הרי בשמים קנח

סי' תקנ"ג דחזקה כזו דינה כמטלטלין דמהני בה יאוש ול"א אין יאוש מועיל לקרקעות ע"ש והה"נ אפי' אי לא נגמרה אז המכירה מ"מ כגון שכבר עברו כמה שנים נתייאש המחזיק הראשון מחזקתו ומצינו ג"כ דבחזקה מועיל יאוש בש"ע א"ח סי' קנ"ג והוא מהמרדכי אדם שהי' רגיל בשום מצוה כגון גלילה ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר ואח"כ העשיר רצה שיחזרו לו המצוה וע' במג"א שם ס"ק מ"ט שאם יש ראי' ברורה שנתייאש ממנה אבד חזקתו ע"ש הרי דיאוש מהני גבי חזקה וע' ברמ"א ח"מ סוס"י קנ"ו מכל הלין טעמי נראה שאין יכולת ביד המערער המחזיק הראשון להוציא החזקה ממי שהיא בידו עכשיו. דברי הדור"ש כותב בנחיצה רבה מתוך טירדא מרובה: סימן סו לק"ק ליזענסק. בעזה"י יום ה' תבא תרמ"ב לפ"ק סטריא. השומע קול שופר. יחוק לחיים טובים בספר. את כבוד הרב החריף הותיק וכו' כש"מ פנחס הורוויץ נ"י. מכתבו הגיעני במש"ק העבר ואחרו פעמי תשובתי מפאת רוב הטרדות וגם כי הימים האלה ימי בקורי מעשה אנוש אפס להפיק רצון כ"ת ולמלאות שאלתו ובקשתו הנני להשיב לו לחוות דעתי הקלושה בנידן שהציע לפני ואען ואומר מאשר ישים ה' בפי בעזרתו יתברך ויתעלה: בדבר אשה אחת שנדרה בהסכמת בעלה בעת היתה בתה העלמה מוטלת על ערש דוי כל בגדי בתה לצדקה והי' זה קודם חג הפסח והי' מוכנים איזה מיני סחורה אשר נלקח בשביל הבת הנ"ל לעשות לה בגדי חול ויו"ט יש שעדיין לא התחילו לתופרו ויש שהתחילו לתופרן ועתה נפשה בשאלתה אם כולן הם בכלל הנדר או לא עכ"ש: הנה משנה ערוכה היא בערכין כ"ד ע"א אחד המקדיש נכסיו וא' המעריך עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן ופירש"י רבותא קמ"ל דאע"ג דעדיין לא נעלם הרי הן בחזקתן משעת לקיחה והנה בב"ק ע"ב רוצה הש"ס מעיקרא לומר משום דאיהו שליחותייהו דאשתו ובניו עביד וכיד אשתו ובניו דמי ולכך זכו הם משעת לקיחה כמו בשלח שלוחו לקנות לו חטין ולקח חטין דשליחותי' דבעה"ב קעביד ואח"כ מסיק ר' אבא שם דהטעם משום כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה לו כסות אשתו ובניו מעיקרא והנה בש"ך סי' ע"ב ס"ק כ"ו הביא בשם תשו' הרשב"א דהבעל יכול להשכין בגדי אשתו שהוא עשאם לה ולמכרן שלא מדעתה ורק הבגדים שהיא הכניסה לו א"י להשכין ולמכור אכן בב"ש אה"ע סי' צ' ס"ק נ"ב חולק ע"ז ודעתו דאף אותן בגדים שעשאן לה הבעל א"י להשכין ולמכור ובהא שהביא הרשב"א ז"ל ראי' מדאמרינן המקדיש נכסיו סתם אין דעתו על כסות אשתו ובניו משמע הא אם הי' דעתו עליהם יש לו בכסות אשתו ובניו ראיתי בהפלאה בק"א שתמה שם דהלא בגמ' ב"ק שם בתחל' משני הכי אין דעתו על כסות אשתו ומתקיף עלה ר' אושעיא והלא חייבי ערכין שנו כאן אלא א"ר אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו מעיקר' ואנכי אינני רואה תמיהא בזה דבאמת בחי' הרשב"א שם הביא פירוש א' בהא דהמקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה כו' דלאו משום הקנאה הוא אלא משום דאין אדם נותן דעתו על מה שכבר לקח לצורך אשתו להקדישן ע"ש שכ' שזה נראה לו עיקר וא"כ לפירוש זה אם הקדישן או מכרן בפירוש שפיר מועיל והנה לכאורה יש להקשות בסוגיא דב"ק שם בהא דס"ד מעיקרא דהוא משום דשליחותייהו קעביד מהדין שהובא בח"מ סי' קפ"ג ס"ד דאם א' נתן מעות שלו למוכר וא"ל שלצורך פלוני רוצה לקנות וקודם משיכה חזר בו ואמר שרוצה לקנות לעצמו קנאו הבעל המעות דדעתו של מוכר לאקנויי לכל מי שהוא בעל המעות ובסמ"ע שם כ' דדוקא היכי דיהיב המעות סתמא הוא דיכול לחזור בו קודם משיכה אבל אם נתנם בהדיא בשמא דחברי' א"י לחזור והט"ז חולק עליו וכ' דאפי' באמר בפירוש בשמא דחברי' יכול לחזור והנה בהא דרוצה הש"ס בב"ק שם לה"ר דשליחותי' קעביד מהמשנה דא' המקדיש נכסיו כו' לכאורה מאי ראי' משם דהתם לכך אין לו בכסות אשתו שכיון שחייב לה כסות ופרע לה החוב של הכסות ונתן לה הבגדים בודאי שוב א"י הגזבר למשכנן דאין בע"ח טורף ממטלטלין שכבר נפרעו לבע"ח מאוחר דלא גרע מתפיסה וע"כ דהראי' הוא מהבגדים שלקחן לשמה ולא באו עדיין לידה והכי מבואר במפורשים ולפי"ז אפי' אי נימא דהו"ל כאלו הודיע בשעת קניי' שקונה בשביל אשתו ע' בתוס' שם ד"ה שאני בכל זה התינח לשיט' הסמ"ע הנ"ל דבכה"ג לא מצי הדר בי' שפיר אינו חל עליהם ההקדש משא"כ לשי' הט"ז דבכל ענין יכול לחזור משליחותו א"כ לפי הס"ד דדעתו גם על כסות אשתו ובניו אפי' אי נימא בשעת קניי' שליחותייהו קעביד מ"מ כיון דאיהו הוא הבעל המעות הא יכול לחזור משליחותו וא"כ לפי"ד המשנה פסחים צ"ח ע"ב חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו כו' אמר להן אם אחרתי צאו ושחטו עלי הלך ומצא ושחט והן לקחו ושחטו אם שלהן נשחט ראשון הן אוכלין משלהן והוא אוכל עמהן ופירש"י וז"ל ושלו ישרף דכיון שהימנוהו על שלהן הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו ע"כ וע' בב"י ח"מ סי' ק"ד שכתב בשם שו"ת הרשב"א ז"ל במי שהשביעוהו ב"ד שכל מה שירויח יתן לבע"ח והוא מאוחר דכיון דנשבע כן גלי דעתי' שחזר בו מהראשון לבתרא משתעבד לראשון לא משתעבד ע"ש וע' בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קכ"ח ולפי"ז ה"נ נהי דשליחותייהו קעביד מ"מ כיון דחזרה מהני הא כשמקדיש אח"כ הוא חוזר משליחותו [ע' ב"מ ו' ע"א הקדישה בלא תקפה מהו כו'] וממילא הוי דהקדש אולם י"ל דבאמת מטעם זה דחי ר' אבא שם דבאמת הטעם התם משום דאין דעתו על כסות אשתו ובניו וכמו שהקנה להם מעיקרא ור"ל דאפי' אי נימא גבי ליקח לו חטין ולקח חטין דשליחותי' קעביד וא"י לחזור היינו כיון שהמשלח הוא בעל המעות משא"כ התם שהבעל הוא נותן המעות אפי' אי שליחותי' קעביד הא הי' מועיל חזרה ובמה שמקדיש הוא גופי' הוי חזרה כנ"ל וע"כ דכמי שהקנה להם מעיקרא ואין דעתו עליהם ואף דמועיל חזרה אפ"ה אמרינן אין דעתו עליהם כדמצינו בנדרים מ"ג ע"ב כל הנודר אין דעתו על מה שמפקיר ואף דתוך ג"י עדיין יכול לחזור ומכ"ש לר"י שם לא חל ההפקר כלל כל דלא אתי לרשות זוכה וע"כ דגם בכה"ג אמרינן אין דעתו כו' והנה כהפי' של הרשב"א הנ"ל הוכח ג"כ מדברי מהרי"ח בהג"א בב"ק שם שכ' דהא דר' אבא נעשה כמי שהקנה כו' הוא דוקא במקדיש ומעריך אבל גבי בע"ח לא וא"כ אי בע"ח מצי גבי מכ"ש אי מוכר בפירוש בודאי מועיל והנה בשיטה מקובצת בב"ק שם הקשה לשי' זו מכתובות נ"ד ע"א אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעלי' ושמואל אמר אין שמין מה שעלי' כו' אר"נ אע"ג דתנן במתניתין כוותי' דשמואל הלכתא כוותי' דרב דתנן אחד המקדיש נכסיו וא' המעריך א"ע אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן א"ל לכאורה כשמואל