשה השעה"מ בהלכות מעילה הא הביהמ"ק הי' בונין בחול ואח"כ מקדישין א"כ בהקדישו ולבסוף בנאו הא קיי"ל דהוי מחובר דאין מועלין ועכצ"ל דההיא סוגיא אזלא אליבא דמ"ד תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש ולכאורה קשה דהא אין מעילה במחובר ילפינן חטא חטא מתרומה ותרומה הא לא מצינו בתלוש ולבסוף חברו וע"כ צריך לומר דמצינו בשבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עלי' שם במחובר ורק שם ליכא חיוב מיתה וחומש דהוי שלכדה"נ ודירת בית הוי דרך הנאתו וזהו דקא' התם שאני היכל דלתוכו עשוי והוי שלכדה"נ וא"כ שוב ליכא מעילה גבי' מטעם אין מעילה במחובר: אמנם באמת אע"ג דאין מעילה במחובר איסורא מיהא איכא כדמוכח בפסחים נ"ו ע"ב לענין גידולי הקדש וכ"כ התוס' בגיטין ל"ח ע"ב ד"ה גופי' לא קדיש ובשו"ת הרשב"א הובא בב"י יו"ד סי' רכ"א. וע' בקידושין נ"ד ע"א רמ"א מועלין אף בעתיקין שהי' רמ"א מועלין בשירי הלשכה ואמאי נימא הואיל וניתנו ליהנות לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת דהא חומת העיר ומגדלותי' משירי הלשכה אתו כו' וכ' הריטב"א בחי' שם וז"ל פירש"י ז"ל והא ודאי חומת העיר ומגדלותי' אין בהן מעילה שאין אדם זהיר מליהנות מן החומה מלשכב עלי' או לישב עלי' ובצלה שלא ניתנה תורה למה"ש א"ו הותרה שגגתן ואפ"ה מועלין בשירי הלשכה כו' ולא נהירא דמאי ראי' מייתי מחומת העיר שהרי מה"ד אין בהן מעילה לפי שאין מעילה במחובר משום הקדש כו'. ולהנ"ל ל"ק כלל דמוכיח מדחזינן דהותרה הנאתן והרי אע"ג דאין מעילה במחובר איסורא מיהא איכא ונימא מדאשתרי קצת הנאה אשתרי לגמרי] והא דהוכרחו התוס' כאן בערכין לאוקמי כרב דס"ל תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש הוא מדפריך התם ותו כיון דמעל בי' נפיק לחולין ואם אינו חייב קרבן מעילה הא אין ההקדש מתחלל כמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' מעילה ושעפי"ז נראה ליישב דברי הירושלמי שהובא בש"ך יו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ה המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו ה"ז דר בתוכו חנם והתוס' והרא"ש בנדרים הבינו שהירושלמי מחלק דכשלא הקדים לו שכרו יוכל להקדישו וכשהקדים לו שכרו א"י להקדישו שאינו ברשות המשכיר וכ' הש"ך וז"ל ותימה לפי הבנתם האיך קא' אימתי כשלא הקדים לו שכרו הוי הקדש וכיון דהוי הקדש היכי מצי דייר בי' כדפריך בערכין במעילה קאי ונלפענ"ד ליישב דהא באמת ההיא פירכא היכי דייר בה אינה פירכא כ"כ דנוכל לשנויי דמיירי שהשוכר לא ידע שהקדישו המשכיר ולאחר שדר זמן השכירות נודע לו שהמשכיר הקדישו וקא' דצריך להעלות השכר להקדש רק דבערכין שם פריך מכח ממ"נ דאי מיירי שהשוכר הוא מזיד ויודע שהמשכיר הקדישו היכי דייר בי' ואי מיירי שהי' שוגג ועבר זמן השכירות ונודע לו שהמשכיר הקדישו א"כ מעיל בי' ונפיק לחולין ואמאי מעלה השכר להקדש וקשה הא קיי"ל אין מעילה במחובר ואי דמדרבנן מעל הא ע"י מעילה דרבנן לא נפיק לחולין כנ"ל ועכצ"ל דאתיא כמ"ד תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש ומעל מדאוריית' כמ"ש בתוס' הנ"ל משא"כ הירושלמי אזיל אליב' דהלכתא דקיי"ל בתלוש ולבסוף חברו ליכא מעילה דאוריית' וע' בש"ך ח"מ סי' צ"ה דלענין ממון הוי כמחובר ולגבי איסור' הוי כתלוש והא קיי"ל אם אין קרן אין חומש ואשם] א"כ שפיר איכא לאוקמי בשהי' השוכר שוגג ולא ידע שהוא הקדש וכשעבר זמן השכירות נודע לו שהקדישו לכך מעלה השכר להקדש וע' תוס' סנהדרין ט"ו ע"א ד"ה אין מועלין: והנה ראיתי להשעה"מ בפ"ג מה' אישות שכתב דהא אי יש מעילה בתלוש ולבסוף חברו יש חילוק בין מעילה דהוצאה מרשות לרשות יש מעילה כיון דזה ילפינן מע"ז ובע"ז הוי תלוש משא"כ מעילה דהנאה ילפינן מתרומה ותרומה לא מצינו בתלוש ולבסוף חברו. והא דפריך הש"ס היכי דיירי בי' הכונה כיון דשכירות ליומא ממכר הוא והוי מוציא מרשות לרשות. ותוכן כונתו נעלמה מאתי דהרי כתבו התוס' בקידושין נ"ה ע"א דהיכי שסבור שהוא שלו לא נפיק לחולין במעילה דהוצאה וא"כ מ"פ כיון דמעל נפיק לחולין הלא ע"כ אזיל בענין ששגג ולא ידע שהמשכיר הקדישו דבמזיד אינו מתחלל וא"כ סבור שהוא שלו דשכירות ליומא ממכר הוא א"כ לא נפיק לחולין עכ"פ לדינא הדבר פשוט דבנ"ד אין איסור קונם חל על האלמנה ובנה הנ"ל והי' זה שלום לו כא"נ ונפש הדור"ש ומברכו בברכת השנים לחיים ארוכים ומתוקנים: סי' ע בעזהש"י יום ו' עש"ק ב' דר"ח אלול תרמ"א לפ"ק סטריא עושה עש כסיל וכימה ייטיב הכתיבה והחתימה. לכבוד ב"ד יד"נ הרב האברך החריף ושנון. זית רענן. מופלג ושלם ערוגת הבושם. כש"מ דוד הלוי נ"י איש הורוויץ חתן הרב הגאבד"ק מקולניטץ יצ"ו: מכתבך הגיעני ולא הרשני הזמן לשום עין בוחנת על דבריך עד היום כי ארגיעה מעט מהמון טרדותי הפתוחות לקודש ולחול ואמרתי להשיב לך למען כבודך ולמען לימודך ובמה דסיימת אפתח: הקשית בש"ס חגיגה י"ד ע"ב שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכ"ג מי חיישינן לדשמואל דאמר שמואל יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם א"ד דשמואל לא שכיח א"ל דשמואל ל"ש וחיישינן כן שמא באמבטי עיברה ופירש"י שם שהיא אומרת בתולה אני ואי שכיחא דשמואל מהימנא והקשית מש"ס שבת ס"ה ע"א אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתי' גניאן גבי הדדי וקא' לימא מסייע לי' לר"ה דאר"ה נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה כו' ופירש"י ז"ל דדוקא לכ"ג פסולות דל"ה בתולה שלימה ובתוס' שם כ' בשם י"מ דפסולות אף לכהן הדיוט. א"כ לפי"ז מאי שאילה היא זו דשאלו את ב"ז בתולה שעיברה מהו לכ"ג הרי אף אי שכיח דשמואל ובעלה אדם אחר בהטי' הרי לא גרע מנשים המסוללות זו בזו דלשי' הי"מ פסולות אף לכהן הדיוט וגם לשי' רש"י הא עכ"פ לכ"ג פסולות ומכ"ש היכי שנבעלה מאיש והיא מעוברת עכ"ק הנה תמה אני על תמיהתך הרי ביבמות ע"ו ע"א אמר רבא שם דלית הלכתא לא כברא ולא כאבא ומייתי הא דאר"ה נשים המסוללות זב"ז פסולות לכהונה ואפי' לר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשאה זונה הנ"מ איש אבל אשה