הרי בשמים קמט

ולכך לא בטיל אמנם באמת לק"מ דזה ל"ש אלא במבשא"מ דתלוי בטעמא לכן כל שעיקרו כך הוי כעין מילתא דעבידא לטעמא משא"כ בדם בדם שהוא מב"מ מה לנו שעיקרו כך בכ"ז הי' לו לדם השעיר להיות בטל במיעוטו (וכן אנו צריכין לומר בחולין צ"ח גבי זרוע בשלה דבטלה בהאיל אע"ג דעיקר מצותו כך היא) אולם בדם צפור של מצורע הא נוכל שפיר לומר דל"ב הדם במים משום דהוי דבר שעיקרו כך דכך הוא גזירת התורה וא"כ אזדא לה ראייתנו הנ"ל ונראה להוסיף ראי' למה שחילקנו בדעת הרשב"א ז"ל דזה ל"ה רק בדבר שתלוי בטעם והוא מדברי התוס' בשבת כ"א ע"א שהקשו בהא דפריך התם על הא דתנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן היו מפקיעין ומהם מדליקין הלא האבנט הי' של כלאים וצמר אין מדליקין בו והקשו התוס' הלא הי' בהן פשתן דכתיב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר וטוב לפתילה דהוי ככרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו ותי' דכיון שאין מן הפשתן אלא רביע בטל בשאר מינים והוי כאלו אין בו פשתן כלל ע"ש וקשה דהרי מצות התורה היא שיהי' כל הארבע מינין הללו א"כ הוי כדבר שעיקרו כך דל"ב אע"כ דכיון דלא תלי' בטעמא ל"ש לומר דבר שעיקרו כך ושפיר בטל הפשתן במיעוטו וא"כ לענין דם צפור של מצורע דכיון דבעינן שיהי' ממשות הדם ניכר אפשר לומר לכאורה דהוא מטעם דבר שעיקרו כך אולם ג"ז ליתא עפימ"ש בס' מחצית השקל סי' תמ"ז ס"ק מ"ה דלא נאמרה סברת הרשב"א הנ"ל אלא היכי שבא לתקן הטעם משא"כ היכי שלא בא אלא לתקן המראה בטל שפיר דחזותא לאו מילתא הוא ע"ש ולפי"ז ה"נ הרי לא בעינין אלא שיהא הדם ניכר אע"ג דל"מ מראית דם בלחוד רק בעינן ממשות הדם ניכר כמבואר בתוס' שם עכ"פ הא לא תליא בטעמא ול"ש סברת הרשב"א וקמה גם נצבה ראייתינו לד' בתוס' הנ"ל. והנה נראה להביא סמוכין לד' הרשב"א מדברי התוס' פסחים קי"ד ע"א ד"ה אעפ"י שאין חרוסת מצוה וז"ל וא"ת אמאי לא אתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצוה וי"ל דכיון דכל עיקר מרור לא נתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא לא מיקרי ביטול בכך עכ"ל הרי להדיא כסברא הנ"ל דהוי כדבר שעיקרו כך לא בטיל ובזה מיושב קושי' המהרש"א שם קט"ו ע"א בתוס' ד"ה אלא אר"א שהקשה שם דמי הכריח להתוס' לומר דס"ל להלל דבדיעבד נפיק אפי' בלא כריכה ולהאמור נכון דאי נימא דס"ל להלל דאפי' בדיעבד לא נפיק בלא כריכה א"כ איך מוכיח הש"ס שם דס"ל להלל מצות אין מבטלות זא"ז דילמא שא"ה כיון שעיקרו כך לא בטיל אע"כ דפשיטא לי' להש"ס דגם להלל בדיעבד נפיק בלא כריכה א"כ לא חשיב עיקרו כך ושפיר מוכח דס"ל מצות אין מבטלות זא"ז ויש לפלפל עפי"ז הרבה בסוגיא שם אך אכ"מ ובזה הנני ידידו דור"ש באהבה מברכו בכט"ס: סימן נז לק' גריידינג בעזהש"י אור ליום ב' כ"ח לירח סימן תר"מ לפ"ק סטריא. שלום וישע רב לכבוד הרבני המופלג ושנון. זית רענן. כש"מ ארי' אפיסדארץ נ"י. מכתבו הגיעני והנני להשיבו אך בקוצר האפשרי כפי מסת הפנאי אך כמציץ מחרכי הטרדות אשר השתרגו עלו על צוארי בין בתרי אמרותיו ואני כותב על הספר את אשר רוח מבינתי יענני ונשמת שדי תבינני בעזהש"י: פתח דבריו יעיר בדברי הש"ס ב"ק ע"א ע"ב דפריך שור הנסקל איסורי הנאה הוא ולאו דמארי' קא טבח אמר רבא הב"ע כגון שמסרו לשומר כו' והקשה לפימ"ש התוס' בכריתות כ"ד ע"א ד"ה דא"ל נרבע שורו בשם רבינו אפרים דרובע ונרבע אינו אסור בהנאה דל"ג לי' מנוגח וכ' ליישב הא דא' שם שיהנ"ס שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו דה"פ דזכה בו בדמי השור במה ששוה בחייו יותר מאחר מיתה דלא אפקרי' רק שיעשה בו מיתת ב"ד אבל לא מדמי הנבילה ע"ש וא"כ לפי"ז לוקי נמי הא דאר"מ גנב שוה"נ וטבחו משלם דו"ה מיירי ג"כ ברובע ונרבע כדאוקמינן בכריתות הא דקאר"י שוהנ"ס שהוזמו עדיו כו' בנרבע וכ"כ להדיא במהרש"א בקידושין נ"ז ע"ב דבסתם שוה"נ דקא' הש"ס הוא ג"כ רובע ונרבע וא"כ מ"פ הש"ס שור הנסקל איסור הנאה הוא לישני דמיירי ברובע ונרבע דהוא ג"כ שוהנ"ס דמותר בהנאה לדעת הר"א הנ"ל עכ"ק: הנה לכאורה עלה במחשבה לפני לתרץ בפשיטות דהא לדעת רבינו אפרים דסובר דלא ילפינן רובע ונרבע מנוגח א"כ בשחטו לאחר שנגמר דינו מותר באכילה ג"כ דהא בב"ק מ"א דרשינן בנוגח מלא יאכל את בשרו דאע"ג דעבדי' כעין בשר דשחטי' אסור וברובע ונרבע דליכא קרא ומנוגח לא ילפינן ממילא דאי שחטו לאחר שנגמר דינו גם באכילה מותר והא דכ' התוס' בלשונם הנאה היינו משום דבהנאה מותר אפי' לאחר סקילה וא"כ לפי"ז ל"ה מצי לשנויי דמיירי ברובע ונרבע דא"כ תקשי הא דחכמים פוטרין משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' ואי מיירי ברובע ונרבע דמותר באכילה לד' הר"א הנ"ל א"כ הוי שפיר שחיטה ראוי' וא"ש: אמנם לכאורה קשה מש"ס סנהדרין קי"ב ע"א בעי ר"ח בהמת עיר הנדחת מהו דמהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה לפי חרב א"ר ל"ש שחטה משחט ל"ש קטלה מקטל א"ד כיון דשחטה מהניא לה שחיטה ופירש"י וז"ל דבין בשחיטה ובין בהריגה קרינן בי' לפי חרב דאפי' שחטה מיתה בעלמא היא ולא מהני מידי א"ד לפי חרב היינו שלא כדרך שחיטה אבל דרך שחיטה מהניא לה לטהרה מידי נבילה כו' ע"ש והנה התוס' בע"ז י"א ע"א ד"ה ואי חוקה היא כו' כתבו שם דלשון הריגה דקרא הוא כולל הכל בין חרב בין קופיץ ע"ש וא"כ לפי"ז הדרק"ל לוקמא ברובע ונרבע ואי דכיון דלא כתיב קרא ברובע ונרבע הוא מותר באכילה כששחטו ז"א דהא ברובע ונרבע כתיב ואת הבהמה תהרוגו ובלשון הריגה נכלל ג"כ קופיץ וא"כ נוכל לאוקמי כגון ששחטו בקופיץ כדמצינו בפסחים ע' ע"א דשוחטין גם בקופיץ וא"כ כי שחטה בקופיץ נתקיימה מצות הריגה דבקרא ומה לי משחט שחטה מה לי מקטל קטלה כמו דבעי הש"ס הנ"ל למימר בבהמת עיר הנדחת והוא שם איבעיא דלא איפשטא ולחומרא בשלמא הא דבעינן בשוהנ"ס דנוגח קרא דאת בשרו דשחטו אחר שנג"ד אסור י"ל דעיקר הקרא אצטריך היכי ששחטו בסכין דהא בנוגח כתיב סקול יסקל השור ומצות סקילה אינה אלא באבנים והיכי דבדק צור ושחט בה דעבדי' כעין סקילה אפשר לומר דבלאו קרא הוי ידעינן שאסור כמו דבעי הש"ס שם למימר וע' בתוס' שם ד"ה היכא כו' רק דדחי שם כיון דמאת בשרו משתמע רק דעבדי' כעין בשר דשחטי' וכיון דשחיטה בצור כשר לכתחלה כמו בסכין אין לחלק ולומר דכונת התורה דוקא בכה"ג אבל באמת בבדק צור ושחט בו בלאו קרא הוי ידעינן דאסור והה"נ ברובע ונרבע דלא כתיב קרא בשחטו בקופיץ דעבדי' כעין הריגה נימא דאסור באכילה והדרק"ל אמנם יש לחלק דעד כאן ל"ק הש"ס סברא זו מה לי משחט שחטה ומה לי מקטל קטלה אלא בבהמת עהנ"ד כיון דאסורה מחיים בהנאה ולא עשתה השחיטה שום הכשר שפיר נוכל לומר דבשחיטה קרינן בי' לפי חרב דמיתה בעלמא היא ולא אהני' מידי אבל ברובע ונרבע כיון דמחיים אין חל עלי' איסור הנאה רק שצריך לקיים בה מצות הריגה א"כ כי שחטה שפיר י"ל דהכשירה שחיטה זו אפי' באכילה ומיושב שפיר. אולם קשה לכאורה מש"ס זבחים ע' ע"ב אין לי אלא חלב שאסור באכילה ומותר בהנאה חלב של שור הנסקל ועגלה ערופה מנין ת"ל כל חלב ואיס"ד עגלה ערופה טהורה היא היא טהורה וחלבה טמא היכא דערף מיערף לא אצטריכ' לי' כי אצטריכ' היכא דשחטה מישחט ותיהני לה שחיטה לטהרה מידי נבילה ל"צ שמתה ופירש"י בד"ה ותיהני לה שחיטתה תטהרוה מלטמא דאין לך שחיטה בבהמה טהורה שמטמאה ע"ש וקשה הלא כיון דהתם קאזיל הש"ס דעגלה ערופה מחיים נאסרה בהנאה א"כ לא התירה השחיטה כלום וא"כ מאי אצטריך לי' להש"ס להקשות דתהני לה השחיטה לטהרה מידי נבילה והיינו דהשחיטה תטהר אע"ג דאינה מתרת לא באכילה ולא בהנאה משום דאין לך שחיטה בבהמה טהורה שמטמאה הלא אדרבא כיון דלא התירה השחיטה מידי נימא מה לי מיערף ערפה מ"ל מישחט שחטה ותיהוי כאלו נערפה ותטהר מידי נבילה לפי"מ דקאזיל שם דסברא דעריפה מטהרת מידי נבילה כדקא' בבהמת עהנ"ד כנ"ל אמנם באמת ג"ז נכון עפי"ד הש"ס חולין כ"ד ע"א ותהא עגלה כשירה בשחיטה בק"ו ומה פרה שלא הוכשרה בעריפה כשרה בשחיטה עגלה שכשרה בעריפה א"ד שהוכשרה בשחיטה א"ק וערפו העגלה בעריפה אין בשחיטה לא ע"ש וכיון דחזינן דמיעטה התורה עגלה משחיטה א"כ ל"ש למימר מה לי מיערף ערפה כו' ושפיר פריך הש"ס דתיהני לה השחיטה לטהרה מידי נבילה וכפירש"י ז"ל דאין לך שחוטה בבהמה טהורה שמטמאה אמנם עדיין קשה לכאורה דאמאי אצטריך קרא בשוהנ"ס דאם שחטו לאחר שנג"ד אסור תיפוק לי' מכל שתיעבתי לך ה"ה בבל תאכל אך באמת לק"מ דהא כ' בתוס' חולין קט"ו ע"א גירסא בבריית' שם גבי חורש בשור וחמור כו'' השתא לגבוה שרי להדיוט מיבעיא ולגביה מנ"ל דשרי דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב פי' מעוך וכתות ונתוק וכרות אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה וגם מדמיעט רחמנא מן הבהמה להוציא הרובע מכלל דלהדיוט שרי ול"ש כל שתיעבתי לך כו' ע"ש וע' בסוטה מ"ו ע"א דילפינן שם מקראי דקדשים שנעבדה בהן עבירה לא מפסלי מהקרבה וממילא נלמוד מיני' להדיוט דבע"ח אין נאסרין להדיוט מפני שנעבדה בהן עבירה דהשתא לגבוה שרי להדיוט מיבעיא וא"כ ה"ה לענין שור הנסקל י"ל דלהכי אצטריך קרא דשחטו לאחר שנג"ד אסור דבלא"ה לא הוי אסרינן מכל שתיעבתי לך כיון דבע"ח שנעבדו בהן עבירה לא אסרינן מכל שתיעבתי לך כו' אולם בתוס' בכורות ל"ד ע"א ד"ה ומי קניס כו' כ' בשם הספרי פ' ראה דס"ל לר"א שם דהמטיל מום בבכור ואוכלו עובר משום ל"ת כל תועבה ע"ש וע"כ דס"ל לר"א דגם בעלי חיים שנעבדה בהן עבירה איכא משום ל"ת כל תועבה (וסוגיא דב"ק הנ"ל דבעי' קרא בשחטו לאחר שנג"ד ע"כ לא אזיל אליבא דר"א) א"כ שפיר קשה מפ' שור הנסקל א"ה הוא נימא דמיירי ברובע דאינו איה"נ לדעת הר"א ואי דא"כ גם באכילה מותר ומ"ט דחכמים דפטרי כנ"ל ז"א דילמא אזלי שם אליבא דר"א דשייך בבעלי חיים שנעבדה בהן עבירה משום ל"ת כל תועבה וא"כ אסור בשחטו משום כל שתיעבתי לך ה"ה בבל תאכל אולם ג"ז נכון דהא ר"מ ס"ל בפסחים כ"א ע"ב כר"א דכ"מ שנאמר לא יאכל ל"ת אחד איסור אכילה וא' איה"נ במשמע א"כ שוב