רהיטא כי מעיינת בה הלכתא כוותי' דרב מ"ט כי אקני לה אדעת' למיקם קמי' אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה והקשה הקצוה"ח דאי נימא דדוקא מקדיש ומעריך אבל בע"ח לא וה"ה כסות אשתו מצי מוכר א"כ ודאי ה"ה הורישן לבניו דזוכין בכסות אשתו וא"כ מ"פ לרב ממתניתין. ונלפענ"ד דהנה באמת יש להאשה קנין בהכסות מצד שהקנה לה הבעל בכתובתה אולם הנוב"י במהד"ת חאה"ע סי' ק' חקר שם דתינח הכסות שהקנה לה בשעת נשואין משא"כ הבגדים שקונה אחר החתונה במה זכתה הרי א"א ליתן במתנה דבר שא"ב וכתב עפי"מ דמבואר בסי' ר"ט ס"ד שאם קדם ותפס אחר שבא לעולם אין מוציאין מידו ולהכי גם האשה בשעה שלובשת המלבושים הרי הם כבר ברשות הבעל וכיון שעדיין לא חזר בו זכתה בהם בתפיסתה והרי הם שלה רק שמפקפק שם לד' הש"ך בסי' ס"ו ס"ק ס"ו ובסי' ר"ט סק"ה דהוא דוקא כשידע המוכר שזה תופס ומטעם מחילה וזה שייך במוכר ולוקח אבל הבגדים שאשתו לובשת בהן לא מוכח מדהניחה ללבוש בהן דמוחל לה בתורת קנין ורק שתהא מלובשת בהן ע"ש ולפי"ז י"ל דשפיר פריך ממתניתין דאמרינן נעשה כמי שהקנה לה והיינו אפי' מה שלקחן לשמן ע"כ דרצון הבעל להקנותן בתורת קנין דאל"ה לא הו"א גם במקדיש ומעריך נעשה כמי שהקנה להם כיון דל"א רק עשו שאינו זוכה כזוכה והוא רק כשרצון הבעל להקנותם וא"כ כיון דהוא בתורת קנין האיך שמין מה שעלי' הרי לא מיבעיא לדברי רב גופי' ביבמות צ"ג ובב"מ ט"ז ע"ב דס"ל אדם מקנה דשלב"ל הרי קנתה מכח שהקנה לה בכתובתה אלא אפי' אי אמרינן דדברי רב הם למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל הא מ"מ בתפס מהני וכיון שכבר לבשתן הא תפסה אותן ובתפס מהני בדשלב"ל מטעם מחילה כיון דחזינן דדעת הבעל להקנותן כנ"ל ובזה מיושב נמי מה שהקשה הלח"מ בפ"א מה' מלוה דאמאי לא פריך הש"ס גם לשמואל דקא' אין שמין מה שעלי' ומשמע דוקא מה שעלי' אין שמין אבל בגדים שלקח לשמה שמין ואלו במשנה קתני דאפי' מבגדים שלקח לשמה אין גובין ולהנ"ל נכון דהא מסנדלים שלקח לשמן ליכא קושיא כיון דהוא רק מטעם נעשה כמי שהקנה להם מעיקרא וזה ל"ש רק בהקדש כנ"ל והנה לכאורה יש לה"ר להפי' הנ"ל דנעשה כמי שהקנה להם מעיקרא הוא משום דאין אדם נותן דעתו להקדיש מה שכבר לקח בשביל אשתו ובניו דאי איתא דבלקיחתן לשמן כבר זכו בהו א"כ קשה בש"ס ב"ק י"א ע"ב האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהן ובנותיהן אין שמין וכ' באס"ז שם טעם משום דמה שלוקחין בשביל בניהן ובנותיהן מחלי אהדדי ע"ש וא"כ אמאי קא' דוקא מה שעל בניהן ובנותיהן הרי אפי' מה שלקחו לשמן היל"ל דאין שמין דכבר זכו בהו אע"כ דמה שלוקחין בשבילן עדיין אינו שלהן רק דלענין הקדש אמרינן דאין אדם נותן דעתו להקדיש מה שכבר לקח בשבילן אמנם באמת אין משם ראי' די"ל דבאמת כונת הש"ס כפי' הא' של הרשב"א ז"ל וכמ"ש באס"ז בב"ק שם משום דאנן סהדי דדעתי' לאקנויי להו כלים שלקח בשבילם ואעפ"י שלא הקנה להם בפירוש ומשום דאמדינן לי' לדעתי' נעשה כמי שהקנה דומיא דאמרו בר"פ המפקיד נעשה כאומר לו לכשתגנוב פרתי ותרצה ותשלמני הרי היא קנוי' לך סמוך לגניבתה או משום שדעתו קרובה להן הרבה גמר דעתו להקנות ולזכות להם דומיא דאמרו בע"ז ר"פ השוכר את הפועל גבי חנוני המקיפו כיון דאורחי' לאוקופי' מקני לי' דינר בכיסי' ע"ש: