הרי בשמים קנט

וענין הקנין במה קנאום אשתו ובניו אף שלא באו לידם ושלא מדעתם י"ל כיון דהמוכר יודע שהבעל קנאם בשביל אשתו קנתה היא בהכסף שקיבל המוכר מהבעל כדמצינו בקידושין ז' ע"א הילך מנה והתקדשי לפ' מקודשת מדין עבד כנעני ע"כ לאו אע"ג דלא קחסר ולא מידי כו' ואמר רבא התם וכן לענין ממונא. ושם כ"ג ע"א קאמר רבא לענין עבד כנעני דאפי' ר"מ דס"ל חוב הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות אפ"ה קונה עצמו בכסף ע"י אחרים אפי' שלא מדעתו דכסף קבלת רבו גרמה לו ופרש"י ואין אחרים הללו חבין אלא קבלת הרב שמקבל רבו הכסף גרמה לו להשתחרר מאליו וא"כ כיון דלענין ממון ג"כ הדין כן אמרינן דמה שמקבל רבו הכסף מקנהו לאחרים ממילא ולא בתורת זכיי' ושליחות ואפי' שלא מדעתו כמו בעבד כנעני דקיי"ל בכסף ע"י אחרים אפי' שלא מדעתו של עבד וא"כ ה"נ באשתו ובניו כיון דדעתו קרובה אצלו אף שלא פירש הבעל שקונה בשבילן חשבינן כאלו פירש וקונין בהכסף שמקבל המוכר מהבעל והלכך בב"מ ט"ז ע"א פריך הש"ס התם מכדי האי לוקח במאי קני לההוא ארעא בההוא שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא והקשה באס"ז שם נימא כיון דניחא לי' דליקו בהימנותא לא בעי קנין כמו באשתו ובניו כשלקח בגדים בשבילן ולהאמור י"ל דגם באשתו ובניו איכא קנין כסף כנ"ל משא"כ התם הא באמת הקשו התוס' שם מעותיו שהי' תחלה מלוה עתה נעשו מכר ותי' דמיירי באתרא דלא קנו בכספא ע"ש וא"כ כיון דאין ללוקח במה לקנות שפיר פריך הש"ס וא"כ לפי"ז נדחה נמי ראייתי הנ"ל דהתינח לענין הבגדים שקנה הבעל בשביל אשתו או בשביל בניו דאיכא קנין כסף י"ל כנ"ל משא"כ באחין שחלקו דליכא כסף לית להו להבנים במה לקנות ולכך אין שמין רק מה שעליהן ולא מה שלקחו בשבילן וא"כ לפי"ז כיון דמדין קנין נגעו בה שהאשה והבנים זוכין תיכף כשלוקח לשמן א"כ אפי' מוכרן הבעל בפירוש לא מהני וכן הביא הב"י בח"מ סי' צ"ז בשם הרמב"ן ז"ל דהבעל זוכה להן תיכף וא"י למוכרן ולהקדישן. והכי מבואר בשו"ת מהר"א ששון סי' ק"י שכ' וז"ל משום דבשעת העשי' הקנה אותם לאשתו ובניו וכדאסקינין פ' הגוזל קמא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם מעיקרא ומשעה ראשונה זכו בהם ואין לו כח ליתנם לאחר ע"ש עכ"פ נפלג בפלוגתא דרבוותא בזה ויהי' תלוי בפלוגתת הראשונים ז"ל בר"ן נדרים ז' ע"א אם ספק צדקה הוי ס' ממונא או ס' איסורא ע"ש. אמנם כל זה בבגדי חול מה שלא יוכלו להיות בלעדן משא"כ בבגדי שבת ויו"ט הא כ' התוס' בב"ק י"א ע"ב שם בשם הירושלמי גבי אחין שחלקו דשמין אף מה שעל בניהן ובנותיהן וכן לענין בע"ח כ' הרמב"ם ז"ל הובא בח"מ סי' צ"ז סכ"ו דגובה מבגדי שבת ויו"ט של אשתו ובניו וכן בגרושה פסק המחבר באה"ע סי' צ"ט דשמין בגדי רגל ושבת שעלי' בכתובתה ועכ"פ טבעות של כסף ושל זהב בודאי אינו מקנה הבעל לאשתו וכן להבנים שיהי' שלהן לגמרי ושפיר יוכל להקדישן ולמוכרן ומבואר בתוס' נזיר נ"ד ע"ב ד"ה ת"ש דתכשיטי כלי מתכת מיקרי בגדים כדכתיב בבגדי כהונה אלה הבגדים אשר יעשו וחשב ציץ ע"ש וכן בסוכה ו' ריש ע"א גבי הנכנס לבית המנוגע הי' לבוש כליו וסנדלי' ברגליו וטבעותיו באצבעותיו ופירש"י דאיקרו להו בגדיו ע"ש הרי דהטבעות בכלל בגדים הן וכבר כתבו התוס' בע"ז כ"ז ע"א ובכ"ד דהיכי דלא נתברר לנו לשון בני אדם אזלינן