הרי בשמים קסב

סימן סח לק' הראבניטץ במדינת הגר. בעזה"י יום ג' ט"ז לירח תמוז תרל"ט לפ"ק סטריא. שלום וישע רב לכבוד האברך החריף ושנון הותיק ירו"ש כש"מ שמואל דוד נ"י פרידמאן. מכתבו עם ח"ת הגיעני והנני לתשובתו בדבר השאלה אשה א' שבהקשותה בלדתה נדרה לחלק מלבושי' לעניים ואח"כ כשמוע אישה מזה שתק ועתה נפשה בשאלתה אם יכולה לישום בגדי' ולחלק לעניים דמי שויין עכ"ש: הנה שאלתו באה סתומה ולא ביאר אם הבעל ממאן כעת בנדרה אם לא ואם הבעל מוחה לא מיבעיא שאם הבגדים הם משלו בודאי יכול למחות כמבואר בב"ק קי"ט ע"א שאין מקבלין מן הנשים צדקה רק דבר מועט שמסתמא אין הבעל מקפיד עליו אבל אם מוחה בפירוש אסור אפי' כ"ש וכ"כ להדיא ביו"ד סי' רמ"ח ואי משום שנדרה והבעל החריש לה ביום שמעו מ"מ הא מבואר בתוס' ב"מ ק"ד ע"א שאין הבעל חייב לשלם בעדה נדרים ונדבות שאם הי' חייב לשלם היתה מפסדת לו כמה וכמה דאפי' יכול להפר דחשיב כדברים שבינו לבינה משום הפסד ממונו יש לחוש שמא תדור ותפרע קודם שישמע ואפי' ישמע זימנין דמיטריד ע"ש וא"כ ה"נ אפי' הנדר קיים מ"מ לא תוכל לשלם נדרה מהבגדים שהם משלו אמנם אפי' אם הבגדים משל האשה מ"מ כמו שאינה יכולה למכור נכסי מלוג בחיי בעלה כמו כן אינה יכולה להקדישם אע"ג דהקדש מפקיע מידי שעבוד הא אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דהרי קיי"ל ביו"ד סי' רס"ז דעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה דאע"ג דשחרור מפקיע מידי שעבוד מ"מ אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל וכן מבואר באה"ע סי' צ' ס"ט בהג"ה דאין חילוק בין אם מכרה הנכסים או הקדישה אותן ואף דמבואר שם בס"ו בהג"ה שאם צותה בעת חלי' לתת כו"כ ממלבושי' ונתרצה הבעל אם נתנה לעניים א"י לחזור וכ"כ בח"מ סי' רמ"ג ס"ב בהג"ה וא"כ ה"נ בנ"ד כיון ששתק הבעל כששמע א"כ נתרצה להנדר ז"א דהלא מבואר בטו"ז שם דהא דמועיל נתרצה הבעל הוא מטעם נדר וכופין לקיים הנדר ומש"ה צ"ל מ"ש ונתרצה הבעל ליתן המלבושים היינו דאמר בפירוש אין אבל אם שתק לא מיקרי נדר ע"ש וא"כ בנ"ד שהי' המעשה ששתק הבעל כששמע זה לא מיקרי נתרצה להנדר. והנה בב"ש סק"מ כ' עמ"ש בהג"ה דאין חילוק בין מכירה להקדש וז"ל אע"ג אם פרשו למת נצ"ב שלה יכולין לאסור כמ"ש בסימן פ"ה מ"מ היא א"י לאסור עליו דידו עדיפא מידה או הקדש דמים שאני ונ"מ אם היא פרשה על המת גלימא של נ"מ א"כ לתירץ השני דידו עדיפא מידה שהוא מדברי התוס' כתובות נ"ט ע"ב ד"ה קונמות אינו חל אפי' בקדוה"ג משום דאלמוהו רבנן לשעבודא דבעל דידו עדיפא מידה. איברא דלכאורה הוא סותר למ"ש התוס' שם ע"א ד"ה רע"א יפר גבי קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר רע"א יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו והקשו התוס' איך יכול להפר והא אין זה מדברים שבינו לבינה כיון דהעדפה שע"י הדחק הוי לאשה ותי' דגם חלקה משעבוד לבעל שילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות והקשו תו א"כ איך יכולה להדירו כיון שמשועבדת לו דאלמוהו רבנן לשעבודא דבעל ותי' דדוקא בעיקר מעשה ידי' הוא דאלמוה שהם לבעל לגמרי אבל הכא דלאו דידי' נינהו אלא לפירות בעלמא לא אלמוה ע"כ הרי דכתבו התוס' דבפירות לא אלמוהו ואנכי אמרתי להסביר סברת התוס' טעמם ונימוקם במ"ש דלפירות לא אלמוהו לשעבודי' עפ"י מ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' נדרים ה"ו וז"ל אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה במע"י אינו נאסר במע"י מפני שידי' משועבדים לו אעפ"י שאמרו השחרור והחמץ וההקדש מפקיעין השעבוד חכמים עשו חיזוק לשיעבוד הבעל שא"י להפקיעו מפני שהוא מדבריהם עכ"ל הרי דכל הטעם דאלמוהו לשיעבודא דבעל במע"י הוא מפני שהוא רק מדרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכן מפורש בשיטה מקובצת ר"פ המדיר ע"ש והנה בכתובות פ"ג ע"ב לענין מאי דס"ל לרשב"ג במשנה שם שאם כתב לה דו"ד אין לי בנכסיך כו' אינו אוכל פירות בחיי' ואם מתה ירשנה וקא' רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' דאילו רשב"ג סבר מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל ורב סבר תנאו קיים וקסבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והקשו התוס' בפירות אמאי תנאו קיים לכ"ע ותי' דבפירות דלא שכיחי לא עבדו רבנן חיזוק אבל ירושת הבעל שכיחא דנצ"ב שכיחי טפי מנ"מ ע"ש. ולפי"ז י"ל דזהו סברת התוס' במה שכתבו דבפירות לא אלמוה דהא כל הטעם דאלמוהו לשיעבודי' דבעל במע"י כיון דהוא דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה כנ"ל וא"כ תינח במע"י אבל בפירות דלא שכיחי הא לא עבדו רבנן חיזוק כדברי התוס' הנ"ל. אמנם באמת הא זה תליא בפלוגתא דתנאי ב"ק צ' ע"א דלמ"ד שם דעבדי מלוג יוצאין בשו"ע לאשה ע"כ ס"ל דבפירות לא אלמוה לשעבודי' ויסבור ר"ע ג"כ כוותי' משא"כ אנן דקיי"ל דא"י בשו"ע לא לאיש ולא לאשה ע"כ דס"ל דגם בפירות אלמוה כשיטת רש"י ז"ל בכתובות פ"ד ע"א דאין חילוק בין פירות לשאר דרבנן ע"ש. ולקושטא דמילתא נראה בכונת דברי התוס' הנ"ל שכתבו דבפירות לא אלמוה דבשלמא בנ"מ שכבר יש לו להבעל זכות בהם שפיר אלמוה לשעבודי' דשויו' כלוקח וידו עדיפא מידה אבל לענין העדפה שע"י הדחק קודם שעשתה הרי אין להבעל עדיין שום זכות ונהי דיש לו שעבוד על הידים לר"ל דס"ל דיכול לכופה למע"י ואינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מ"מ אטו מחויבת לעשות לו העדפה ע"י הדחק כדי שיהי' לו פירות אבל היכא שיש לו מכבר זכות בנ"מ שלה אמרינן לכ"ע אלמוהו לשעבודי' וגבי נ"מ ל"ה הטעם משום שעשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה דהא בפירות דלא שכיחי ל"ע חיזוק לדעת התוס' הנ"ל אלא כיון דידו עדיפא מידה אין לה כח להקדישם דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וע' בתשו' תה"ד סי' רע"ב: והנה מדכתב הרמ"א ואין חילוק בין אם מכרה הנכסים או אם הקדישה אותן דשוה ממש אם הקדישה לדין מכרה נ"מ שהדין לפי הדיעה הראשונה בש"ע שם שהוא דעת הרמב"ם שהבעל מוציא פירות מיד הלקוחות כל ימי חיי' אבל לא גוף הקרקע וה"נ בהקדש שייך גוף הקרקע להקדש והפירות הם לבעל. אמנם בב"ש שם כתב דבהקדש מודה הרמב"ם דגם הגוף מוציא הבעל מיד ההקדש דהא אם יהי' הגוף הקדש תו לא יוכל להוציא הפירות וע"כ לא חל ההקדש כלל. וע' בהפלאה מה שהקשה מתוס' ערכין כ"א ע"א שהביאו בשם התוספתא דבהקדיש המשכיר מותר השוכר לדור בו כשהקדים לו שכרו וע' בש"ך יו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ה] ועפ"י דבריו אלה אמרתי לבאר דברי הש"ס נזיר כ"ד ע"ב דפריך שם על הא דקתני במשנה האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח"כ היפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר ואם שלה היתה הבהמה החטאת תמות כו' ופריך בגמ' היא מנא לה האמרת מה שקנתה אשה קנה בעלה וקשה לכאורה מדברי התוס' בסוטה כ"ג ע"א שהקשו בהא דקא' שם כל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות ופירש"י אחד מנחת סוטה וא' מנחת נדבה והקשו מנחת נדבה מה חלק יש לו בה והא אפי' ר"י דא' בפ' אין בין המודר אדם מביא על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת כו' אבל מנחת נדבה מודה ר"י שאינו מביא ותי' דמש"ה יש לו חלק דקיי"ל מה שקנתה אשה קנה בעלה והקשה תו דמאחר שיש לו חלק בה א"כ הו"ל מנחת שותפות ואין מנחה באה בשותפות משום דכתיב בה נפש ותי' דכיון דעיקר כפרה משום דידה נפש קרינין בי' ע"ש ולפי"ז קשה לכאורה מ"פ הכא הש"ס מה שקנתה אשה קנה בעלה הרי התוס' כתבו בקידושין כ"ד ע"א דהא דאין קנין לאשה בלא בעלה היינו שהבעל אוכל פירות אבל הגוף לאשה וע' רש"י גיטין ר"פ הזורק וא"כ הוי שפיר בהמתה משום ששייך לה גוף הבהמה ואי דא"כ הוי קרבן שותפות דהבעל יש לו חלק ק"פ ז"א לפי"ד התוס' סוטה הנ"ל דלהכי ל"ה מנחת שותפות כיון דעיקר כפרה משום דידה א"כ ה"נ שהיא נזירה ועיקר הוא משום דידה אף שיש לו בה ק"פ ל"ה קרבן שותפות. ונלפענ"ד ליישב דהנה לכאורה צריך להבין דברי התוס' סוטה הנ"ל שכתבו דיש לו חלק בה דמה שקנתה אשה קנה בעלה הרי לא היתה יכולה להקדיש כלל משום ק"פ דבעל לפמ"ש הב"ש הנ"ל דגם הגוף אינו קדוש ואפי' בקדוה"ג לפי תי' השני הנ"ל אמנם באמת לק"מ דמיירי ששניהם הבעל והאשה הסכימו על ההקדש וקיי"ל בש"ע אה"ע סי' צ' סעיף ט"ז דאיש ואשה שמכרו בנ"מ המכירה קיימת וה"ה הקדש שניהם ג"כ מהני ולפי"ז יתיישב שפיר קושייתינו הנ"ל דה"פ מה שקנתה אשה קנה בעלה וכיון דיש להבעל ק"פ לא היתה האשה יכולה להקדיש גם הגוף לפי"ד הב"ש הנ"ל דכיון דאי מועיל הקדוה"ג לא יכול הבעל להוציא הפירות ואי דמשכחת ששניהם הסכימו על ההקדש והבעל הקדיש גם ק"פ שלו ז"א דאי הוי ידע הבעל מההקדש א"כ הו"ל הקמה והאיך הוי מצי למיתני ואח"כ היפר לה בעלה דהא כיון שהקים לה שוב א"י להפר לה וע"כ דמיירי כשלא ידע הבעל מההקדש ושפיר פריך הש"ס מה שקנתה אשה קנה בעלה ואינו מועיל כלל הקדישה גם לגבי הגוף כנ"ל [וא"ל דהא קיי"ל ב"ב נ"א ע"ב במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ז"א דהא כ' התוס' שם בשם ר"י דהיי"ד שאינו אוכל הפירות אבל נ"מ הם אותם פירות וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ע"ש וא"ש וע' בתוס' גיטין ע"ז ע"ב]: אמנם הא קשיא לי הרי באמת מה"ת כיון דאין לו לבעל רק ק"פ הא קדוה"ג מפקיע מידי שיעבוד והוי הדין דתמות דהללמ"מ דחטאת שמתו בעלי' למיתה אזלה ורק חכמים אלמוה לשעבודא דבעל ואמרו דידו עדיפא מידה האיך יכלו חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה וה"ה החריף מוה' יהושע העליר נ"י מפה"ק העירני שמדברי התוס' דסוטה הנ"ל ג"כ קשיא במ"ש דלהכי הנשיאות לכהנים מנחותיהן נשרפות אפי' מנחת נדבה משום שיש לבעליהן חלק בהן כיון דמה שקנתה אשה קנה בעלה הלא אין לבעל רק ק"פ ומה"ת קדוה"ג מפקיע מידי שעבוד וצריך להיות מנחתה נאכלת והאיך נימא דמשום דרבנן אלמוה לשעבודי' דבעל תהי' מנחתה נשרפת והאיך עקרו רבנן דבר מה"ת בקו"ע ובלא"ה אין להקשות דהרי מבואר בתוספי הרא"ש יבמות ס"ו ע"א דהא דמה שקנתה אשה קנה בעלה אינו אלא מדרבנן דמד"ת אין לבעל בנכסי אשתו כלום א"כ אמאי אין מנחתה נאכלת מפני שיש לו חלק בה ומסיק דשירים מתפזרין על בית הדשן והאיך נימא דשירים מתפזרין לאיבוד משום דבר שאינו אלא מדרבנן אך זה לק"מ עפי"ד התוס' בגיטין מ"ז ע"ב שהקשו על הא דקא' ולביתך מלמד שאדם