הרי בשמים קנ

גם בהנאה אסור וכמו דס"ל לרב אשי בחולין קי"ד לענין בב"ח וא"כ שפיר פריך הש"ס שוה"נ איסורי הנאה היא ולאו דמארי' קטבח: ובאופן אחר נראה בישוב קושיית מעלתו דהנה באמת הקשו התוס' בזבחים ע"א ע"א על הא שכתבו שם מקודם דרובע ונרבע אסורין בהנאה מנלן הא כי כתיב קרא בנוגח כתיב ולא ילפי מהדדי כדא' בפ' שור שנגח דו"ה שיש בנוגח שאין ברובע ויש ברובע שאין בנוגח ושמא איכא שום דרש ולא ביארו התוס' כלום מאיזה דרש. ונראה דתליא בפלוגתא דתנאי בתמורה כ"ח דחד יליף ממן הבהמה להוציא רובע ונרבע ומן הצאן להוציא את הנוגח וא"כ לדידי' כיון דאיכא בכל חד מיעוטא בפ"ע ולא ילפי מהדדי בודאי אין לנו למילף שיהא רובע ונרבע אסורין בהנאה כיון דלא כללינהו קרא כאחד משא"כ להך תנא דמפיק התם רובע ונרבע מקרא דכי משחתם בהם מום בם וכ"מ שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועכו"ם וע"כ גם שור שהמית ג"כ בכלל זה דשפיכת דמים בודאי הוא השחתה והש"ס לא הוצרך לפרש רק דבר ערוה ועכו"ם דהוי ס"ד דל"ש בהו לשון השחתה וע"כ נוגח בכלל דהא קא' התם דהאי תנא דריש מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן פרט לחולה זקן ומזוהם וע"כ דנוגח יליף מכי משחתם בהם וגו' וכן מפורש ברמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח ה"ו דכולהי ילפינן מכי משחתם בהם מום בם ע"ש וא"כ כיון דלההיא תנא כללינהו בחד קרא א"כ כמו דנוגח אסור בהנאה ה"ה רובע ונרבע אסור בהנאה. והנה בב"ק מ' ע"ב קא' שם אם נאמר רובע למה נא' נוגח ואם נאמר נוגח למה נא' רובע מפני שיש ברובע שאין בנוגח ויש בנוגח שאין ברובע כו' נוגח משלם כופר רובע אינו משלם כופר כו' אמר מר נוגח משלם את הכופר רובע אינו משלם את הכופר ה"ד אילימא דרבעה וקטלה מה לי קטלה בקרנא מ"ל קטלה ברביעה ואלא דרבעה ולא קטלה האי דלא משלם כופר משום דלא קטלה הוא אמר אביי לעולם דרבעה ולא קטלה דאתיוה לב"ד וקטלוה מהו דתימא כמאן דקטלה דמי קמ"ל רבא אמר לעולם דרבעה וקטלה ודקא קשיא לך מ"ל קטלה בקרנים מ"ל קטלה ברביעה קרן כונתו להזיק האי כונתו להנאת עצמו הוא במאי פליגי ברגל שדרסה ע"ג תינוק בחצר הניזק לאביי משלם כופר לרבא לא משלם כופר. והנה התוס' שם כ"ו ע"א כ' דרבא בעצמו ס"ל דרגל שדרסה ע"ג תינוק בחצר הניזק משלם כופר ורק אליבי' דההוא תנא דקא' יש בנוגח שאין ברובע קא' דס"ל דלא משלם כופר וע"כ דרבא לא ס"ל כההיא תנא דדריש נוגח ורובע משני מיעוטין וע"כ דס"ל כי ההיא תנא דדריש מקרא דכי משחתם בהם מום בם וגו' א"כ ממילא לרבא רובע ונרבע אסורין בהנאה כנ"ל וא"כ הא רבא משני התם כגון שמסרו לשומר כו' א"כ נוכל לומר דהפירכא הוא ג"כ מדברי רבא [כעין שכ' בתוס' ביצה ל"ח ע"א ד"ה וא"ר יוחנן ובכ"ד] וא"כ שפיר פריך לשיטתו אפי' שוהנ"ס דרובע ונרבע איסורי הנאה הוא ולאו דמארי' קטבח: ובדרך זה אמרתי ליישב מה שנשאלתי מחכם אחד על דברי השיטה מקובצת ב"ק מ"ה ע"א בהא דקא' שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו מכור הקדישו מוקדש וכ' בש"מ בשם המאירי וז"ל הקדישו מוקדש וב"ד מכריחין אותו לפדותו בשויו וליתן דמיו לבדה"ב שהרי לא ירדה עליו קדושת מזבח שהנוגח שהמית פסול כו' ע"ש והקשה החכם הנ"ל מש"ס תמורה הנז' דקא' שם הרובע והנרבע כו' הם כקדשים שקדם מום עובר להקדישן וצריכין מום קבוע לפדות עליהן הרי להדיא דחל עלייהו קדושת מזבח ולדרכנו הנ"ל מיושב שפיר דלההוא