הרי בשמים קסד

ז"ל סי' תרי"ח על מי שהקדיש נכסיו והי' חייב לחבירו מנה השיב דמלוה גובה מן הקדש דסתם הקדש לעניים ונראה דא"צ שום פדיון אפי' בדבר מועט כק"ד בבדה"ב דהקדש עניים אין בו שום קדושה דממון הדיוט הוא ואסור להלוותו בריבית כו' ונ"מ דהקדש עניים הוי כשל הדיוט ואינו מפקיע מידי שעבוד ולא יצטרך שום פדיון לגבות ממנו הב"ח כשאין לו נכסים אחרים לפרוע מהם החוב עכ"ל הרי נשמע מכ"ז דבהקדש עניים אין שום ספק לומר שיפקיע מידי שיעבוד וא"כ אם הבעל מוחה אפי' בבגדי מלוג שלה ל"מ הקדישה וע' בתשו' נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קנ"ט שמסתפק בזה ולפענ"ד הדבר פשוט דאינו מועיל הקדישה בלי הסכמת הבעל: והנה אם לא הי' נדר גדול כזה לחלק כל מלבושי' לעניים כיון שהי' בעת שהיתה מקשה לילד וצדקה מצלת ממיתה הוי נוכל לומר דהוא בכלל רפואה שחייב בעלה לשלם ע' מהרי"ט ח"א סי' קכ"ז לענין אפטרופס. או דהוי נוכל לדמות להא דמבואר באהע"ז סי' צ"ב ס"ד ברמ"א באשה שעברה על התקנה דהבעל חייב לשלם קנס בעדה דהוי כפרה אמנם בנדר גדול כזה לא מסתבר למימר הכי אם לא שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית דמבואר בב"ש סי' צ"ב ס"ק י"ג בשם מהר"י מיכנץ שאם נדרה לצדקה צריך הבעל לשלם בעדה ומבואר בתשו' שם הטעם דלא יגרע כח הקדש מכח הדיוט כיון דבהדיוט ממכרה ממכר גם בהקדש מועיל הקדישה וע' ש"ך ח"מ סוס"י צ"ו מ"ש בשם תשו' הרא"ש: אך בעיקר הדין אי הוי גם הסכמת הבעל בזה אם יכולה להעריך הבגדים ולתת דמים תמורתם הנה מקור דין זה נובע מש"ס גיטין ע"ד גבי הר"ז גיטך ע"מ שתתני לי אצטליתי ואבדה איצטלתו איצטלתא דוקא קא' רשבג"א תתן לו את דמי' והתם פסקינן כחכמים דל"מ נתינת דמים ואף דמבואר בש"ס שם לחלק דדוקא בגיטין ל"מ נתינת דמים משום דלצעורה קמיכוין ובנתינת דמים אין לה צער כ"כ עכ"ז הרי רשב"ג ל"ל הסברא דלצעורי ואפ"ה קא' התם ע"ה ע"א דעד כאן ל"ק רשב"ג דמהני נתינת דמים אלא היכא דליתא בעיני' אבל היכא דאיתא החפץ בעין ל"מ נתינת דמים ע"ש א"כ בנ"ד דאיתנהו הבגדים בעינייהו מחויבת ליתן הבגדים ולא דמיהן וכ"כ בפירוש בתשו' תה"ד סי' שי"א ע"ש שכ' וז"ל אבל בעלמא דצריך לקיים התנאי מכח קנין או ת"כ או נדר לצדקה היכא דהחפץ בעיני' צריך לתת לו ולא מצי לסלקו בדמים עכ"ל ומ"ש בהג"ה ח"מ סי' רמ"א ס"ז דהמתנה עם חבירו לתת לו חפץ פ' יכול ליתן לו דמיו ע"כ מיירי בליתא בעיני' וע' בקצוה"ח שם שכתב דדוקא כשמכרו או נתנו או הקדישו כיון דכבר קנה הלוקח והמקבל וכן ההקדש וכבר הוציאו מרשותו הוי כליתא בעיני' ויכול ליתן דמיו כמ"ש הרא"ש בפ"ק דקידושין אבל אם נדר חפץ זה ליתן לצדקה כיון דהצדקה לא קנה עדיין גוף החפץ דבצדקה לעניים ל"א בי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי הוי כאיתא בעיני' דחייב ליתן גוף החפץ ע"ש אמנם בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' פ"ג כתב דהא דא' דהיכא דאיתא בעיני' גם רשב"ג מודה דא"י ליתן לו דמים משום דלצעורה קמיכוין ורק היכא דנאבד ממנה סבר רשב"ג דסגי בהרווחא דידי' ומוחל על הצער כיון שנאבד ממנה משא"כ היכי דל"ש לצעורי רק להרווחא אם נותן הדמים סגי אליבא דכ"ע וכה"ג אמרינן בש"ס ב"מ ס"ג מה לי הן מה לי דמיהן ולכך פוסק השבו"י שם דבנדר לתת מלבושיו לעניים יוצא בנתינת דמיהם ובאמת מסתימת לשון הרמ"א בח"מ סי' רמ"א משמע דאפי' איתא בעין יכול ליתן דמיו וכן בסי' של"ב בה"ב ששכר פועלים וא"ל ליתן לו חפץ בשכרו יכול ליתן לו אח"כ דמיו ומשמע אפי' באיתא בעיני' ואף שבשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' נ"ו קיהה בדברי השבו"י מ"מ יש לדבריו עיקר בהלכה ובדרך אגב ראיתי שתמה בשו"ת ב"א הנ"ל ע"ד הרא"ש שכ' בגיטין גבי ע"מ שתתני לי אצטליתי ויראה שאם קבלם מדעתו הוי גט וכ' וז"ל ובלא"ה יש מקום תימה על הרא"ש דס"ל דמדעתו הוי גט אפי' לרבנן דהא בגיטין גבי ע"מ שתחזירי לי את הנייר אר"ח הא מני רשב"ג היא כו' אפשר דמפייסה לה בדמי ולפמ"ש הרא"ש אפי' כרבנן נמי אתיא דהא לדידי' גם לרבנן מהני פיוס בדמי כו' ותימה על המפורשים שלא נתעוררו בזה ובמחכת"ה אשתמיט לי' דברי התוס' ערכין ל"ב ע"א ד"ה מדאצטריך הלל כו' שהקשו שם מש"ס גיטין הנ"ל דהא ע"כ הא דאמרי רבנן אצטליתא דוקא בע"כ מיירי דאי מדעתו לא גרע ממחולין לך ואפ"ה קארשב"ג תתן לו דמי' אלמא ס"ל לרשב"ג דנתינה בע"כ הויא נתינה וא"כ היכי קאמר רבא דנתינה בע"כ ל"ה נתינה ותי' דלרבא מיירי התם דא' רשב': תתן דמי' מדעתי' ואפ"ה לרבנן אצטליתא דוקא קא' ואינה מגורשת ובעי' דהתם בהר"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז וחזר וא"ל מחולין לך מהו כו' אינה אליבא דרבא דלרבא ודאי אליבא דרבנן אפי' מחולין לך ל"מ ע"ש הרי דיש פלוגתא בזה אם פלונתת רשב"ג ורבנן הוא בבע"כ או במדעתי'. ובמ"ש הב"א שם דבאמר ליתן בגדיו לעניים כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט נקנו גוף הבגדים לעניים ול"א מה לי הן מה לי דמיהן הנה אם אמרינן בהקדש עניים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט נבוכו בזה הפוסקים הקדמונים ודעת הרמב"ן והרשב"א הובא במחנה אפרים ה' נדרים סי' ח' דל"א בהקדש עניים אמירה לגבוה כו' וכ"כ בה' צדקה סי' ב' בשם הרבינו ירוחם וע' בקצוה"ח סי' רי"ב שכתב דדעת רוב הפוסקים דבצדקה ל"א אמירה לגבוה כו' וע' ב"ק ל"ו ע"ב ואפי' לדעת הפוסקים דגם בצדקה אמרינן אמל"ג כמסירה להדיוט מ"מ היכא דליכא לעניים רווחא בזה ל"ש לומר אמירה לגבוה כ' לכ"ע ע' תוס' קידושין כ"ט ע"א וב"ב קל"ג וע' בקצוה"ח סי' רנ"ז. ע"כ נלפענ"ד לדינא דיכולה האשה להעריך המלבושים עפ"י ב' בקיאים בשומא ולתת דמיהם לצדקה כמבואר ביו"ד סי' רנ"ט ס"א בהג"ה. דברי הדור"ש באהבה: סי' סט בעזהש"י יום ד' י"ג לירח אלול תרל"ח לפ"ק סטריא התולה ארץ על בלימה ייטיב הכתיבה והחתימה לכבוד הרב החריף ובקי המפולפל כש"מ יחזקאל זילבער נ"י דומ"ץ דק"ק אוליינאב יצ"ו: מכתבו היקר עם ח"ת הגיעני ואם אמנם הימים האלה מקודשים הם לשמים ולא עת היא להגות בפלפולים אך יען חזקו עלי דברי שאלתו לתת לו מענה לא אוכל השב פניו ריקם ואבא היום אל העיון בדבריו היקרים ואשר ישים ד' בפי אשמור לדבר בעזרתו י"ת ויתעלה: נפשו היפה בשאלתו נידן איש אחד משם שהלך למנוחות זה ה' שנים והניח אחריו עזבון בית צר שהי' דר בו ונשארו ממנו שבעה בנים ואשתו האלמנה דרה בהבית הלז כי עדיין לא תבעה כתובתה וזה כשתי שנים לקחה האלמנה לביתה אחד מבני' שהי' לה מבעלה המנוח שידור הוא וב"ב עמה בעבור ההסקה שיתן ככל הצורך ועתה קם אחד מהאחים והדיר הנאת דירת הבית על אחיו ועל האלמנה ועל כל בני השוק שלא ידורו ולא יכנסו בהבית הלז וכעת בן האלמנה מסתפק ושואל אם יש למצוא לו היתר לדור בהבית כי אין ידו משגת לשכור לו דירה אחרת והוא ת"ח ירא וחרד לדבר ה' ומורא