גם בנדרים בתר לשון המקרא ע"ש וכיון דמצינו בלישנא דקרא דטבעות הם בכלל בגדים ממילא כשהקדישה הבגדים גם הטבעות הם בכלל: ומה שנסתפק אי הסחורה שקנה בשבילה על מלבושים אי הוי בכלל בגדי' הנה הדבר מבואר בתשו' צ"צ סי' ג' באשה שיש לה שטר כתובה שכתוב בה שתקח כל מלבושי' השייכים לגופה יתר על סך כתובתה ומת בעלה ונמצא בעזבונו עשר אמות משי שקנה לעשות לאשתו מלבוש פסק שם שגם זה הוא בכלל מלבושים וע"ש בהגהת בנו ז"ל שכ' דמלשון המשנה משמע דאפי' מחוסר תיקון ותפירה ג"כ זכתה ע"ש. והנה לכאורה הי' מקום לומר דאף דהוי בכלל לשון מלבושים מ"מ בכלל בגדים אינו דלשון מלבוש יתכן לומר אף על דבר שאינו מתכסה בו משא"כ בגד דהרי מצינו בשבת ס"א ע"א גבי תפילין קא' אפי' למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא א"ח חטאת מ"ט דרך מלבוש עבידא הרי דתפילין קרי להו מלבוש ואפ"ה בכלל בגד אינו כדמצינו בזבחים י"ט גבי הא דבעי תפילין מהו שיחוצו כו' ופירש"י שם וז"ל ותנא דאצטריך לאשמועינן אם אם הניחן אין חוצצות משום יתור בגדים הוא דאצטריך לאשמעינן דלאו בגד הוא עכ"ל א"כ חזינן דתפילין לאו בכלל בגד הרי דלשון מלבוש כולל יותר אף דבר שאינו מתעטף בו ולכאורה הי' מקום לה"ר מש"ס זבחים צ"ד ע"ב גבי הא דקתני במשנה שם בגד שנטמא חוץ לקלעים קורעו נכנס ומכבסו במקום קדוש ופריך קורעו בגד א"ר והא לאו בגד הוא ומשני דשייר בה כדי מעפורת אלמא דהיכי דאינו משייר כדי מעפורת לאו בגד חשוב אף דדעתו לתפרו אחר הכיבוס אולם באמת משם אין ראי' דהא מתחלה קורעו כדי לבטלו מתורת בגד ולטהרו מטומאתו א"כ שפיר פריך דע"כ אין שם בגד עליו בשעת כיבוס דהא עי"ז נטהר מטומאתו. והנה יש לה"ר מדברי הריא"ז הובא בש"ג ב"מ פ' המקבל לענין לאו דלא תחבול בגד אלמנה שכ' וז"ל ונראה בעיני שלא אסרה תורה אלא בגד כגון בגדי לבישתה ומצעותי' וכי"ב אבל אם היו לה שאר כלים כגון כוסות של כסף וכי"ב או שהי' לה בהמות ראוי למשכן אותם ממנה שאין אלו בכלל בגד עכ"ל הרי שכ' דגם מצעות הוי בכלל בגד וה"ה בגדים שלא נתפרו. גם הרי חזינן בעירובין ק"ג וזבחים י"ט לענין יתור בגדים חשבינן חתיכת בגד של ג' על ג' בכלל יתור בגדים ורק לענין טומאה אמרינן דכל שלא נגמרה ל"ח בגד כגון בזבחים צ"ד ע"א בבגד שחשב עליו לצורה אמרינן כל זמן שלא ציירה לאו בגד הוא וע' בתוס' שם ד"ה מנין כו' אבל לענין שאר דברים חשיב שפיר בגד: ומה שעלה ונסתפק אם נימא דלא חל הנדר על אותן בגדים שלבשה שאינם שלה י"ל דלא חל גם על בגדים שעדיין לא לבשה כהספק של קול יעקב שהובא בשעה"מ פי"ב מה' נדרים במי שהיו לפניו ב' בהמות ונדר ואמר הרי אלו עולה ונמצאת א' מהם בעלת מום או טמאה מי אמרינן כיון דעל אותה בהמה אינו חל הנדר אף על האחרת לא חל דהו"ל נדל שהותר מקצתו הותר כולו א"ד ע"כ ל"א נדר שהותר מקצתו כו' אלא כשחר הנדר מעיקרו ושוב הותר מקצתו ע"י פתח אמנם אי מעיקרא אין מקום לחול על מקצתו כלל בכה"ג אפשר דקרינן בי' ככל היוצא מפיו יעשה ע"ש הנה בספיקות הקול יעקב הנ"ל כבר הרביתי חזון בחידושי והוכחתי במישור מדוכתי סגיאין בש"ס דבכה"ג ל"א נדר שהותר מקצתו כו' וכעת אומר לפשוט מש"ס זבחים ק"ג ע"א בהא דקאמר עולת איש פרט לעולת הקדש כו' ר' אייבי א"ר ינאי פרט למתפיס עולה לבדה"ב לא מיבעיא למ"ד קדשי בדה"ב תפסי מדאורייתא אלא אפי' למ"ד לא תפסי הנ"מ בשר אבל עור תפיס ופירש"י בשר דשל מזבח הוא ואין קדושה חלה על שאינו שלו על פיו אבל עור דלאו ממון מזבח הוא וכהנים אכתי לא זכו בי' תפיס ע"כ וקשה נימא דמיגו דאינו חל הקדישו על הבשר לפי שאינו שלו לא חל נמי על העור משום דנדר שהותר מקצתו הותר כולו אע"כ דבכה"ג ל"א נדר שהותר מקצתו כו': והנה לענין הבגדים שעדיין לא לבשה י"ל דאין מקום להסתפק כלל דכיון דהוא רק מתורת אומדנא שהקנה להם הבגדים שלקח בשבילן כמ"ש בשם האס"ז הנ"ל הא כנגד זה איכא אומדנא דמוכח דבשעת נדרה גם בתה הסכימה להנדר כדי להצילה ממות לחיים דהרי בכתובות מ"ח ע"א מצינו דאפי' בנשחטה אזלינן בתר אומדנא ליתן צדקה מנכסיו מכ"ש בשביל חולה וע' בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קכ"ז שכ' וז"ל ועוד מטעמא אחרינא יש לאפטרופסין רשות בכה"ג משום דאומדנא דמוכח הוא שאם הי' היתום גדול בעת חליו הי' נותן לצדקה יותר על כן דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו כו' ע"ש וא"כ לפי"ז ה"נ אמדינן דעתה דהבת דודאי הסכימה דעתה בעת חלי' ליתן מלבושים לעניים ובודאי חייבת האם לקיים נדרה כ"ז ראיתי להשיב לו בהחפזי לגודל הטרדות. חוקקהו ה' בספרן של צדיקים לחיים טובים ארוכים ומתוקנים דשנים ורענים כנפש הדור"ש באהבה: סי' סז בעזהש"י יום ו' עש"ק י"ג סיון שנת תרל"א לפ"ק סערעט: שלום רב לכבוד יד"נ הרב הגדול החריף המופלג ירו"ש כש"ת מוה' צבי ארי' וויינשטיין נ"י אבד"ק סלאטווינא יצ"ו: הנני להשיב לו במה שהעיר אותי כ"ת לחוות דעי בנידן שבא לפניו ישראל ששכר שדה מעכו"ם על ג' שנים ובתוך הג' שנים הלך ומכר אותה שדה לישראל אחר ועתה השוכר בא בטענה לסלק הלוקח מדין מצרנות שהוא בעל מיצר כיון ששכורה היא לו ואפי' אי לא יהי' לו דין מצרנות עכ"פ הוא רוצה להחזיק השדה כל ימי משך שכירותו מהגוי שבדיניהם כח הקנין מבטל כח השכירות עכ"ש: הנה ש"ס ערוך הוא בב"מ ק"ח ע"ב דזבן מנכרי לית בי' משום דינא דבר מיצרא דא"ל ארי' אברחא לך ממצרך אולם בתוס' ב"מ ע"ג ע"ב בעובדא דרב מרי בר רחל משכן לי' ההוא נכרי ביתא הדר זבנה לרבא נטר תריסר ירחי שקל אגר ביתא אמטי לי' לרבא כו' כתבו שם התוס' וז"ל וא"ת מכח דינא דבר מצרא הי' לו לרב מרי להוציא מיד רבא כו' והא דמסקינן לקמן דזבן מנכרי לית בה משום דינא דב"מ היינו משום דמצי א"ל ארי אברחי לך ממצרך אבל הכא רב מרי שלא הי' לו בית אצל בית הנכרי ל"ש ההיא טעמא ואדרבא הפסידו שכ"ז שלא קנאו רבא הי' דר בו רב מרי בשביל ריבית א"כ ה"נ בנ"ד שאין לו לשוכר רק שדה זו בודאי אית בה משום דינא דבר מצרא: והנה בתשובת אבקת רוכל להב"י בסי' קי"ח מובא שם תשו' מהר"א אלשקר שרוצה לומר דהרמב"ם ז"ל אינו סובר סברת התוס' מדכ' סתם הלוקח מן הגוי אין בו דין המיצר ולא פי' דטעמא הוא משום דא"ל ארי' אברחי ממצריך והוי משתמע מיני' דדוקא היכי דשייך הך טעמא לית בה משום דינא דב"מ אבל היכי דל"ש הך טעמא אית בי' דדב"מ משמע דס"ל דבכל גווני לית בה משום דינא דב"מ ולא פלוג רבנן בדין זה כיון שהוא דין רפוף כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' אכן הב"י שם בתשו' קי"ט דחה דבריו בשתי ידים וכתב דמה שלא כ' הרמב"ם הטעם היינו משום דדבר פשוט הוא הטעם הזה וקיצר במובן א"נ משום דבסתם זבן מגוי ל"ש דדב"מ אם