תנא דממעטינן רובע ונרבע ונוגח ממן הבהמה ומן הצאן ממעטינן דלא חל עלייהו קדושת מזבח ובשיטה זו קאי המאירי משא"כ התם בתמורה הא קאי שם בדברי התנא דדריש מכי משחתם בהם הא לא כתיב שם רק לא ירצו לכם דאינן מכפרין אבל קדושת מזבח שפיר חל עלייהו ולכך צריכין מום קבוע לפדות עליהן: אמנם הא קשיא לי לר"א דס"ל בספרי הנ"ל דבעלי חיים שנעבדה בהן עבירה אסורין מדאוריית' משום לא תאכל כל תועבה כו' א"כ ל"ל קרא לנוגח ורובע ונרבע דאסורין לגבוה הרי בלא"ה כיון דאסורין משום ל"ת כל תועבה א"כ אסורין להדיוט וממילא אסורין לגבוה משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל בשלמא הא דאצטריך בש"ס ב"ק הנ"ל קרא דלא יאכל את בשרו דאע"ג דשחטי' כעין בשר אסור י"ל דאצטריך לענין ללקות עליו דמל"ת כל תועבה לא הי' לוקין משום דהוי לאו שבכללות אבל הא דאצטריך קרא לאוסרן לגבוה שפיר קשה דהא בין כך ובין כך אין לוקין דהא השתא נמי דילפינן ממן הבהמה ל"ה ג"כ רק לאו הבא מכ"ע ואין לוקין עליו ואי דנימא דר"א ס"ל כי ההיא תנא דיליף להו מכי משחתם בהם מום בם לא ירצו דהוי לאו ולוקין עליו כיון דלאו זה ל"ה לאו שבכללות כמ"ש בתוס' מכות ח"י ע"א דלאו דובשר בשדה טריפה ל"ת ל"ה לאו שבכללות אף שכולל כמה דברים כיון דל"ה לאו שבכללות אלא כגון כי אם צלי אש שכולל נא ומבושל וכן כל שבקודש פסול דיוצא וטמא ופסולין אחרים שהם ב' שמות אבל הכא שכולל כל יוצא לבד ושם יוצא חד הוא רק דהוי בכמה דרכים ל"ה לאו שבכללות ע"ש וא"כ ה"נ כולל כל שהוא השחתה ושם השחתה חד הוא ועוד דהרי לד' הרמב"ם בלאו שבכללות אין לוקין שתים אבל על כל א' לוקין מדחשיב הרמב"ם בשורש ט' לאו דעמוני ומואבי ולא תאכל ממנו נא לאו שבכללות ואפ"ה כ' בסנהדרין פי"ט דלוקין על לאוין אלו רק דשנים אין לוקין א"ו דבאכל נא ומבושל אין לוקה שתים אבל לעולם על כל א' לוקה [וע' בס' ערוך לנר יבמות י"א ע"ב] וא"כ אצטריך גם לענין גבוה ללקות עליו ז"א דהא אמרינן בזבחים ע"ז א"ר יהודא לא נחלקו ר"א וחכמים על אברי חטאת שנתערבו באברי עולה שיקרבו ברובע ונרבע שלא יקרבו על מה נחלקו על אברי עולה תמימה שנתערבו באברי בע"מ שר"א אומר יקרבו ורואה אני למעלה כאלו הן עצים וחכ"א לא יקרבו ור"א מ"ש רובע ונרבע דלא חזי בעלת מום נמי לא חזי כו' אלא טעמי' דר"א מיעט רחמנא מום בם הוא דלא ירצו הא תערובת ירצו וא"כ מדקא' בבע"מ דע"י תערובת ירצו וברובע ונרבע הא מודה שלא יקרבו ואי איתא דממעט רובע ונרבע מכי משחתם בהם מום בם א"כ גם ברובע ונרבע היל"ל דיקרבו מכח ההוא קרא גופי' מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו אע"כ דר"א יליף ממן הבהמה ומן הצאן א"כ הדרק"ל ל"ל קרא הא בלא"ה מוכח מל"ת כל תועבה ול"ה ממשקה ישראל ונלפענ"ד לתרץ דהנה באמת י"ל לר"א דס"ל דרובע ונרבע אסור משום דאסור באכילה מל"ת כל תועבה כו' ול"ה ממשקה ישראל ומן הבהמה מן הבקר ומן הצאן אינו מיותר דנוכל לומר דדריש לי' פרט לחולה זקן ומזוהם כמו דס"ל לתנא דר"י בתמורה שם והא דמשמע התם דליכא שום תנא דלא ידרוש למעט רובע ונרבע מחד מהני תרי קראי אי ממן הבהמה אי מכי משחתם בהם וגו' נראה דיתיישב שפיר אפי' לר"א דאיכא נפקותא בהא דדריש לי' ממן הבהמה או מאידך קרא דהנה בזבחים ע"ג פריך שם הש"ס על המשנה דכל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשוה"נ אפי' א' בריבוא ימותו כולן נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שמא