יעלה על ראשו לבל יכשל באיסור קונם ח"ו עכ"ש: הנה לא מיבעי' דעל האלמנה אין בכחו לאסור הדירה כיון דמבואר בש"ע אה"ע סי' צ"ד דכל זמן שאינה תובעת הכתובה חייבין היורשים ליתן לה מדור לפי כבודה א"כ אם היורשים נתנו לה המדור הלז הוי שלה כ"ז שלא תבעה כתובתה ואף דבמשכיר ביתו הובא בש"ע יו"ד סי' רכ"א דעת י"א דאם אוסר בפירוש הנאת ביתו על השוכר חל איסור הקונם על השוכר מ"מ הכא נראה דכ"ע מודו דאין האיסור חל על האשה עפמ"ש התוס' בערכין כ"א ע"א בשם יש מחלקין והרא"ש בנדרים פ' השותפין לענין מה שהקשו בהא דמשמע התם דמצי המשכיר להקדיש ביתו המושכר ובכתובות פ' אעפ"י קא' דהאומר שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה תיקדש קדשה משמע דוק' משום דקא' לכשאפדנה אבל לאלתר לא מצי להקדיש ותי' דדוק' לוה שלא תחזור אליו בלא פרעון מעות ההוא ודאי לא מצי להקדיש אבל משכיר שלאחר זמן השכירות תחזור לו בחנם יכול הוא להקדישה ע"ש וא"כ הה"נ הבית הזה לא תחזור להיורשים עד שיתנו לה הכתובה בודאי אינו יכול להקדישו כמו במשכנתא ועדיף מיני' דהא הכא אי אין האלמנה תובעת הכתובה לעולם אין יכולת ביד היורשים לדחותה מהדירה. ועוד נוכל לחלק נ"ד ממשכיר בית לחבירו עפימ"ש התוס' פסחים ו' ע"א גבי בהמת ארנונא כל היכי דמצי מסלק לי' בזוזי חייבת בבכורה והקשו התוס' מפ' איזהו נשך דהמקבל צאן ברזל מן הנכרים הולדות פטורין מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק לי' לנכרי בזוזי כדא' התם כיון דאלו בעי נכרי זוזי ולא משכח שקיל בהמה ותי' דשא"ה שמתחלה היתה הבהמה של נכרי וכיון דאי בעי זוזי ולא משכח שקיל בהמה לא נפקא מרשותי' אבל כשהבהמה של ישראל ומצי מסלק לי' לנכרי בזוזי לא נכנסה לרשותו וכה"ג מחלקים התוס' ב"ב נ' ע"א ד"ה קסבר לענין ק"פ כקה"ג דלא דמי ק"פ דבעל שלא הי' לו בגוף כלום מעולם לק"פ דמוכר עבדו ע"מ שישמשנו ל' יום שמתחלה הי' הכל שלו ועדיין לא יצא מת"י שהפירות שלו ולכך הראשון ישנו בדין יום או יומים ע"ש ובחי' אמרתי ליישב בזה קושי' הרשב"א בחי' גיטין ע"ז ע"ב ההוא שכ"מ דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתבי' לה למחר תקיף לי' עלמא אתי לקמי' דרבא א"ל זילו אמרו לי' ליקניי' ניהליה לההוא דוכתא דיתיב בי' גיטא ותיזל ותיחוד ותפתח כו' א"ל רב עיליש לרבא מה שקנתה אשה קנה בעלה איכסיף לסוף איגלי מילת' דארוסה הואי כו' וכתב הרשב"א בחידושיו וז"ל ומיהו בעיקר המעשה איכא תימה והא אנן תנן הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או תוך חצרה ה"ז מתגרשת וביתה הא קנוי לי' לאכילא פירות ואפ"ה מתגרשת ולהנ"ל אפשר ליישב דהנה באמת צריך להבין פירכת הש"ס שם לעיל מיני' על הזורק לתוך חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה הלא גוף החצר הוא שלה ולבעל אין לו רק הפירות א"כ ליהוי כחצר המושכר דקיי"ל בח"מ סי' שי"ג דקונה למשכיר וה"נ קונה החצר את הגט לאשה שהגוף שלה כמו למשכיר. אמנם נוכל לומר דהתם פריך הש"ס שפיר דסובר המקשן דאלמוהו רבנן לשעבודי' דבעל וק"פ שלו עדיפא מק"פ דשוכר וע' בתה"ד סי' רע"ב דגם בק"פ אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל ע"ש. והנה בתוס' הנ"ל הא מבואר דכל היכא שהי' הגוף שלו ומכרו ואכתי נשאר לו ק"פ לא נפסק גם הגוף מרשותי' עדיין ולפי זה מיושב שפיר תמיהת הרשב"א הנ"ל דרב עיליש לא הוי קשי' לי' על המתניתין