יקח מקבוע ומביאים התוס' בראש הפרק שם בשם ר"ת דזהו דוקא לגבי גבוה גזרינין שמא יקח מקבוע אבל בחולין ע"ש וא"כ איכא נפקותא גדולה בהא דדריש לי' ממן הבהמה ולא מקרא דממשקה ישראל כגון שנתערב רובע בין שאר בהמות ואינו ניכר דאילו הי' רק מטעם שאסור להדיוט ול"ה ממשקה ישראל הלא אז הי' מותר ע"י נכבשינהו דניידי כיון דלגבי חולין הא שפיר אמרינן כל דפריש מרובא פריש וממילא כיון דלהדיוט מותר תו הוי שפיר ממשקה ישראל משא"כ השתא דממעטינן לי' לגבוה ממן הבהמה הא ל"מ דנכבשינהו דניידי כיון דלגבי גבוה הא גזרינן שמא יקח מקבוע ודעת לנבון נקל ליישב בזה קושי' התוס' בתמורה שם כ"ח ע"א דת"ר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע והלא דין הוא ומה בע"מ שלא נתעבדה בה עבירה פסול לגבי מזבח רובע ונרבע שנעבדה בה עבירה א"ד שאסורין לגבי מזבח כו' טול לך מה שהבאת הרי שנתעבדה בה עבירה בשני עדים כו' ופירש"י שם טול לך מה שהבאת לאו פירכא הוא מה"ט הרי שנתעבדה בה עבירה בב' עדים כלומר הרי יש לך להביא בדין זה אותו שב' עדים מעידין בו שרבע או שנרבע דהא ודאי חייב מיתה ואסור לגבוה עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים דליכא מיתה מנ"ל דאסורין לגבוה אי לאו קרא והקשו התוס' וא"ת ל"ל ק"ו לרובע ונרבע עפ"י ב' עדים תיפוק לי' ממשקה ישראל דדרשינן מן המותר לישראל והאי הרי הוא אסור בהנאה ולדברינו מיושב שפיר דנ"מ בהא דמביא מק"ו לענין אם נתערב אם יהי' מותר ע"י דנכבשינהו דניידי דמטעם ממשקה ישראל הי' מותר ומכח הק"ו אסור וכנ"ל: עוד י"ל בישוב קושיית מעלתו דהנה הקשו המפורשים לשי' ר"ת בזבחים ובסנהדרין דשור הנסקל אינו נאסר בהנאה מחיים א"כ מ"פ שור הנסקל איסורי הנאה הוא הרי אינו אסור עדיין מחיים ונראה ליישב לפי"מ דאי' במכילתא פ' משפטים דילפינן דשור הנסקל אסור בהנאה מק"ו מעגלה ערופה מה עגלה ערופה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה שוהנ"ס שנעבדה בו עבירה לא כ"ש שאסור בהנאה וא"כ י"ל דפריך התם לההיא מ"ד וא"כ הא מוכח בש"ס זבחים ע' ע"ב שהבאתי למעלה דר"מ ס"ל עגלה ערופה נאסרה מחיים בהנאה ע"ש בפירש"י וא"כ ממילא גם שוהנ"ס אסור מחיים בהנאה וא"כ לפי"ז כיון דע"כ אזיל למ"ד דיליף בק"ו מעגלה ערופה א"כ ממילא גם רובע ונרבע איכא למילף מהאי ק"ו שאסור בהנאה אפי' מחיים ופריך שפיר שוהנ"ס א"ה הוא. משא"כ הרבינו אפרים דפוסק דמותר בהנאה הוא לפי שיט' הש"ס ב"ק הנ"ל דיליף בנוגח מאת בשרו וכיון דל"י רובע מנוגח ממילא דמותר בהנאה. אחר זמן מצאתי דאתא לידי ספר שער המלך וראיתי בפ"ה מה' מאכלות אסורות שהקשה קושייתינו הנ"ל דל"ל קרא בשוה"נ בשחטו לאחר שנג"ד שאסור תיפוק לי' מל"ת כל תועבה ותי' דדוקא בלאו המפורש בתורה אמרינן כל שתיעבתי כו' אבל בלאו הבא מכ"ע לא מיקרי דבר שתיעבתי לך ע"ש. ומ"ש מעלתו ליישב דברי הרמב"ם בפ"ה מאיסורי מזבח ה"א במה שתמהו עליו הכ"מ והלח"מ בהא שפוסק כאביי דיש הקטרה בפחות מכזית וגם סותר ד"ע שכתב דאין הקטרה פחותה מכזית וכתב מעלתו דכונת הרמב"ם במ"ש דאסור בכל שהו היינו אם ההיתר משלים לכזית ופוסק כזעירי דבשאור בל תקטירו היתר מצטרף לאיסור. הנה כבר קדמו בזה בס' מעין החכמה על התרי"ג מצות מהגאון בעל עא"ר במלת של כל שאור וכל דבש וגו' וע' בשעה"מ פ"א מחו"מ ה"ו ובשו"ת יד אליהו סי' כ"ב יותר לא ירשני הזמן להאריך עוד ואסתגר בזה דברי הדור"ש: